אוּם מחמוד

אום מחמוד אומרת: במרחב הריק של אדמה, שמים ומים הממהרים לחלוף אני מניעה בחופזה את לשוני הגבישית שמחפשת מסתור, אני מתפללת הרבה כי סבל וייסורים הוכפלו בלי סוף, כי מהלך העניינים מילדותי שזוכרת שובש, כי המשמעות הרגילה של החיים הושחתה, את מקומו תפס ההרס, חורבן פשה בכל, האדמה התהפכה, ברד כאבני חצץ הוטח ועופות השמיים הנודדים פרסו כנפיים. לא נכון מה שאומרים אנשים שתמה מלאכת האדם, שאין לו תפקיד עלי אדמות, הלא האל אינו מחריב שלא בצדק ערים אשר תושביהן ישרי לבב, הלא כאשר אנו זקוקים למעט מזון אנו חושפים את האדמה בזהירות; אנו, אשר גרים באדמת הסחף, אנו אשר מכירים מקרוב את מעלותיה של האדמה הרזה, נחשוף אותה בזהירות; אנו, אשר רואים עד כמה צמיחת האביב דלילה; אנו, אשר חיים בסלעי ובחשוף, לוכדים בזיכרוננו רצפי מדרגות היוצרים לעתים בדמיוננו מעין קניונים מרשימים. אני אומרת די לאלה שמוצצים את לשד העולם, שכן במקום שבו חגה השמש סביב אדמתנו ומאירה את החלקה שהתהוותה, במקום שבו כוכבים נושרים מהשמיים יש מקום לכולם. הו אנשים, במרחב הריק של אדמה, שמים ומים אני מתפללת כי אין מפלט לאדם אלא לבוראו. כאשר הדברים מאבדים את הטעם זה סימן שיום הדין קרב. בעולם ללא ברכה אני מתפללת וקוראת קוראן. יש ברכה בחיים וזה שומר עלינו, כי אנו חיים תחת כיפת הברכה ואלוהים שומר, אבל כשאין בושה, כשהיא מסתלקת, אין ברכה (כשהאדמה הייתה צעירה, כשנתנה מזון ומחיה ורוחות סערה לא חבטו בה, כששורשים עבותים נזרעו בה, אז החלב המתוק זרם אל שדי בפשע). בשדה עם עלות השחר נפשי מבקשת כמו פקעת לפרוח החוצה, וכי איך יחיה גופי, גופי שאינו סובל את הקרע, הרי בלעדי הנשמה הוא נובל ורוקב ומסריח.

אום מחמוד אומרת: יום אחד הלכתי עם ביתי הקטנה להביא עצים לבישול, התחילו צירים, צירים חזקים. ביקשתי שאלוהים ישמור עלי. בכל כוחותיי העמסתי את ערימת העצים לבישול על החמור. החזקתי חזק את צוואר החמור וגררתי את עצמי עד לבית. הורדתי את העצים, קשרתי את החמור ונכנסתי לבית. סגרתי את הבית מקדימה ומאחור וחיממתי מים. הרי אומרים שאישה שיש לה צירי לידה, אם היא מתקלחת במים חמים זה מקל על הלידה. וככה התקלחתי, שמתי מטפחת בפה שלא ישמעו, החזקתי חזק באחד העמודים, הרגשתי כמו דקירות מחט עדינות, שמתי את השמלה על גופי והנה אלוהים עזר לי ויצא הילד. ביתי הקטנה שיחקה בחוץ ולא ידעה דבר. אלוהים שמר עלי. הייתה ברכה. עטפתי את התינוק בשמיכת כבשים שתפרתי בחורף וישבתי לידו לנוח.

הרבה לפני שבעלי מתעורר אני מתפללת וקוראת קוראן, זה מגיני בעולם מרובה אותיות הפוכות שבו דבר אינו ניתן עוד לזיהוי מבעד לרקמת העין. אישה טובה היא רופאה של עצמה, יודעת לטפל בעצמה, מסתגלת לכל שינוי, אינה עומדת במקומה, אישה שיודעת כל קטנה וגדולה לא מפחדת לעלות להר, לעבוד מזריחה עד שקיעה, לשתות רק מה שנותן הבר. בשביל להחזיר את שיווי המשקל שחוּלל אני שמה את מבטחי באדמה שילדתי בה ילדים, דרכה אני נושמת בכבדות ורואה חלומות של אחרים, את כל מה שהם הוזים אני לוכדת ושולחת הלאה במילים פשוטות; וכי יש מילים נאות יותר ממילותיו של זה הפונה אל ריבונו בתפילה ועושה רק טוב… ראו איך אלוהים אוסף אליו את הנשמות בעת מותן, ואת אלה שאינן מתות בעת שנתן, ראו איך נשמת הגוסס מגיעה אל הגרון, ראו מה רבים האותות בשמיים אשר חולפים על פנינו ואנו מפנים להם עורף כאילו דבר מזה לא נוגע בנו, לא שייך, כאילו אם נסב את מהם את מבטנו דבר מזה לא יהיה… והרי אני מכינה את עצמי לרגע שיתחולל המאורע הגדול, איש לא יכחיש שכאשר יתחולל המאורע הגדול שישפיל וירומם הארץ תטלטל וההרים יתפוררו באחת ויהיו כאבק פורח.

כשכל הדלתות נסגרות בפניי אני מתפללת, מתפללת גם כשלא יודעת מה להחליט, אז אלוהים מכוון אותי לבחירה הנכונה. כל יום אני מתפללת וקוראת קוראן, בשבילו אני משתחווה אפיים ארצה, כי טוב שכר העמלים אשר כמו מלאכים הסובבים את כס הכבוד משבחים ומהללים את ריבונם. הרי נאמר שמי שישים מבטחו בריבון העולמות תהיה לו פרנסה בפשע, אפילו אם שקע בחיי הוללות ולא נואש וביקש מחילה תהיה לו פרנסה. רק בעלי משתגע, הנה יוצא מדעתו, מסתגר בבית, לא פוגש את ידידיו, לא משחק בקובייה, לא שותה, כלל לא עובד בשדה, יושב כמו פקיר שתש כוחו להגיב לטבע הרוחות שמסביבו, כאילו מרגיש צורך בענווה וצמצום. הוא דואג, חושש לשנותיו הטובות, חושש ששפתיו שמדברות לאט לא תוכלנה להפיק עוד תועלת מעצם זה שנזכרות ומדברות. אולי הוא מחכה שמשהו בעל ערך יתחולל בסערה, שלפתע בשעת יקיצה נמשכת האדמה תדבר, תפתח את פיה לרווחה לפני שתבלע הכול ותבקש מחילה מדריה הזמניים.

אני אישה בת שבעים ושמונה ועדיין יושבת ליד האש, מכינה בצק ואופה את הלחם לכל המשפחה בשפע שנתנו לי הידיים. אני קוראת לפחות פרק אחד בקוראן כל יום. כל בוקר, עוד לפני שהשמש באה באיטיות להתיישב על האדמה, אני קוראת בקוראן. נשמתי מתמסרת לזה, עוד רגע מצמיחה כנפיים בשביל להתמסר לזה. למרחב שבחוץ שאסור בכניסה אני מניחה להיכנס. לא בשביל בורא שמיים וארץ, בורא כל הפשרים והחלומות, המוחל והמחול, אני קוראת, לא בשביל לגרש את השטן שזורע זרעי שנאה בין אנשים כי הוא בטלן גמור ואין לו בית שילך אליו; וכי לאן ילך השטן בליל סערה? ודאי יתחנן על נפשו לפרוח בבתים של אחרים, יתחפש ליתום בבלואים שמבקש על עצמו רחמים, יוליך במרמה את דרי הבית, יזחל בשקט אל מיטתם, ימתיק איתם דבר סוד וישתה באילמות את נשמתם מבלי שיבחינו בחסרונה. שק תפוזים לפחות עשר קילו אני סוחבת לבאר שליד הכפר, שם אני פוגשת נשים אחרות. אנחנו קוראות ביחד, זה נותן לנו כוח, חיים זה נותן לנו, משקה אותנו כמו סם אהבה מסוכן הגוזל חיים של עלמים צעירים. כוח הסוּרוֹת הבאות משמיים, כך אנו קוראות לזה, קוראות ומתפללות לסורות חדשות שתבואנה משמיים, התגלות חדשה של סורה אני מחפשת. לא, אני לא נשברת בקלות… בגילי המופלג דבר אינו יכול לאיים עליי, להשמיד אותי, לגרש אותי, לעקור אותי, לאמלל אותי. לזה שבליבו סורה דבר לא ימות בקרבו.

אפילו חיילים כאלה עם רובים באים להוציא אותי בלילה מהמיטה, מביתי שהוא רק חול נודד כמו אוהל. צעירים ולא יודעים הם באים להרוס את ביתי ואני משקה אותם בנדיבות מים, נותנת להם תפוזים מתוקים שנקטפו בפרדסים שנעקרו כשגידלתי את ילדי שכבר אינם. ולמרות שלבעלי נשים אחרות, אני אוהבת. אני עדיין חשה את האדמה הרכה שמתחתיי, איך היא פועמת כשמקשיבים לה, זוכרת את בורות המים של ילדותי הכבושה, איך הורדנו דליים במְסוֹרָה, איך יבשו הבורות. אום מחמוד אומרת שזוכרת בשביל מי שאין לו זיכרון לזכור עליו.

מהדורה מקוונת | מרץ 2020
דימוי: מורג'אן אבו דיבה, ללא כותרת, 2018, הדפסת צבע על ניייר, 60*80