אל-פתיחה: עידן צבעוני משוחח עם קציעה עלון על לבנטיניות עכשיו

ז'קלין כהנוב, אשר היגרה לישראל מקהיר בשנות החמישים, ביקשה לחשוב את המובלעת התרבותית שלה דרך מסמן הגנאי "לבנטיני". הלבנטיני, בלשונה: זה שאינו במקומו, לא יליד וגם לא אירופאי. כהנוב ניכסה את המושג הזה, הטעינה אותו מחדש במטענים תרבותיים שהיו קרובים ללבה, ואגב כך ייצרה ללבנטיניות גאווה מקומית בעלת ארומה אוניברסלית.

דור דור וסבלו, דור דור ופצעו, ופצענו הפעור לרווחה שממנו אנו כותבים אינו זה של כהנוב, שכן ישראל של המאה ה-21 היא מקום אחר מזה שבו ניסחה כהנוב את הלבנטיני שלה מתוך הניסיון היודו-מצרי-ערבי. אולם נדמה שהמושג עצמו נותר רלוונטי מתמיד עבורנו. בסדרת שיחות, "בזכות הלבנטיניות",[1] שאני מקיים עם אנשי מפתח בתרבות הישראלית, אני מבקש לחדד את שאלת הלבנט מנקודת מבטם. השיחה הראשונה נערכה עם קציעה עלון, חוקרת ספרות ואמנות, מו"לית הוצאת הספרים גמא, אשר חיברה כמה ספרים העוסקים בפוסט-קולוניאליזם, שירה, אמנות ופמיניזם.

***

עידן: קציעה, אמרת לי שביקרת הרבה פעמים במצרים. מה מלהיב אותך שם?
קציעה: בסדר, אבל קודם אתה תענה לי…
עידן: לא הייתי במצרים. אבל גם לא בירדן, בטורקיה (וגם לא בסוריה).
קציעה: איך אתה מסביר את זה?
עידן: הייתי בלבנון בשירות הסדיר ובשטחים הכבושים במילואים.
קציעה: אתה מסכים איתי שזה לא נחשב [צוחקת].

עידן: כמובן, זה הסינדרום הישראלי… הרבה ישראלים "ביקרו" במדינות ערב מתוקף הצבא, אני אחד מהם. יש לי זיכרונות מהשטחים הכבושים, ביחס לזה אני נעמד כעד שפוף – הייתי בג'נין, במחנה הפליטים נור א-שמס, בסופו של דבר החלטתי לא לשרת בשטחים. והכתיבה שלי ביחס ללבנטיניות… הכיבוש קשור לזה מאוד. אני לא פוסט-טראומטי במובן הקליני אבל כן פוסט-טראומטי במובן התרבותי; עצם העובדה ששירתי בשטחים הכבושים, שהייתי חלק מהמכונה המשומנת-מסוכנת הזאת. גינתר אנדרס, בעקבות הטלת פצצת האטום על הירושימה, מדבר על "אשמים-ללא-אשמה" כמה שמאפיין את האדם בזמן המודרני, ואני כלל לא בטוח שאני זכאי לחסות בצל מילותיו. גם ברמה הקולקטיבית, עצם העובדה שאנחנו לא מצליחים להיחלץ מהכיבוש – מבחינתי זה פצע דורי. את שואלת אותי מדוע לא הייתי באיסטנבול, בקהיר וכו'. אולי זה קשור בפחד מֵערָב? יש מחזה של יוסף מונדי משנת 1975 בשם מושל יריחו. מחזה אבסורד על מושל יריחו שרוצה להפיל את החומות הלא-נראות והלא-קיימות של יריחו. ישנה שם הדמות של הסכיזואיד, בן-דמותו של השמאלני שעורק מהצבא, מפוצל בין זהות יהודית לישראלית, בין נאמנות לבגידה. ויש במחזה דמות צל קטנה בשם הסַמָל. הסמל שומע את קולות יריחו, הוא מבוהל. כתבתי במקום אחר על החששות, על הפחד של הסמל, על הקולות שהוא שומע בלילה, על האופן שבו הוא מרגיש לא שייך ביריחו. המרחב מאיים עליו, שוב אותו סינדרום ישראלי. אבל אני חושב שמתקיימת גם תשוקה עזה ביחס למקומות האלה: קהיר, דמשק, ביירות… המקומות האלה שנשארו חסומים עבורנו, ולמרות שחלקם נפתחו הם עדיין חסומים. יכול להיות שאני מפצה על זה… לפני כמה שנים התחלתי לשמוע מוזיקה ערבית. לא רק אום כולת'ום [צוחק]. לפתוח את האוזן, כמו למשל זה שעירובים של עברית וערבית מסקרנים אותי, זהות יודו-ערבית או ערבית-יהודית מעסיקה אותי, ואצל מונדי במושל יריחו אחת הדמויות שמה לילה, מעין רחב הזונה מהמיתולוגיה המקראית. לילה של מונדי היא ערבייה-יהודייה – לא פה, לא שם. הוא יוצר שם דמות מרהיבה וחושנית, אפופת ענני חשיש, שורדת בלתי נלאית במרחב בלתי אפשרי. אני חושב שראוי לשאול שאלות ביחס למרחב שלנו דווקא עם הכיבוש, להכיר בזה שהכיבוש גם מערב אותנו בעל כורחנו עם הפלסטינים. דווקא מכיוון שהכיבוש נתפס בעשור האחרון כבלתי פתיר, כלומר אנחנו לא רואים איך אפשר לייצר שתי מדינות לשני עמים, אבל באותה מידה גם לא מדינה דו-לאומיות, דווקא מכיוון שנכבשנו על יד הכיבוש, אני אומר: בואו נראה איך אפשר ללכת הלאה לטובת פיוז'ן תרבותי, לחציית גבול בין זהויות… לא לחכות להצעות מפוליטיקאים. כמו שאת, קציעה, עושה למשל במסעות הספרותיים שלך: את מתרגמת שירה ערבית, פרוזה טורקית וכו'. אז מה את מחפשת בקהיר וברבת עמון?

קציעה: אוקיי, לפני שאנחנו מטיילים במדינות במעגל הרחוק יותר, בוא נכיר את הסביבה שלנו. בוא נכיר את השכנים שלנו. ואם אנחנו משרטטים איזה משולש, נגיד שירושלים היא המרכז שלו, נמתח קו לקהיר, נמתח קו לרבת עמון, ומה הקשר שנוצר במשולש הזה? היום הצלעות של המשולש הזה חלשות מאוד – ברמה התרבותית, ברמת הרעיונות שמוחלפים בין צד לצד, ההיכרות של העמים אחד עם השני. זה משולש שבקושי עומד. הוא עומד על אוויר. אין משולש [צוחקת]. אין, אין משולש כזה. אז אני אומרת, בוא, בוא נתחיל לפני שאנחנו מתפרסים, הולכים לצורות גיאומטריות רחוקות מאיתנו, בוא נתחיל עם מה שנמצא כאן.

עידן: הצורות הגיאומטריות הרחוקות הן פריז, ברלין, ורשה…

קציעה: אכן, וזה גם חלק מתפיסת העולם האירופוצנטרית שאנחנו שטופים בה. אירופה אירופה אירופה. עכשיו, במקום שאנחנו נכיר במיקום הגיאוגרפי שלנו, ומיקום זה לא משהו פשוט, יש לנו אינטואיציה חזקה מאוד שאנחנו אנחנו וזה לא משנה, אני לא אשתנה אם אזוז עכשיו מהכורסה הזאת לכורסה הזאת. כל הווייתי אומרת לי: דעותיי לא ישתנו, מה משנה המיקום שלי? יש לנו אינטואיציה כזאת שאומרת: אני זה אני ולא משנה לאן אתה מזיז את הקובייה הזאת. ובא העולם וסותר את האינטואיציה הזאת. הוא אומר במפורש: אם תזוזי מפה לפה פתאום תראי את עידן בצורה אחרת. את פתאום תראי את העולם בצורה אחרת. וכל ההוויה שלך בעצמך תשתנה – פה היית ריבוע, ופה את עיגול. קשה לנו לעכל את התובנה הזאת. היא קשה לנו כבני אדם. אז מה קורה? אתה יודע, אנחנו מתקבעים במקום אחד שנהיה סוג של בית שני. כשאתה נוסע… אני בטוחה שנסעת יותר מפעם אחת גם ללונדון וגם לפריז.

עידן: בהחלט.

קציעה: ובכן, את הפרספקטיבה הזאת של לראות גם עצמך, גם את המשפחה שלך, גם את ישראל, כן? במעגלים הולכים ומתרחבים… את הפרספקטיבה הזאת אתה כבר מכיר. את המקום הזה של איך לתצפת על עצמך משם אתה כבר מכיר. ובאה ז'קלין כהנוב, או כל מציעי הלבנטיניות, ואומרים לנו, בואו ננסה מיקום אחר בזמן, בחלל, במרחב, מיקום שממנו עדיין לא ראינו את עצמנו.

עידן: אבל ז'קלין כהנוב היא ילידת קהיר, החוויה שלה היא של יהודייה מיוחסת ובה בעת פגיעה בקהיר של שנות השלושים והארבעים; בשנות החמישים היא מהגרת לישראל. אנחנו לא ז'קלין כהנוב.

קציעה: אבל אתה וריאציה, אתה ואריאציה שלה. אנחנו וריאציה של הלבנטיניות. בוודאי, יש לה נסיבות חיים מאוד מאוד ספציפיות… אגב, אתה קורא ואתה לא מאמין עד כמה היא היתה נבואית, היא הבינה בדיוק לאן ישראל הולכת, מה הבעיות שלה ובאילו פחים יקושים היא תיפול, וישראל נפלה בהם. זו הטרגדיה, שהיא נפלה. אינטלקטואלים אומרים לה [צוחקת], כאילו, אל תפלי, והיא נופלת. אין ספק, היא לא התחברה למזרח התיכון.

עידן: דיברת על הזווית שממנה אנחנו רואים את עצמנו, אמרת יפה מאוד שאני כבר יודע איך אני נראה מפריז או מלונדון, כלומר שלא רק שאני יודע משהו על לונדון, אני יודע מלונדון על עצמי, ואני לא יודע מקהיר על עצמי. גם על קהיר אני יודע מעט מאוד, כי לא הייתי בה. אני יודע כמובן ממחקרים שאני קורא או משירה וסיפורת, אבל שום דבר בגופי איני יודע. אז אולי הרעיון של משלחות סוף תיכון לקהיר (במקום לאושוויץ) הוא אוטופי אבל לא מופרך…

קציעה: קודם כול יש ניסיונות לעשות מסע אלטרנטיבי לספרד, להכיר את גירוש ספרד… זה הרבה מאוד, זה חשוב, משמעותי. ספרד שמשמרת את המורשת של היהודים שחיו בה ומדברים על הגירוש. אבל יותר חשוב גם מזה וגם מזה, בוודאי, זה טיול למצרים או לירדן. אין בכלל ספק. ומובן מאליו ש… [מגחכת] לוּ התלמידים היו יודעים ערבית…

עידן: אני אוהב את השפה הזאת… זה חלק מהפוליטיקה של המרחב, שרק העברית דומיננטית, הערבית היא שפה לחוקרים או שיש לה ערך מוזיאלי בלבד – היָפֶה. והיא לא מובאת בחשבון. זה חלק מהטרגדיה של המקום, שאין פה עבודת שפה.

קציעה: כן. אני מגדירה את ישראל כאזור של אסון לשוני.

עידן: אזור של אסון לשוני – נפלא!

קציעה: מה? [צוחקת] משפט קשה – אזור של אסון לשוני? הרי ישראל חתומה על המצאה שאני לא שמעתי כדוגמתה בעולם – בישראל קיים אחוז גדול של דוברי עברית ודוברי ערבית שגרים בקרבה הגדולה ביותר. בישראל דוברי עברית ודוברי ערבית כשפת אם גרים כמעט אחד בתוך השני, בטח בערים המעורבות. אבל כשצריך ללמוד שפה בבית הספר, ברור שערבית ילמדו מורים שערבית היא לא שפת אמם, ועברית ילמדו מורים ערבים שעברית היא לא שפת אמם. כלומר יוצא מצב אבסורד, פנומן חלמאי שאין כדוגמתו בשום מקום בעולם, שיש לך אוכלוסייה שזו שפת האם שלה, אבל המורים לשפה הזאת תמיד יהיו מי שזו לא שפת האם שלהם. אני חוזרת למה שאמרתי על ישראל כאזור של אסון לשוני: הרי יש בישראל אנשים שיודעים פרסית כשפת אם, שיודעים ערבית כשפת אם, יודעים הינדית כשפת אם. באו לכאן מכל העולם. איפה התרגומים מהשפות האלה? טורקית כשפת אם. אנחנו מדברים על מאות אלפי אנשים. איפה? איפה הנוכחות של זה בשדה? אין. אין. כלומר יש, עשרים תרגומים, שלושים, ארבעים [צוחקת]. כלום. כלום. שבעים שנה. אנשים באו עם מטען תרבותי מדהים של ידיעת שפה טובה. אבל אין לזה שום נוכחות בספירה הציבורית. כאילו אין תרבות גבוהה ואין ספרות משובחת, לא לפרסים, לא לטורקים, לא להודים, לא… שום דבר. אחר כך מתפלאים שהישראלים חושבים על עמים אחרים כעל מפגרים [צוחקת].

עידן: אגב, שמתי לב שהערבית שאנו נחשפים אליה היא בעיקר ערבית מתלהמת, למשל של מנהיגי חמאס או נאומים של נסראללה – ערבית מאוד מיליטנטית, כוחנית, אלימה. מדובר במחיקת שפה, היא הופכת להיות בלתי אפשרית עבורנו, מאיימת, מרתיעה, מכיוון שאנחנו נחשפים רק לחתך מסוים של הערבית. איך נאמר? פשוט abuse. ואנחנו כמעט לא שומעים ערבית של אינטלקטואלים, סופרים או משוררים, אשר מן הסתם הערבית שלהם נשמעת אחרת. לכן המפגש עם קולנוע פלסטיני כה יקר ללבי, שכן בין השאר אני נפגש שם עם ערבית ערבה לאוזן, שברירית, רכה… ולא אחת אני מדמיין כיצד אירופאים או אמריקאים אינם מבחינים בהכרח בין עברית לערבית, כלומר הם מוחקים עבורנו את "ההבדל הטבעי" שאנו מתעקשים לשמר כחיץ. אנו (התרבות בכלל) זקוקים לשלישי, הלא-מעורב, הלא-יודע, בשביל לייצר קרבה. אני זוכר ששמעתי את קול הפעמונים של סועאד מאסי, הקול העדין והיפה הזה הרגיע אותי. זה הזכיר לי שיש ערבית אחרת שאני כמעט לא שומע אותה. אפשר לומר שסועאד מאסי פתחה עבורי את המרחב… הקול שלה, לצד המיזוג האינטליגנטי בין ערבית לצרפתית, פעל עליי יותר מאלף ואחד מאמרים. בעיניים עצומות הייתי הולך לשמוע את סועאד מאסי שרה בכל מקום, ברמאללה, ג'נין… פוליטיקה אחרת, של פתיחות, וזה קשור למסמן לבנטיני שמעסיק אותנו. אנחנו הרי מדברים על לבנטיניות, ולכן זו גם שאלה מדוע התרבות הישראלית מפספסת את מה שיש לנו כאן. ובכן, אני שואל אותך מדוע אנחנו מוטרדים מזה, ולמה דווקא עכשיו?

קציעה: שאלת הזהות שלנו היא בלתי פתורה. היא קשורה גם בגיאוגרפיה שהזכרנו קודם, אבל גם הפרספקטיבה שאתה הבאת לדיון, הפרספקטיבה הפוליטית, כלומר הכיבוש, לאיזו תצורה פוליטית אנחנו הולכים, מה הכיוון שישראל הולכת אליו. בעיניי, עד שישראל לא תראה את עצמה כַּלב הפועם של המזרח התיכון, כמדינה לבנטינית, אז… תמיד אומרים לי, מה, את רוצה שנהיה כמו המדינות הערביות? תראי איך הן מדורדרות וכו', אני לא אחזור על כל הסטריאוטיפים. אנחנו הצלחנו ב-1948, למרות שלא היה לנו דגם של מדינה יהודית-מודרנית, הצלחנו להמציא את עצמנו מתוך עצמנו. וזו המשימה שעומדת עכשיו על כתפינו, מונחת, מוטלת על כתפינו: להמציא את עצמנו מתוך עצמנו. ליצור דגם של מדינה, במירכאות או שלא במירכאות, ערבית מודרנית, מפותחת, משכילה. לראות את עצמנו כווריאנט, כענף, כבן-דוד, בן-דודה של הערביות, לחבק אותה.

עידן: אמרת במקרה או שלא במקרה מדינה ערבית?

קציעה: ערבית במירכאות או שלא במירכאות. כווריאציה של מדינה ערבית. יש לנו מיעוט ערבי, עשרים אחוז מתוך מדינת ישראל, גם כשאנחנו לא מדברים על שתי מדינות, נכון? זה לא מעט. אז בוודאי שאנחנו סוג של וריאנט, מעורבב כך או אחרת, היברידי לכיוון הזה, לכיוון השני. אבל אין לנו שום חביקה של האלמנט הזה. וזו פרדיגמה שצריכה להוביל אותנו. זה קורה היום גם ברמה הפוליטית, מה שנקרא מכורח הנסיבות. כל מה שקרה עם איחוד האמירויות, עם סעודיה. ישראל נדחקת למקום הזה שהיא מובילת העולם הערבי השפוי והנורמלי כנגד המטורפים – למשל ארגון אל-קאעדה אשר אף ערבי שפוי לא מעוניין בטרור שהם מפיצים. אז זה קורה בישראל מהכורח הפוליטי, אבל זה לא קורה לה תרבותית. עכשיו, אם היא תבין את זה שהיא מובילת המזרח התיכון… אני אתן לך דוגמה מהאוניברסיטאות: החוגים לשפה וספרות ערבית, החוגים למזרח התיכון, הם צריכים להיות החוגים הטובים ביותר במרחב הזה. כיום הם חוגים, סליחה שאני אומרת, כן? לא מוצלחים. אתה לא רואה שהחוגים לשפה וספרות ערבית מתרוממים… זה לא קורה. אנחנו, הישראלים היהודים והערבים שחיים במדינה הזאת, צריכים להיות האוונגרד של המרחב. עזבו את אירופה, עזבו את אירופה, הם לא מתעניינים בכם [צוחקת], הם לא רוצים אתכם… אתם סתם. במקום ליצור איחוד משלנו במזרח התיכון, כמו האיחוד האירופי, שאנחנו נוביל אותו וכל האחריות על כתפינו.

עידן: זה לא קצת פטרנליסטי שאת אומרת שאנחנו נוביל אותו?

קציעה: לא, אני רואה את זה כאחריות. אני חושבת שכשאתה אומר, אני אחראי על הדבר הזה, זה לא במובן הפטרנליסטי של "אני אחנך אתכם", אלא להפך, "יש לי מה ללמוד מכם, אתם מחזיקים בידע הזה. אנחנו רוצים שתלמדו אותנו". אבל נכון לעכשיו ישראל בכלל לא שם, להפך – היא כל הזמן מנסה לנער מעצמה כל סממן ערבי… היא בוואקום. כאילו נתלשה ממקומה ונדבקה לאירופה. אבל זה כן יקרה לישראל כי זה המהלך הגדול. זה כמו שאני אומרת ביחס לפמיניזם – המהלך הפמיניסטי יותר גדול ממני, יותר גדול ממך. ובכל יום שעובר העולם נהיה יותר פמיניסטי. זו תנועה שאתה לא יכול להתנגד לה [צוחקת]. לשם העולם הולך. אותו דבר בישראל – זה ייעשה בטוב או שזה ייעשה ברע, או שישראל תשתלב או ש… למשל אדם שהיה שוביניסט – או שהוא הולך עם הזמן, משנה את עורו, מבין שרפרטואר שלם של התנהגויות שפעם היו הנורמה, היום הן קרימינליות, ואז הוא משתנה, הוא חייב להשתנות, אחרת הוא יהיה בכלא… אותו דבר עם ישראל [צוחקת]. אותו דבר. האם היא תצליח להשתנות? הפרדיגמות האלה חזקות ממנה. אנחנו צריכים לראות את עצמנו כחלק מהמרחב, ובשותפות, בברית, ברית עם הרשות הפלסטינית, אבל אנחנו כל הזמן במחוזות-מחוזות. יש לנו מחוז סורר שכולנו מתקשים להתמודד איתו – עזה. אבל ברגע שאתה בברית שותפות, במהלך יד ביד נגד עזה עם הרשות הפלסטינית… ברגע שהערבים איתך זה מתמוסס. ישראל לא השכילה לעשות את המהלך הזה.

עידן: אז אנחנו אומרים שהמושג לבנטיני הוא מושג פוליטי מאוד, דרכו אפשר לחשוב בין השאר על שיתוף יהודי-ערבי: השכן הפלסטיני שאיתנו, וגם השכן הכבוש, וגם שכנים אחרים: ירדנים, מצרים, לבנונים. התחושה היא שלישראל יש צד אימפריאלי מובהק, הכיבוש וכו', היא לא מכירה בשכנים שלה, אבל מצד שני היא מכניסה את עצמה לגטו, שוב פעם איזו חזרה לגטו (פרדוקס הגטו-אימפריה), התכנסות גדולה שבה המרחב נסגר בפניה. גם כשהוא פתוח הוא סגור, הטיסות הן לצד שמעבר לים. מצור, מצור שנכפה או שהיא כופה על עצמה, מצור פנימי. במובן העמוק, מדינה היא שדה תעופה פתוח… אבל אנחנו מדלגים על המזרח הקרוב לטובת המזרח הרחוק, הודו למשל, וכך נותרנו עם שכנים סמוּכים-רחוקים. אנחנו לא מצליחים ליצור קשר עם הקרובים. כלומר אנחנו חיים עם שכן קרוב ולא רוצים להסתדר איתו, לא רוצים להכיר אותו… לכן אנחנו חיים בדגם לטנטי של מחנה צבאי שהוא גם גטו. המחנה הצבאי הוא האופן שבו אנחנו נותנים תשובה לגטו, שכן הוא היה אמור לשחרר אותנו מהגטו. במקום אחר כתבתי שהלבנטיניות מאפשרת לנו מבט כפול: באותה מידה שכהנוב אהבה ספרות צרפתית, זה היה בית הגידול שלה, אזי באותה מידה היא שילבה מבט אוהב למערב, וגם מבט פנימה, לקהיר שלה. במובן הזה אני מאחל לישראליות קצת מהלבנטיניות הזאת, שמעודדת את שני המבטים. כהנוב כתבה: "אני מעריכה במידה שווה את מה שקיבלתי מהמערב ואת מה שקיבלתי מהמזרח". עירוב. הלבנטיניות מזמנת עירוב.

קציעה: היום אנחנו נעים בין מזרחי מול אשכנזי או מול מערבי – ויש לזה את היתרונות ואת החסרונות שלו – לבין המושג לבנטיני, שאני חושבת שהוא מאומץ מכמה סיבות: יש בו משהו, כמו שאתה אמרת, שיותר מכיל את המערב. כשאנחנו אומרים מזרחי, הקטגוריה השגורה שלנו היא מזרחים מול מערביים. דווקא המושג לבנטיני מצליח לרכך את הערביוּת, הוא יותר קל לעיכול, הוא יותר מערבי. למרות שאני מתנגדת לפרדיגמות המחשבתיות האלה, מכיוון שגם אומרים לי תמיד, הישגי המערב, מה, את לא רוצה? את כל היום במזרחיות. אבל אני בכלל לא רואה את הישגי המערב ככאלה ששייכים אך ורק למערב, שכן מדובר בהישגים אוניברסליים. כמו שאני רואה את אום כולת'ום, היא לא רק זמרת מצרייה, בכל העולם מכירים בכוחה ובכישרונה… אי-אפשר לומר, טוב, אתם מזרחים, תסתפקו בהישגי המזרח, ואנחנו המערביים… אנחנו לא במקום הזה…

עידן: האם את יודעת משהו על המושג לבנטיניות במדינות ערב? האם זה משחק אצלם תפקיד כלשהו?

קציעה: אצל הטורקים, למשל, החיבור האינטואיטיבי שלהם מצד אחד למערב ומצד אחר למזרח הוא הכי טבעי בעולם. אני נכנסת לחנויות ספרים [בטורקיה], כן? אני רואה קלאסיקות, זה לצד זה, שייקספיר לצד הינשוף העיוור, אתה יודע, קלאסיקות פרסיות שבכלל מי, מי מכיר כאן ומי יודע? אין משכיל במזרח התיכון שאתה אומר לו ניזאמי או פריד א-דין עטאר ואינו יודע… כולם מכירים. ובישראל כלום, כאילו באיראן אין כלום. אבל זה חלק ממורשת עולם. זו תעודת עניות לישראל. כתבתי מאמר בשם "האחיות האובדות של השירה המזרחית"; אמירה הס, ויקי שירן, כל המשוררות המזרחיות, ומירי בן שמחון, מי הן האחיות שלהן? כמובן, המשוררת האיראנית פורוע פרוחזאד, משוררות טורקיות מדהימות. אבל לנו אין נגישות לדבר, אנחנו בכלל לא רואים את הקשר [צוחקת]. בכלל אין לנו שום מדד, אנחנו לא רואים את זרם המעמקים. אתן לך עוד דוגמה לדברים לא מומשגים, הם לא ברמת הנראות התרבותית. בספר שאני פרסמתי, המזרח כותב את עצמו בעריכת חביבה פדיה, פרופ' אבי אלקיים, ראש החוג לפילוסופיה יהודית בבר-אילן, אדם דתי, כתב מאמר של 150 עמודים! מה הוא מציע במאמר הזה? להכניס את סורת "אל פתיחה", הפותחת את הקוראן, לתוך התפילה היהודית. הדברים נאמרים, אבל אין להם שום הדהוד, אנחנו לא מצליחים לעכל את הדברים האלה. יש לי הצעה לספר שאני רוצה שנוציא בשיתוף פעולה – מבחר. הדברים החשובים ביותר מהברית החדשה, מהקוראן ומהתנ"ך בספר אחד. הדרשה על ההר, אתה יודע, קלאסיקות של הקוראן שכל ערבי מוסלמי משכיל יודע בעל פה גם אם הוא חילוני, כמו שאנחנו מכירים את "מזמור לדוד ה' רועי". קלאסיקות. אנחנו בדרך הנכונה. אני מרגישה שאנחנו בדרך הנכונה. אני אומרת לך, גם, גם כשאנחנו לא… גם כשזה לא קורה, זה קורה. אה?

מהדורה מקוונת | יולי 2022
דימוי: שי עבאדי, Birken I, 2020, acrylic on plywood, 100x100cm, מתוך להט חום וצעקת החמור
[1] בזכות הלבנטיניות, ספר בכתובים אשר עתיד לראות אור בשנת 2023.