אם היו לנינה ימים יפים אי פעם, אני לא ראיתי אותם. כשהתוודעתי לקיומה היא כבר מזמן היתה ההומלסית שכל העיר הכירה: מצחינה וגיבנת, אגרסיבית עד כדי רתיעה, בזויה — ועם זאת גאה; מין מטרד עירוני שכולנו השלמנו איתו עם הזמן, כמו הצפות בחורף או בורות ברחוב העלייה. למרות כל התכונות […]

אמבולנס עד 2023, צילמנו את חיינו בדירה במשך יותר מאלף ימים. מה שהתחיל כפרויקט מגפה הפך למשהו מוזר יותר: תיעוד משפחתי, פרפורמנס, ולעתים ויכוח על השאלה אם בכלל צריך לצלם. הייתי בסלון, וסופיה היתה בחדר השינה כששמעתי את שמי מהמטבח. היא נפלה. סופיה ואני נאבקנו להרים אותה והתחלנו לצעוק אחד […]

  חודש אחרי ה־7 באוקטובר, כשהמלחמה כבר לא היתה רק אירוע אלא מצב חיים, פניתי לבתי ספר שהתלמידים שלהם פונו מבתיהם, מקיבוצים בעוטף ועד קריית שמונה, ושאלתי אם אוכל לקיים סדנאות צילום עם התלמידים. באותם שבועות היה נדמה שהכול נע בין דחיפות לקיפאון: המורים ניסו להחזיק מסגרת והילדים נשאו איתם […]

הזעתי עוד לפני שיצאתי מהבית. למה הלכנו, לא רציתי ללכת ורציתי ללכת מאוד ושנאתי את ההליכה. הולכים כי אין מה לעשות, אתה אומר לי. הולכים כי כבר אי־אפשר לשבת בבית ולחכות שהיום הזה יעבור, והיום שאחריו, מה איתו. צריך לעשות משהו, אני שומעת אותך חד. אבל אני שונאת את יום […]

פתיחה פתיחה פתיחה. הרמה הרמה הרמה. נגיעה נגיעה נגיעה. יד ימין מתנתקת מהמחצלת, מתרוממת אל החזה, נצמדת. שמאל, אותו סדר, אותו קצב. ואז שתיהן יחד אל המצח. הרמה הרמה הרמה. נגיעה נגיעה נגיעה. הורדה הורדה הורדה.  כשהזמנתי מקום בריטריט לא לגמרי ידעתי לומר מה הדבר שניסיתי להשתקם ממנו. כן, המלחמה. […]

– יש צלקת על קו האופק של המשטח. אני מתחקה אחריה, מעבירה יד על נקודת המפגש של הניירות. לבד בסטודיו, אני ושולחן העבודה ומה שמונח עליו. בבוקר בגן אתה מזכיר לי – מאמא הולכת לארבייט. העבודה של מאמא זה לגזור ולהדביק מחדש, העבודה של מאמא זה להסתכל בנייר מתחמצן, משנה […]

דן וטליה היו בני שלושים וגרו ביחד בדירת שני חדרים קטנה ונאה, בקומה שנייה, בצפון הישן של תל אביב. ברחוב שקט, יפה ומוצל קרוב לנחל הירקון. דירה כזאת של פעם, די ישנה אבל שמורה ואף משופצת, עם כל מה שצריך והרבה אוויר. מבואה קטנה, מטבח פונקציונלי, חדר שינה פסטורלי שמחוץ […]