אני, ברית – אוטוביוגרפיה שמית קצרה

אני ברית. זאת אומרת, זה השם שלי. איתו נולדתי. לא עם ט', זה לא קיצור של בריטני. לא באתי ממשפחה דתית, ולמען האמת אף פעם לא הכרתי ברית שלא גדלה במשפחה חילונית. ולא, אבא שלי לא רצה בן. הוא רצה בת. למרות שאם היה יודע מה יהיה איתי כשאגדל, אולי לא היה רוצה דווקא אותי.

כשהייתי ילדה ושאלו את כולן בבית הספר למה קראו להן כך ומה הפירוש של אותו שם, אני לא ידעתי מה לענות. באתי עם השאלה הביתה וקיבלתי רק תשובה אחת: אבא רצה את השם. אבא, למה? שאלה חצי סקרנית וחצי קיומית. לא קיבלתי תשובה. גם לא קיבלתי הסבר על פירוש המילה. אמרו לי שתי מילים שלא אמרו לי הרבה: "ברית עולם". הצירוף הזה לעולם תמיד נראה לי כבד. ובאמת הרגשתי תמיד שעול כבד מונח על כתפיי. מגיל צעיר הרגשתי שהסיבה היחידה לקיום שלי היא שליחות לעשות את העולם הזה למקום קצת יותר טוב. ואם זה לא מצליח, זו כנראה אשמתי. איך בגיל כל כך צעיר הרגשתי שהעולם הזה הוא לא מקום טוב לחיות בו?

תמיד צחקו עליי וקראו לי "ברית מילה", כי זה ההקשר השכיח ביותר שילדים מכירים. ביני לבין חיתוך בולבול של תינוק אין שום קשר. בגלל שתמיד צחקו על השם שלי ובגלל שלא ידעתי מה זה השם המוזר הזה, רציתי שם רגיל, ואם אפשר אנדרוגיני – מה טוב. רציתי להיות רותם. רציתי להיות רגילה, לא יוצאת דופן.

היום, כשאני גדולה, אני יודעת שטיפשות לא נעלמת בילדות. ילד טיפש יגדל ככל הנראה להיות מבוגר טיפש. היום רוב המבוגרים שצוחקים על השם שלי הם, איך לא, גברים. גברים צעירים ממני, גברים בגילי, וגם מבוגרים יותר.

אולי גם אני טיפשה שמנסה להתאים את עצמה לעולם הדיגיטלי, ונמצאת בקבוצות היכרויות בפייסבוק. אל תגלו. באחת הקבוצות מישהי הציעה לשחק משחק: במקום לכתוב רק דברים מושכים כמו שעושות בדרך כלל בפרופיל היכרות, נכתוב את כל הדברים המרתיעים על ההתחלה ונראה מי יישאר. מובן שהיא לא באמת כתבה דברים מרתיעים. לא היא ולא המגיבים. זה היה כמו כששואלים אותך בריאיון עבודה מה החולשות שלך ואת עונה "פרפקציוניזם". ובגלל שהפתיל שלי לצביעות הוא קצר והביציות יותר גדולות מאחורי מקלדת, כתבתי:

"אבל לא כתבת דברים מרתיעים בכלל. וגם רוב האנשים פה. פרופיל היכרות הפוך על אמת זה כזה: הייתי מאושפזת במחלקה פסיכיאטרית כמה פעמים, יש לי דיכאון כרוני, עד גיל 23 הייתי במסגרות סגורות, פעם איימו להזמין לי משטרה על איומים לרצח. מי רוצה לצאת איתי?"

ונחשו מה הייתה התגובה הראשונה שקיבלתי על התגובה הזו? עזבו, אל תנחשו. אני אגלה, כדי שתבינו שהמציאות עולה על כל דמיון:

"היה מספיק לרשום 'קוראים לי ברית' אבל היית חייבת לעשות אובר-קיל לשרשור (שני סמיילים בוכים מצחוק)"

הודיתי לו בנימוס על התזכורת לסיבה שבגללה אני לא יוצאת עם גברים. השם שלי, ולא הרשימה הלא אמינה של הפרופיל ההפוך, הוא זה שמרתיע? נדמה לי שגברים חושבים שאם הם ירדו עלייך (ולא לך) על ההתחלה וישימו אותך במקום הנחות שהם חושבים שאת צריכה להיות בו, זה ידליק אותך. אז קודם כול זה לא מדליק אותי. ודבר שני, על מי אתה עובד? אני יודעת שהסטנדרטים של גברים הם: יש לך כוס? התקבלת.

אולי אני נשמעת כועסת לשווא, אבל זהו לא מקרה יחיד ולא חריג. אפילו לא הכי גרוע. ורשימת הפרופיל ההפוך הלא אמינה שלי, כזו שנראית רק לגיבורת ספר או סרט, אמיתית. אז אולי זה לא מפתיע שרוב הזמן הרגשתי פער ביני לבן השם. ביני לבין המילה, שפירושה במילון: "הסכם, שיתוף פעולה". כי עם כזו נקודת פתיחה, ועם כאלה אנשים מסביב, מי תרצה לשתף פעולה ולהגיע להסכמים? עדיף לשבור את החוקים ולצאת נגד.

כשהייתי נערה מרדנית בת שש-עשרה, עברתי לטבעונות. הייתי מהראשונות בארץ. בתקופה שבה היינו בעיקר חבורה של עשרים נערות פאנקיסטיות בהפגנה. ככל שהתנגדתי יותר לעולם, כך התחברתי יותר לשם שלי. הרגשתי שלאידיאולוגיה ולרעיון יש כוח, וחשבתי שזו המשמעות של השם שלי. נכון, אידיאולוגיה באה עם מחיר ומטען. אני הייתי מוכנה לשלם. הלכתי יד ביד עם השם שלי במחאות, כשחשבו שיש לי אומץ לעשות מה שבא לי ולא מה שהסביבה אומרת, וכשחשבו שאני משוגעת כי אני עושה מה שבא לי ולא מה שהסביבה אומרת. כי הרי החברה המיינסטרימית אף פעם לא תגיע עם מישהי כמוני להסכם או לשיתופי פעולה כנים. כשאת חוצה גבולות וזה מושך תשומת לב, ירצו לשתף איתך פעולה מתוך אינטרס חטטני וכלכלי. אבל כשאת חוצה גבולות ומישהי נפגעת מזה, את חוזרת להיות הבחורה הלא יציבה שלא מתאימה לחברה. הבעיה היא שלפני מעשה שהוא סך האמת שלך, את לא יודעת מי תיפגע.

בגיל עשרים וארבע הסכמתי שמוקד הסיוע לנפגעות תקיפה מינית בנגב יעשו עליי סרט. יש להם במאי וצלם ואני, המושלמת לתפקיד. קטנה ויפה עם קול חלש. נפגעת קלאסית לצילומים. כשהגענו לסלעים של יפו מול הים, איפה שהייתי יושבת בתקופות שבהן חיפשתי הצלה, הבמאי שאל אותי משהו שלא ציפיתי לו. משהו על השם שלי. אני אפילו לא זוכרת מה. ולעולם לא אדע, כי אחרי יום צילומים אחד החלטתי שאף גבר לא יביים את הסיפור שלי. או את הסיפור על השם שלי. רק אני אחליט. אם לשקר או להקיא את האמת. אם לערוך או לתת לקוראות בליל שטויות. אם להשתמש במילים גסות ומאוסות, אם לתת לכן את מה שאתן רוצות – סוף טוב. לא תקבלו. אם לכתוב בלשון אישה ולמדר את הגברים המסכנים שילכו להתלונן על אפליה.

אולי בגלל זה אני היוצרת, כדי להיות בשליטה. אולי בגלל זה אני אוהבת בדס"מ. ואולי סתם החלטתי לזיין לכן את המוח עם פסיכולוגיה בגרוש. כדי לבחון את הקוראות שלי. אם יישארו לקרוא גם כשאין הזדהות. גם אם לא סיפרתי את הסיפור העצוב שלי וסיימתי במסקנה משמחת של השלמה עם האופי הדפוק שלי. המציאות יותר מורכבת מהדיכוטומיה הסיפורית הזאת. אבל היום כבר לא אכפת לי מהבן של השכן, ולא מאף אידיוט אחר. אני אוהבת את השם שלי.

אני חושבת שברית מגיעה אחרי שהצטבר מטען. גם ברית מדינית, או עסקית. ההגעה לשיתוף פעולה או להסכם מתרחשת בדרך כלל אחרי שבר. והברית היא ניסיון לאחות את השבר, לייצר אמון חדש. גם אם מלאכותי בהתחלה. עם כוונות אמיתיות שלא סותרות את החשש. מעין "שולם", התפייסות. אני מרגישה שזו המשמעות האמיתית של השם שלי. אני מרגישה את זה מדי יום. זה נמצא בכל מקום. אבל שלא תטעו, הכוונה היא להתפייסות ביני לבין עצמי. כשאני הולכת ברחוב ומרגישה איך מסתכלים, וגם במקלחת מול המראה כשיש עדיין שרידי קולות של החברה שמנסה להגיד שאני לא מספיק טובה. אני לא נורמלית, אבל אני נהדרת. ואם אתן חושבות אחרת, תשתפו פעולה עם מישהי אחרת.

מהדורה מקוונת | ינואר 2019
הסיפור ‘אני ברית – אוטוביוגרפיה שמית קצרה’ נכלל ברשימת המועמדים הסופית לתחרות הסיפור הקצר “חותמת אישית” לשנת 2018. את התחרות עורכת המחלקה לתרבות יצירה והפקה במכללת ספיר, בראשות ד”ר עמרי הרצוג, בשיתוף עם עמותת ע.נ.ת.
דימוי: מיכאל שבדרון, מתוך אוסף עבודות גיליון גרנטה 8: התכתבויות