אותו הנהר פעמיים

ת', תשליך

"יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבֹּשׁ עֲו‍ֹנֹתֵינוּ וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאותָם" (מיכה ז', פסוק י"ט)

"אף אדם לא דורך פעמיים באותו הנהר, משום שזה לא אותו הנהר והוא לא אותו האדם". אני לוחשת את המילים הללו שמיוחסות להרקליטוס, הפילוסוף היווני שחי ופעל בתקופה הקדם-סוקרטית, בעודי מתקדמת בזהירות במים הקרים של אמצע חודש ספטמבר בחוף גאולה. הגעתי לכאן כדי לעשות תשליך, מסורת שאני מקיימת מאז ימי ילדותי. זו השנה הראשונה שבה אני מבצעת תשליך לבד מזה תקופה ארוכה.

בדרך כלל, במקום לשחרר אל המצולות את החטאים, המנהגים הרעים והזיכרונות הכאובים של השנה החולפת, אני נוהגת לכתוב על דף נייר את הדברים שאני מבקשת לזמן לעצמי ולקרוביי. את הטקס אני חותמת ברחצה במים הקפואים. לא משנה היכן אני בעולם, אני מקפידה לבצע תשליך. גם כשפרצה המגפה לפני שלוש שנים ואזרחי ישראל התבקשו להסתגר בבתיהם, התחמקתי אל החוף המגודר באישון לילה כדי למלא את הטקס. אינני אישה דתייה ואפילו לא מאמינה במיוחד, אך לריטואל הזה יש חשיבות מעגנת וחיונית בחיי, שנתונים לשינויים תכופים ובלתי צפויים בשל אופי המקצועות החופשיים שבחרתי לעצמי – כתיבה, אמנות ומחול.

הפעם אני כותבת על דף במחברת שהבאתי איתי: "יש דברים שאת יכולה להשאיר מאחור. נסי להרפות אך גם לאסוף. להסכים לקחת אותם איתך הלאה". זה ערב חג. הרחובות ריקים מאדם, והשקט הפתאומי שירד על העיר מאפשר לי לשמוע את מחשבותיי בצלילות ובבהירות שלא זכיתי להן כבר חודשים ארוכים. המים מלחכים את כפות רגליי, מטפסים עד הירכיים שלי. פעם הסכמתי לחלוטין עם המשפט הזה של הרקליטוס, אני נזכרת כשהגלים מחוללים סביבי, מכים תחילה בבטן שלי ואז גם בחזה ככל שאני מעמיקה את צעדיי פנימה אל תוך הים. היום אני כבר לא בטוחה שאני מזדהה עם המילים הנבואיות הללו. למה הרקליטוס באמת התכוון? מה הוא חושב שבני האדם לא יכולים לעשות? אני שואלת את עצמי. המים כבר מגיעים לי עד לעצמות הבריח. אני מותחת את הרגליים הדואבות שלי ומכופפת את הברכיים לצדדים, עושה פלייה ומגלה שקצות אצבעותיי בקושי פוגשות את הקרקעית החולית, הרכה.

הוא ודאי לא התכוון לדבריו במובן הפרקטי, הממשי. הרי הנה אני, צועדת לתוך אותו הים שאליו צעדתי בשנה שעברה, שבו שחיתי בשנה שלפניה, ושבו בטח אשחה גם בשנה הבאה. אבל האם המים הם אותם המים, שעכשיו כבר מגיעים לי עד לצוואר, מאיימים להטביע, מלטפים ברכות? האם אני אותה האישה שהשליכה את עצמה לתוכם?

א', אהבה

Ne me quitte pas

Je t’inventerai

 Des mots insensés

Que tu comprendras

Je te parlerai

אל תעזוב אותי

אני אמציא לך מילים חסרות פשר

שאתה תבין

אני אדבר איתך^[1]

לפעמים קרום פשוט נקרע מהחיים שלך באבחה אחת, ואת ממשיכה ללכת. אף אחד לא מופתע כשאת מצליחה לקנות דגים בשוק, לערוך את השולחן, לשטוף את הכלים ולהדיח אותם, ללמד שיעור כתיבה, להיכנס לסטודיו ולרקוד, לעלות על קו 480 שמותח את קצות נפשך בין תל אביב לירושלים ולנסוע שעה לכל כיוון כאילו לא חסרה לך שכבת עור. אבל היא חסרה, בהתחלה נקווה ואז מקריש הדם היכן שפעם נמתחו תאי עור רך ואלסטי, והממברנה הפעורה, הוורדרדה, מביכה ומהממת אותך. כל יציאה לעולם שמחוץ לדל"ת אמותייך היא סכנה. את חוששת שכתוב לך על המצח שאת פגומה, שאת חסרת קרום. כשאת הולכת ברחוב בלי הקרום התלוש שלך את צועדת בדריכות, מצפה לכך שילדים קטנים יצביעו עלייך בחלחלה, בעוד שהוריהם יזדעזעו ויבקשו מהם להפנות את מבטם. "אל תסתכל, מתוקי, האישה הזאת מאוד פצועה".

לקרום הזה אפשר לקרוא אהבה גדולה, ולך אפשר לקרוא אני, ואפשר גם לסכם שלאהבה שלי אין מקום ללכת אליו יותר. אפשר אפילו להדגים איך עכשיו, כשאני מתיישבת לכתוב, ההיעדר פועם לאורך עמוד השדרה שלי כמו עוד דופק, שנים מהחיים שלי בצורת ממברנה תלושה, הפרטנר הנעדר שלי, העור החרוך ליד הצלעות. שם זה כואב. כאב עיקש, ממושך, שורף בפעימות חדות ופתאומיות. העבודה היומית שלי כעיתונאית המתמחה באמנות ובמחול שולחת אותי לשלל מרואיינים, חללי תצוגה ומופעים ברחבי הארץ, ובחודשים הראשונים אחרי שהקרום שלי נתלש אני נעתרת לכל הצעה לכתבה ונוסעת בהרבה אוטובוסים ורכבות לכל מיני יעדים, מתוך מחשבה שאם אעביר את עצמי מנקודה גיאוגרפית אחת לאחרת אני פשוט אאבד את הצפון וסוף כל סוף גם את עצמי.

אני דבקה באסטרטגיה הזו במשך כמה חודשים, מחליטה להתיש את עצמי עד שאצליח לשכוח, אבל אני לא שוכחת שיש איש שאהבתי ואהב אותי.

תוכנית הפעולה להחלמה נוחלת כישלון חרוץ, ואני נכנסת לסטודיו ומחליטה שמתוך הקרע אני אצור עבודה חדשה. יום אחד, בשבועות שמובילים לימים הנוראים שבין ראש השנה ליום הכיפורים, אני נכנסת לסטודיו ומשמיעה את גרסת הכיסוי של נינה סימון ל-"Ne me quitte pas" – אחד משירי הפרידה האיקוניים והנודעים ביותר בעת המודרנית.

תמיד העדפתי את הגרסה שלה על פני גרסתו המקורית של ברל ועל פני עשרות גרסאות הכיסוי האחרות שנוצרו לשיר האלמותי הזה. משהו במבטא האמריקאי שבו סימון הוגה את המילים, גון קולה הבוער שלא מצליח להחליק ברכות על סופן של ההברות הצרפתיות הגרוניות, מנחמים אותי. האופן שבו סימון מעוותת את העיצור ר', כפי שאני נוטה לעשות כשאני מנסה להגות פעלים בצרפתית בזמן עתיד ולהתנגד למבטא האמריקאי הטבעי שלי, גורם לי לצחוק בהפתעה. הצחוק תופס אותי לא מוכנה, ומזכיר לי שאני עדיין מסוגלת לצחוק, ולכן ייתכן שאני עדיין מסוגלת לחשוק, להניע את הגוף שלי.

אני מתייצבת במרכז הסטודיו הריק ומתחילה לרקוד תוך שאני מתרגמת בקול רם את מילות שירו של ברל לעברית, ונצמדת להגייה בגוף ראשון-נקבה של סימון: "אל תעזוב אותי/ אני אמציא לך מילים חסרות פשר/ שאתה תבין". אני נזכרת בכמיהה באוצר המילים המומצאות שהפרטנר שלי ואני אספנו יחד, ג'יבריש שרק שנינו הבנו, מעין שפת ביניים בין הצרפתית שהיא שפת אמו לאנגלית ולעברית שהן השפות הראשונות שלי. אני מבינה שלא אצליח למצוא מזור בריקוד, לפחות עכשיו.

מקורו של הפתרון, אם יש כזה בנמצא, הוא בשפה. עליי להמציא מילים חדשות, שיהיו רק שלי. המילים ההן, שלנו, נתלשו ממני, הופקעו ממני יחד עם הקרום. "אני אדבר אליך", שרה סימון. האם היא באמת מדברת אל גבר מסוים? בצרפתית היא משתמשת בפועל parler ("לדבר") לא בלשון דיבור אלא בלשון סיפור, ומתחילה לגולל את הסיפור שהיא רוצה לספר לאהוב שלה על זוג נאהבים כמותם. באמצעות השפה היא קונה זמן, מרוויחה קלף מיקוח, מזכירה לגבר שהיא שרה לו שיש לה מה לתת.

מתגבשת בי ההבנה שברגע שבו סימון, אישה, מאבדת את עצמה בשפת השיר שכתב גבר, היא מצליחה גם לזהות את עצמה – באמצעות ההתעקשות לשיר במבטא האמריקאי שלה, באמצעות ההחלטה להסב את המגדר מדובר מוכה אהבה לדוברת ששרה על מה שכבר איננו.

אני מאזינה לשיר שוב ושוב, עד שהוא מחלחל לחלומות שלי. סימון נותנת לי את הכוח להמשיך. היא אישה שיש לה סיפור לספר, והיא משתמשת בקול שלה כדי לספר אותו. הנרטיב שהיא מגוללת מאבד מחשיבותו בעיניי, וכל שנותר הוא העובדה שהיא אישה שניצבת לבדה ומעזה לספר את הסיפור שלה. גם לי יש סיפור לספר, ששזורות בו המשפחה שלי, האהבות והפרידות שלי, אבל אני מסרבת להאמין שהוא מתחיל ונגמר רק בגוף הפרטי שלי. זה סיפור על כלים שנשברו, על מה שהתהווה בעקבות השברים, על שכבות עור חדשות שנרקמות סביב הפצע. אבל כדי לספר אותו, אני חייבת להשאיר מאחור מילים מסוימות. לפני שאוכל ליצור ריקוד חדש אני צריכה לעשות תשליך, להסכים להרפות משפה אחת מתוך תקווה שתיוולד לי אחרת.

**

ב', בית

"על פי נקודת המבט הבודהיסטית, אי-התקשרות היא בדיוק ההפך מהפרדה. אתה צריך שני דברים כדי לקבל התקשרות: הדבר שאתה נקשר אליו והאדם שמתחבר. בחוסר התקשרות, לעומת זאת, יש אחדות. יש אחדות כי אין מה להתחבר אליו. אם התאחדתם עם היקום כולו, אין שום דבר מחוצה לכם, כך שהמושג של התקשרות הופך לאבסורד. מי יצרף למה?"

• ג'ון דיידו לורי, זן מאסטר בודהיסטי, ממבשרי הזן בודהיזם במערב

בכניסה לדירה הנוכחית של הוריי ניצב על פדסטל פסל בודהה גדול, חמור סבר. בכל פעם שאני נכנסת לדירה שלהם, עוד בטרם אני מברכת אותם לשלום, אני נדה בראשי אל הבודהה. לפעמים אני מדמיינת שהוא קורץ לי בחזרה. "חיים, הילדה הגיעה", אמא שלי מכריזה-צועקת לאבא שלי בהתרגשות בכל פעם שאני מגיעה לביקור, והוא, שסובל בשנים האחרונות מבעיות שמיעה מדומיינות יותר או פחות, משיב בצעקה שמטלטלת את הקירות: "בסדר, אז שתבוא להגיד שלום, למה את צועקת?".

נדרשו לי כמעט שלושה עשורים להסכים להיות הבת של ההורים שלי, להסכים להיות מהגרת בת מהגרים, להסכים להגיע מהבית שממנו הגעתי. כל גיבורי התרבות של ילדותי היו אנשים צעירים שרצו להיות ילדים של הורים אחרים או כאלו שלמרבה הצער איבדו את הוריהם בטרם עת: ורתר הצעיר והמיוסר של גתה; דיוויד קופרפילד המיותם, האלטר-אגו האמיץ ומחולל הקסמים של דיקנס; אלכס הנטוש, התלוש והמעורער, גיבורו של הספר-שהפך-סרט איקוני התפוז המכני; וכמובן הילדה מטילדה חריפת השכל והלשון פרי עטו של רואלד דאל, שאחריה רציתי לחקות מרגע שהוריי העניקו לי את הספר על אודותיה. הם כולם עוררו בי השראה, הפעילו את הדמיון המפותח ממילא שלי ושימשו מודלים לחיקוי בסביבה שנדמתה לי אז קונפורמית וצחיחה, מלאה בילדים שאכלו עם ההורים שלהם ארוחות ערב בשעות קבועות, יצאו לנופשים משפחתיים, רבו עם האחים שלהם במהלך משחקים בחצרות האחוריות של הבתים שלהם והתפייסו כשאמותיהם אילצו אותם לחזור הביתה לעת שקיעה.

מהילדים האבודים של הספרים שגמעתי בשקיקה ומהסרטים שצפיתי בהם מהופנטת למדתי טקטיקות להפגת הבדידות, שהיתה שם נרדף לילדות שהעברתי כבת יחידה להורים מבוגרים מהממוצע. אימצתי את הנערים והנערות הפיקטיביים הללו כאחים ואחיות לברית שעד היום אני נוטה לכרות עם מהגרים אחרים שנקרים בדרכי – אנשים חסרי שקט עם קוצים בישבן וטעם לוואי של זרות בקצה החך, רמז לחוסר שייכות קיומי מתנגן במבטא שלהם, באורח שבו הם ממתינים בסבלנות מחשידה לעלות לאוטובוס כשכל היתר נדחפים, בתנועות הידיים שבהן הם בוחרים להשתמש בעת ויכוח או במהלך התעלסות.

דמיינתי שאני מאומצת, שהוריי האמיתיים הם דיפלומטים שנמצאים בשליחות באפריקה, שהם אמנים ליברליים המנהלים קהילה יצירתית בערבות דרום אמריקה או שהם מוזיקאים בלהקת רוק שמסיירת בקרוואן ברחבי אירופה. תמיד רציתי להיות ילדה של הורים אחרים, זוהרים באור שונה מהאור המסנוור מדי של הוריי, ובכל פעם היו לי פנטזיות קצת אחרות על ההורים האחרים שהיו יכולים להיות לי, על פי רוב על דרך השלילה: לא גרמני, לא ישראלית, לא מהגרים, ללא מבטא. לא רציתי להיות הבת של האמא היפה שלי, היפה מדי; לא רציתי להיות הבת של האבא החכם שלי, החכם מדי. אפשר לומר שמגיל צעיר תרגלתי את מה שמכונה בבודהיזם Non-attachment (ובעברית, אי-התקשרות).

כשמלאו לי שמונה-עשרה עברתי להתגורר עם בן הזוג הראשון שלי ועם בנו הפעוט. המעבר הקיצוני נדמה לי מובן מאליו באותם ימים. בתים אז נראו לי כמו מקומות שאפשר להיכנס אליהם ולצאת מהם בשרירותיות, ועל אהבה חשבתי כעל משאב אינסופי; לא ידעתי מה המחיר שגובה ההתקשרות.

לימים, כשנפרדתי מאותו בן זוג ועזבתי את הבית שמידותיו היו רחבות עליי, גדולות בהרבה מהנערה הצנומה והנחושה בעלת העיניים הגדולות והחלומות הגדולים אף יותר שהייתי כשהכרתי אותו, צלצלתי בחוסר אונים לאבא שלי. ודאי רציתי להגיד לו שאני מצטערת, שהלכתי לאיבוד כשניסיתי לאמץ לעצמי חיים שלא התאמתי להם, שהתאהבתי בגבר שלא התאמתי לו, שנשבר לי הלב. אבל המילים נתקעו לי בגרון, ובמקום להתוודות הצלחתי רק לבקש שיביא את הרכב ויעזור לי לעבור לדירה הראשונה שגרתי בה בגפי בתל אביב. זו היתה הפעם הראשונה שכף רגלו דרכה בדירה ההיא שחלקתי עם אותו בן זוג; כל עוד הזוגיות נמשכה, הוא סירב לבקר אותי. אני זוכרת איך התאמץ שלא להניע אף שריר בפניו כדי לא להסגיר את החלחלה שגאתה בו כשנכנס לדירה ההיא, שהיתרון המובהק ואולי אף היחיד שלה היה חלונות מסורגים שניתן היה לפתוח לרווחה. בשעת בין ערביים אור ענוג היה מחלחל בין חרכי התריסים המשקיפים על דרך השלום בואכה גבעתיים, רוח היתה מניעה את הווילונות הלבנים הארוכים, ואני הייתי עומדת מולם ומתבוננת במכוניות יוצרות פקק כל הדרך אל הירידה לאיילון וחולמת על החיים האחרים שאחר כך בראתי לי.
במשך השעות האחדות שבמהלכן ארזתי, אבא שלי עישן עשרות סיגריות מסוג מרלבורו לייט וצפה בי בקדרות. מפעם לפעם העיר שהוא "הולך לחכות באוטו", או – "יהיה יותר קל אם קודם אקח את מה שיש לך במטבח", ולבסוף: "יש דברים שאת יכולה להשאיר מאחור". כשסיימתי, הוא הסתכל סביב בחשדנות. "זה הכל?", הוא שאל. כל רכושי בעולם אז (ואולי גם היום, למעשה) היו כמה מאות ספרים ויותר מדי זוגות נעליים. ערמנו אותם לתוך קרטונים שבן זוגי דאז הכין במחווה שהיום נראית לי מכמירת לב, יחד עם עיתונים שנועדו לעטוף כמה חפצים שבירים, גליל מסקינג טייפ שחור וזוג מספריים.

רק כשאחרון הארגזים הועמס לתוך תא המטען של המכונית, ושנינו נסענו הרחק מהפרק ההוא בחיי, אבא שלי פצה את פיו. "רמת גן היא בעצם הניו ג'רזי שלכם. לפחות היא מכוערת באותה המידה", העיר האיש שהעביר את רוב חייו הבוגרים בעיר ניו יורק, שבה גם גידל אותי לפרקים. הצחוק המתגלגל שבקע ממני למשמע דבריו התחלף במהרה בבכי רוטט, קוצף, עולה על גדותיו. "אבא, כל כך אהבתי אותו", קוננתי. "יש דברים שאת יכולה להשאיר מאחור", הוא חזר שוב על האמירה שנשמעה לי אז עמומה להכעיס, כאילו ניסה למחות במחי משפט אחד קשר משמעותי ששינה אותי. "אם את רוצה להחלים, תשאירי אותם מאחור".
לפני שנתיים הגעתי לדירה של ההורים שלי באישון לילה. מתוך אינסטינקט ארוך-שנים צלצלתי בפעמון הסמוך לדלת העץ כפי שאני עושה בכל ביקור לפני שאני תוחבת את המפתח בחור המנעול, קצת כדי להתריע בפניהם על בואי ובעיקר כדי להזהיר את עצמי שהנה, אני באה הביתה. הבית הגדול עמד נטוש וחשוך כממלכה שנעזבה בחופזה. המלך והמלכה היו באותה עת בבית החולים שבו אבי היה מאושפז לקראת ניתוח שנועד להציל את חייו מגרורות הסרטן שהתפשט בגופו, שבו נאבק במשך תקופה ממושכת שנדמתה כמו לילה אחד ארוך.

סגרתי מאחורי את הדלת בשקט, כאילו הייתי פורצת שהתגנבה פנימה אל תוך טריטוריית הילדות הנשכחת של עצמה. אני כבר לא בטוחה באיזו תואנה ביקרתי שם. כמדומני, אבא שלי היה זקוק לעוד זוג גרביים או למשחת שיניים שאמא שלי ביקשה שאביא איתי בבוקר לבית החולים, אבל ישנה סבירות לא מבוטלת שחיפשתי תירוץ לעמוד בקליניקה הפסיכואנליטית שבה קיבל את המטופלים שלו עוד פעם אחת, להריח את עשן המרלבורו לייט שלו שנמהל בבושם שלה, להסתכל על התמונות הממוסגרות על המדפים (הנה אבא ואני לפני עשרים ושתיים שנים, עומדים בקרחת יער מחוץ לעיר הולדתו בגרמניה ליד בית הקפה שבו נהגנו לבקר בכל חורף, כף ידו הגדולה אוחזת בכף ידי הקטנה, שנינו זעופי פנים; הנה אבא מחבק את בתו הבכורה מנישואיו הראשונים ביום חתונתה; הנה אבא ואמא בספארי בקניה בירח הדבש שלהם, אבא שזוף וזקנו טרם הלבין ואמא זוהרת כמו כוכבת קולנוע; הנה אני בזרועותיה של אמא, תינוקת בת יומה, היא מחייכת אליי חיוך נוגה ואבא, שהפך לאב בפעם השלישית בישורת האחרונה של חייו, מישיר מבט מודאג למצלמה, ידו אוחזת בבקבוק חלב בתנוחה מגושמת, כמעט קומית). ייתכן שרציתי לשהות שם רק עוד פעם אחת לפני שאולי אתייתם, עוד פעם אחת להיות הבת שלהם.

הרגע הארוך שבו עמדתי ללא ניע במסדרון בכניסה לבית הוריי חקוק בגוף שלי. הוא לא מרפה, למרות כל מה שהשתנה מאז, כל מה שנחרב וכל מה שהתרפא במשפחה שלנו: הטריו המוזר והיקר שלנו, משולש שכל אחת מזוויותיו ניצבת במרחק נגיעה מהאחרת. אם אני עוצמת את עיניי אני עדיין יכולה לראות את האור המרצד שעלה מאבני הפסיפס במבואה, מוזאיקה מוגזמת שרק ההורים שלי יכולים היו להניח בכניסה לדירה בפינת רחוב אלנבי המטונף. עמדתי שם, נזהרת לא לדרוך על הפסיפס, והתבוננתי בבודהה שקיבל את פניי בדממה מאיימת.

הדמעות נקוו בזוויות עיניי וטשטשו את ראייתי, עד שכמעט לא יכולתי לזהות בבהירות את תווי פניו השמנמנות והשלוות של פסל הבודהיסטווה המגוחך. "אני מצטערת, לא התכוונתי להוציא את זה עליך. זה היה יום ארוך", המשכתי. נדרשו לי כמעט שלושה עשורים להסכים להיות הבת של ההורים שלי, להסכים להיות מהגרת בת מהגרים, להסכים להגיע מהבית שממנו הגעתי. באותו רגע הייתי מוכנה לתת הכל כדי שהם יצעקו בשמחה מאופקת למשמע חזרתי הבלתי צפויה הביתה. "תראה בודהה, זה המקום שאני באה ממנו, ושנים שאני בורחת ממנו, ומאמצת זהויות אחרות ומנסה לבנות משפחה אחרת עם כל מיני גברים, אבל עכשיו מספיק, די, אני כבר מוכנה. אני מוכנה כל כך. אני מסכימה". הבודהה לא הגיב.

**

ג', געגוע

"אני פותחת את הספר שנקרא 'הכחול העמוק ביותר'… ההצעה הנובעת מהכותרת היא שגברים אולי נעשים כחולים [כלומר עצובים, מלשון blues], אבל כשנשים מדוכאות הן נעשות כחולות בגוון עמוק יותר. זה מזכיר לי לילה בחדר המיון בברוקלין לפני שנים – איזו מחלה מסתורית, צריבה במורד צד שמאל של גופי – רופא צעיר ביקש ממני לדרג את הכאב שלי מאחת עד עשר – אמרתי שש – הוא אמר לאחות, 'תכתבי שמונה, נשים תמיד ממעיטות בערך הכאב שלהן'.

ובכן, זה יהיה כמו שתרצה. זאת ההפרעה שמדברת אליך. זאת המחלה שמדברת. זה בדיוק כמה שאני מתגעגעת לשמוע אותך מדבר. זה הכחול העמוק ביותר שמדבר, מדבר, תמיד מדבר אליך".^[2]

בחודשים הראשונים אחרי שהקרום נקרע אני נעשית חולה, כל פעם בנסיבות אחרות. חשבתי שאני חסינה. הייתי משוכנעת שאני עמידה בפני הגעגוע, מהגרת מנוסה, מומחית בתחום העזיבות, אישה שעברה עשרות דירות, שחלקה מיטות עם הרבה גברים, אמנית של סופים מאולתרים, פרפורמרית של יציאות חירום. אז חשבתי. הגוף שלי חושב אחרת, ובהדרגה אני מפסיקה לרקוד, כל פעם עוד קצת, עד שהתנועה חדֵלה כליל. יום אחד, בשיעור אימפרוביזציה בסטודיו שאני לא מכירה, אני דורכת על זכוכיות חלודות שחודרות לתוך כף הרגל שלי, והיא מכחילה ומתנפחת עד שאני לא יכולה לדרוך עליה יותר, שלא לדבר על לרקוד. בחדר המיון, לפני שהוא לוקח אזמל ושולף מתוכי את העצמים הזרים מתוכי, הרופא בוחן את הפנים שלי בעיון ואז קובע-שואל: "את בחורה אמיצה. את לא צריכה אלחוש, נכון?". אני מהנהנת בהסכמה וחוזרת על המילים שלו: "אני בחורה אמיצה. אני לא צריכה אלחוש" כי אני לא מזהה יותר את בבואתי אל מול מראת האבל, כי אני רוצה כל כך להאמין לו, כי אולי המילים שלו יעבדו כמו רטוריקה אוטוסוגסטית ואני אחזור להיות האישה שהייתי לפני שהקרום שלי נתלש ממני.

ערב אחד, כמה שבועות אחרי אותה תקרית, אני מלמדת שיעור כתיבה כשפתאום התקרה והרצפה ופניהן של התלמידות שלי מתמזגים אלו באלו והעולם הופך לסחרחרה אחת גדולה. אני בוחרת להתעלם מסימן האזהרה וממשיכה ללמד אותן את "לכתוב אוטוביוגרפיה", מאמר מכונן של הסופרת והפעילה החברתית הפמיניסטית בל הוקס, למרות שהדפים שעליהם הדפסתי את הטקסט שלה רועדים בכף ידי שהופכת לפתע כה מיוזעת. רגעים לפני שההתקף המשונה התחיל, הקראתי לתלמידות את הפסקה שבה הוקס מתוודה שעבורה, "לספר את הסיפור של שנות התבגרותי היה מעשה מחובר באופן אינטימי עם הכמיהה להרוג את מי שהייתי מבלי שבאמת אצטרך למות. רציתי להרוג את העצמי הזו דרך כתיבה…      המוות בכתיבה היה אמור להיות משחרר".^[3]

"זה טקסט מה זה מדכא! היא כותבת רק על מוות", מתלוננת אחת מהתלמידות שלי, נערה דעתנית במיוחד בעלת כישרון חריף. אני נאחזת בשולחן שאל מולו היא יושבת כדי לייצב את עצמי. "בואי נמשיך, ואז תחליטי אם זה טקסט על מוות או על החיים", אני מציעה. "מישהי יכולה להקריא במקומי?", אני מבקשת. היא מתנדבת, ומקריאה את הטקסט הלועזי ברהיטות אך במבטא ישראלי כבד שמזכיר לי פתאום את אמא שלי. אני עוצמת את העיניים כדי שהחדר יפסיק לחוג סביבי, ומתוך החשכה הפתאומית שכפיתי על עצמי קולה חודר ישר לתוכי, שורט את הממברנה החשופה, הפועמת בגעגוע. "בסוף", היא ממשיכה במקומי, "לא הרגשתי שרצחתי את גלוריה של הילדות. במקום זאת, אני הצלתי אותה. היא כבר לא הייתה האויב מבפנים, הילדה הקטנה שצריך היה להשמיד כדי שהאישה תוכל להתהוות. באמצעות כתיבה על אודותיה ניכסתי מחדש את החלק בי שדחיתי לפני זמן רב… ההיזכרות הייתה חלק ממעגל של איחוד, צירוף של רסיסים".^[4]

למחרת בבוקר, בביקור אצל רופאה אחרת, אני מתארת את מצבי. "דוקטור", אני אומרת לה בדחיפות, "אני חייבת לקבל את הפוקוס שלי בחזרה. אני רקדנית, אני עוסקת בתנועה, ואני לא יכולה לראות כמו שצריך, לא מצליחה לייצב את עצמי". אחרי בדיקה קצרה היא משיבה ביובש: "מה שיש לך זה סוג של ורטיגו. אין יותר מדי מה לעשות. זה יחלוף מעצמו".

האבחון משאיר אותי על ספו של שינוי שעדיין לא הכה שורש, ואני עומדת על מפתנה של דלת הגעגוע ומתבוננת בזהירות מהעבר השני. האור מרצד אליי, אבל אני עדיין לא בטוחה מספיק כדי לחצות. לפני שאני מספיקה לחשוב על כך לעומק אני מחייגת את הספרות המוכרות ומהעבר השני נשמע קולו המופתע של הגבר שאיתו העברתי את השנים המאושרות ביותר בחיי. הסיבה הרשמית לשיחת הטלפון היא בירוקרטיה של סופים; אנחנו צריכים לתאם העברת חפצים הדדית, עדיין יש לנו מפתחות משותפים, עניינים לא סגורים.

אני מנצלת את הרווח הצר שנפער בשתיקה הממושכת בינינו כדי לספר לו שבמשך חודשים אני מנסה ללא הואיל ליצור דואט שעוסק בשפות האם השונות שלנו, בצרפתית שלו ובאנגלית שלי, במשחק חילופי המילים שנהגנו לשחק כשרק נפגשנו, בפערי התקשורת שלנו. אני מתוודה שרציתי שזו תהיה יצירה משותפת שלנו, שקשה לי לדמיין איך אזמין מישהו אחר לרקוד במקומו, שאני רוצה שזה יהיה הוא, הוא ואני, שנדבר את כל השפות שלנו, את כל ההגירות שלנו. "אני יודעת שאני לא אמורה להתייעץ איתך, אבל אתה האמן הכי טוב שאני מכירה והחבר הכי טוב שלי, ואני מתגעגעת, ואני פשוט לא יודעת מה לעשות יותר", אני פולטת בהתנצלות. הוא שותק הרבה זמן, הגבר שאני אוהבת, שהאמין ביכולת שלי לרקוד והדביק אותי בראייה הנפעמת שלו את החיים. "אתה שם?", אני שואלת בהיסוס. "כן, לעוד רגע ואז אני צריך ללכת", הוא משיב, ואני נושכת חזק את השפה התחתונה כדי שהוא לא ישמע שאני בוכה. "אולי את פשוט צריכה ליצור סולו?"

**

ד', דרך

בבוקר ראש השנה אני משתתפת כפרפורמרית במופע שיצרה רקדנית שהיא גם חברה. היצירה, באופן מקרי או שלא, עונה לשם "תשליך". אני ויתר הפרפורמרים מתבקשים להביא חפץ מחיינו שממנו נרצה להיפרד. הבחירה ברורה לי מראש; אני מביאה איתי רפליקה של "האישה בזהב", דיוקנה הראשון של אדלה בלוך-באואר שצייר האמן האוסטרי גוסטב קלימט בשנת 1907. הציור המקורי הוזמן על ידי בעלה של אדלה, פרדיננד בלוך-באואר. קורותיו מסועפים במיוחד: הוא נגזל על ידי הנאצים, הוצג בארמון בלוודר בווינה, הושב ליורשת של בלוך-באואר בתחילת המאה ה-21 אחרי מאבק משפטי ממושך, ונמכר. כיום הוא מוצג ב"גלריה החדשה" (Neue Galerie) שבניו יורק.

עותק של הציור קיבלתי במתנה לפני כמעט עשור מאותו בן זוג שאת דירתו אבי עזר לי לעזוב, משום שבתקופה ההיא חקרתי באובססיביות את תנועת הזצסיון הווינאי בכלל ואת גוף עבודותיו של קלימט בפרט. בן הזוג שלי דאז טען שאני דומה לגברת בלוך-באואר והזמין העתק מדויק להפליא, שנדד איתי בין כל הדירות שבהן התגוררתי מאז. בחזרה שמתרחשת לפני המופע אני צועדת עם הציור בדרך ההגנה המפוחמת לכיוון הסטודיו. לרגע אני מרגישה שאני מצליחה להפגיש בגופי בין התחנה המרכזית המיוזעת לבין וינה של המאה ה-19. תחילה המחשבה מצחיקה אותי, ואחר כך מנחמת. היצירה של חברתי מאפשרת לי להיפרד מדימוי שמייצג זיכרון של אמנות מסוימת ואהבה מסוימת, ולפנות מקום בגופי לאמנות של ההווה, לאהבה של העתיד.

ימים ספורים אחרי המופע אני שבה אל חוף הים. זהו יום הכיפורים, ואני חשה שאני זקוקה לערוך תשליך פעם אחת נוספת, אחרונה בהחלט לשנה זו. כשאני נכנסת למים אני תוהה אם אני לא כופרת במהות של המנהג כאשר אני בוחרת לבצע אותו כמה פעמים רצופות, כאילו אני מתעקשת להוכיח בגופי שהרקליטוס טעה. בעודי נשכבת על גבי וצפה, אני מהרהרת בכך שאפשר לקרוא את משפטו של הרקליטוס כמסר מיסטי. פרשנות שגורה לדבריו גורסת שהוא השתמש במילה "נהר" כדי לדבר על משהו שנמצא בתנועה מתמדת, כדי לעזור לבני האדם להבין שהם עצמם והדברים סביבם לא יציבים. השפה האנושית, המושרשת בשמות עצם ובפעלים, לא יכולה לתפוס כיאות את הזרם הבלתי פוסק, הריקוד האינסופי של הדברים. אולי למעשה הרקליטוס ניסה לומר שהשפה היא לא אמצעי הולם לתיאור המציאות.

בימים האחרונים המחסום היצירתי שנתקלתי בו מאז נקרע הקרום נפרץ בהדרגה, ואני מתחילה לעבוד על מופע חדש. המים מרקידים את הגוף שלי, משילים ממנו את משקל השנה האחרונה, מכסים את האוזניים שלי עד שהמיית העיר מחרישה לחלוטין. תוך כדי שחייה אני נזכרת שהפילוסוף האוסטרי לודוויג ויטגנשטיין, שהתמחה בין היתר בפילוסופיה של הלשון, אמר ש"האדם שאמר שאדם לא דורך פעמיים באותו הנהר שגה; אדם בהחלט יכול לדרוך באותו הנהר פעמיים".^[5]

כשוויטגנשטיין סתר את הרקליטוס, טענתו נבעה ממחקרו הכרוך בשפה. על פיו, השפה מבלבלת משום שחוקים שאנחנו קובעים ופעילויות שמתרחשות במקומות מסוימים ובזמנים מסוימים מתוארים בדיוק באותו מדיום שבו משחק השפה מתרחש – במילים. "הנהר עולה על גדותיו" ו"המילה נהר היא שם עצם" הם שניהם משפטים נכונים דקדוקית, אך רק הראשון הוא משחק מילים. נדמה שוויטגנשטיין רצה להוכיח שמה שהרקליטוס טען לא כרוך כלל בנהר, אלא בחוקי השפה הקשורים לשיח על אודות הנהר. אני חושבת על משפטו של הרקליטוס דרך משקפת הגותו של ויטגנשטיין, ומבינה שלמעשה הרקליטוס המציא משחק-שפה חדש, כזה שעל פיו השימוש במילה "נהר" אוסר עלינו להגיד שצעדנו אל תוך גוף מים שכזה פעמיים; בדיוק באותה מידה, אותו משחק-שפה אוסר עלינו לקבוע שאותה חוויה בדיוק התרחשה בשני מקרים נפרדים.

אני מתחילה להניף את זרועותיי כדי לשחות על הגב, ומחייכת כשאני קולטת שמדובר בפרדוקס תנועתי – אני מנסה להתקדם לאחור. לשוב אל אותו הים, לצעוד לתוכו פעמיים. לחזור אל אותה האהבה, להחיות אותה דרך השפה והריקוד שלי, להתנהג כאילו הקרום לא נתלש. אולי אם אסכים לקבל את הקריעה, תצמח שכבת עור חדשה. הזמן יחלוף; ייתכן שהוא יאפשר לי לחזור אל מה שהשארתי מאחור, אבל כדי להתקדם עליי להתמסר לחוסר הידיעה. אני מפסיקה את השחייה שלי וצוללת עמוק אל תוך המים. בועות עולות מפי כשאני מנסה לדבר, עד שנגמר לי האוויר. אני מוותרת על הדיבור, על השפה שכל כך יקרה לי, ובמקום זאת שולחת את זרועותיי לצדדים. אני צוללת עמוק, כחול, אל המקום שבו הכל נגמר, אל המקום שבו הכל יכול להתחיל.

מהדורה מקוונת | ספטמבר 2023
דימוי: שחר קרמר, קומפוזיציה #2 נהר הירדן, הדפסי פלטינום על נייר ולום ומשי, 32×19 ס״מ

^[1] תרגום המחברת למילות השיר הצרפתי "Ne me quitte pas", שנכתב על ידי הזמר הבלגי ז'אק ברל ופורסם לראשונה בשנת 1959.
^[2] תרגום המחברת, מתוך: Maggie Nelson, Bluets, Wave Books, 2009, pp. 33-35
^[3] תרגום המחברת, מתוך: Bell Hooks, “Writing Autobiography”, in: Sidonie Smith and Julia Watson (eds.), Women, Autobiography, Theory: A Reader, University of Wisconsin Press, 1988, pp. 429-432
^[4] תרגום המחברת מתוך Hooks, “Writing Autobiography”
^[5] תרגום המחברת לאמירה שיוחסה לוויטגנשטיין; דיון מקיף יותר בנושא מופיע בספרו חקירות פילוסופיות (1953).