גני עם-תל אביב-חיפה-שכונת נגה (יפו) שיחה עם מורן שוב

בשיר Changes מ-1967 מבקש מאתנו זמר המחאה האמריקאי פיל אוקס להתיישב לצדו "קרובים כמו האוויר", לשוטט בין המילים והתמונות שהוא שר עליהן כנגד הערפל המשתולל של המהפכות והשינויים. האם הדמיון הוא מקום? האם המילים והדימויים יכולים לעצב חלל חי? האם ניתן לשוטט בין האותיות והציורים שהבהובי הדמיון שלנו מעוררים? לגעת בחלומות שאנו מתכנסים אליהם מפני המציאות כמו אל תוך בית? בספרו אוויר וחלומות מבקש הפילוסוף הצרפתי גסטון באשלר לראות את הדמיון כמקום ממשי הקודם למציאות ובלתי תלוי בה. הוא קורא להבדיל בין עולם המציאות וההמשגה לעולם הדמיון ולהכיר באי-ההלימה שביניהם. לטענתו, המקום של הפנטסטי אינו נובע מהקיים וניחן בעצמאות משלו החיה ונושמת בתוכנו באופן אחר אך לא פחות ממשי.   
מורן שוב, שכתבה את התסכית “והאש גם היא את המים לא (התכתבות. סיפור. אהבה. מברלין ליפו ובחזרה)”, שפורסם בגיליון התכתבויות, היא אמנית, אוצרת, כותבת ומוציאה לאור, העוסקת בשילוב שבין טקסט ודימוי. מורן ביצעה את התסכית בהופעה חיה במוזיאון ישראל בירושלים (2013) ובמוזיאון הרצליה (2015), בליווי ציורי דיוקן מאת האמן הברלינאי מרקוס הוק, שפורסמו אף הם בגיליון. שוחחנו איתה על המקום כבבואה של נעלם שההלימה בינו לבין המקום הקיים אינה ניתנת לביטוי או להמשגה ומייצרת את תחושת הבית.

גני עם

נולדתי בגני עם, יישוב חקלאי קטן שהקימה הקרן הקיימת בשנות השלושים כחלק מ"התיישבות האלף". המטרה היתה לבנות יישובים קטנים לצד היישובים הגדולים כגון רמתיים (היום הוד השרון), שלידה נבנה גני עם, כדי להיות להם לעזר. סבא וסבתא שלי היו בין המקימים. אבא נולד בגני עם, וכשהכיר את אמא דרך האהבה המשותפת שלהם לטבע גם היא עברה לשם. אמא למדה ספרות, ובשנה שנולדתי הוציאה את ספר השירה הראשון שלה. אהבתי את המקום ואני עדיין אוהבת אותו. זה יישוב קטן, אז הייתי כמעט הילדה היחידה בגיל שלי. אהבתי להיות לבד. שמעתי מוזיקה. כתבתי סיפורים. שיחקתי במגרש הספורט. עזרתי לאבא שלי בעבודה בחממה. לא הצטרפתי לתנועות  נוער. בכיתה ד' כתבתי את השיר הראשון שלי, שעסק בשאלה מה יהיה עם המילים שלא ייאמרו, שלא יושרו באחרית הימים? כבר אז התעסקתי בשפה. מה היא אומרת? איך היא נוצרת? למה קיימות שפות שונות? בכיתה י"א כתבתי את עבודת הגמר שלי בספרות על הספר גבעת ווטרשיפ. יש לארנבים בספר שפה משלהם, אוצר מילים ותחביר מיוחדים, והחלטתי לכתוב על האנשת החיות בספרות מנקודת מבט של השימוש בשפה. איך היא נבנית? באיזה אופן היא מאנישה את החיות בספרים? פו הדוב למשל מדבר אנגלית והולך על שתיים. בעצם הוא גם בובה, אבל מה שחשוב הוא שבניגוד לארנבים בגבעת ווטרשיפ, הבורחים מבני האדם ומכוננים שפה וטקסים משלהם, הוא מדבר בלשון בני אדם. זה מה שמשך אותי בארנבונים. שההאנשה שלהם באה לידי ביטוי בתרבות ובשפה שלהם ולא במנותק מהטבע. זה משהו שהעסיק אותי. גדלתי בחצר. טיפסתי על עצים. עזרתי לאבא, שהוא אגרונום, בחממה, ושוחחנו על הטבע. עולם הצמחים והשפה היו קשורים מבחינתי. בעקבות גבעת ווטרשיפ הפכתי לצמחונית, כי הזדהיתי עם הארנבים כאילו היו השתקפות של העולם שלי. בחורף הייתי מסתכלת על המים, איך הם יוצרים תעלות בכורכר בצד הכביש, וחולמת על עצמי כציפור שמרחפת מעליהן.
להורים שלי יש שפה יפה ויכולת המצאה ומחשבה. את כל מה שאבא עשה הוא המציא בעצמו. הוא גילה דברים רבים מתוך מחקר ומחשבה. בין היתר הוא גילה את המבנה המורפולוגי של צמח הגרברה ובעקבות הגילוי הבין גם איך אפשר לרבות אותו. אנשים היו באים אל אבא כדי ללמוד וליישם את התפיסות שלו. הוא סייע לרינה ליטוין בתרגום צמחי גבעת ווטרשיפ לעברית. אמא היתה קוראת לנו סיפורים והכירה אנשי ספרות שביקרו אצלנו בבית. היא חיה את הספרות ואת השפה כחלק בלתי נפרד ממנה והנחילה לי ולאחים שלי את היחס היצירתי לשפה. הרגשתי בבית בגני עם. גם המשפחה הגדולה שלנו גרה בכפר, סבא וסבתא והדודים שלי, והיו לי במקום תחנות שאהבתי והייתי משוטטת ביניהן. הבית והלול של סבא וסבתא, מגרש הספורט, הוואדי, החורשה. רק כעבור שנים, כשגרתי ביפו ליד אח שלי וליד אדם ברוך, שעבדתי איתו, הרגשתי שוב בכפר, לא כמו כשגרתי בחיפה או בתל אביב, שחוויתי אותם כמקומות מנותקים מהחוץ וסגורים. כנערה היה לי חדר משלי וחלון לנוף, שהשפיעו על ההתהוות שלי ועל הכתיבה. הייתי מתבוננת, כותבת, חושבת, מקשיבה למוזיקה שעות מול החלון.
יום אחד ישבתי בחדר שלי, מציירת וכותבת, כשאחי עמוס, המבוגר ממני בשנה, נכנס ושאל מה אני עושה. אמרתי לו שאני כותבת סיפור וזה מצא חן בעיניו. הוא אמר לי שאם אני אעשה מזה ספר הוא ימכור לי אותו. עד אז לא חשבתי על הכתיבה שלי כמשהו שאפשר לעשות ממנו ספר, אז התחלתי לערוך את עצמי, להדק ולדייק, ובסוף חופשת הקיץ היה לי ספר ביד שקראתי לו "כזה מין טיפוס אני". חודשיים אחר כך התגייסתי, וכשחזרתי הביתה באחת השבתות, מצאתי את הארון שלי מלא בעותקים של הספר. ההורים לקחו אותו להוצאה עצמית והדפיסו 500 עותקים. זו היתה ההפתעה שלהם ליום ההולדת שלי. התרגשתי מאוד, אך עדיין לא הבנתי או חשבתי שזה מה שאני רוצה לעשות, להיות סופרת. בכל זאת לקחתי את הספר ליריד הספרים בכיכר רבין, ישבתי על המדרגות ומכרתי אותו בחמישה שקלים לעותק, ואנשים קנו. גם נתתי את הספר במתנה לדני קרמן, ליהודה אטלס ולפוצ'ו.

תל אביב-חיפה

את העיר הכרתי בכיתה ד' דרך חוג ספרות שהשתתפתי בו במסגרת המכון של אריקה לנדאו. היא שאלה אותי מה אני רוצה ללמוד. שאלתי אותה מה יש, והיא אמרה לי הכול. אז אמרתי ספורט, והיא אמרה לי שאין אז בחרתי בספרות. הייתי ילדה עם הרבה תחומי עניין. כדורסל, כדורעף, מוזיקה, ספרים. אף פעם לא אהבתי להתמקד. הייתי נוסעת כל שבוע לבד לחוג הספרות במסלול אוטובוסים שאמא שלי לימדה אותי לקחת. אחר כך כנערה הייתי נוסעת לתל אביב כדי לקנות ספרים ותקליטים, ללכת לסרטים ולהופעות, עד שעזבתי את גני עם כשהתגייסתי. לא אהבתי את תל אביב כילדה. סבא וסבתא שלי מצד אמא גרו במרכז תל אביב הישנה. אהבתי את סבא וסבתא, אבל לא אהבתי את העיר כמקום. הפריעו לי המגורים במקום שאני לא יכולה לצאת ממנו כאוות נפשי לחצר. זה סגר אותי. בבית הייתי מטפסת מהחלון לגינה וחזרה מתי שרציתי.
בצבא שירתי בקריה וגרתי בבית של סבתא. רוב זמן השירות היה לי טוב בצבא. הייתי מפענחת תצלומי אוויר וזה ריתק אותי. העבודה שלי היתה למצוא מסלולים עבור חיילים שצריכים להגיע מנקודה לנקודה בלבנון. המשימה שלי היתה למצוא להם מסלול בטוח ויעיל. זו עבודה מרוכזת. צריך לפענח כל פרט. מה הסיכונים בדרך? איפה יש כפרים? האם צריך לחצות כביש? שביל עפר? שטח חקלאי? זה הזכיר לי את הריחוף מעל תעלות הגשם בילדות, המבט של מעוף הציפור, רק שהפעם אני מפענחת איפה ילכו החיילים. היה לעבודה שלי גם קשר לשפה. הייתי צריכה לכתוב את המסלולים כמין "סיפור דרך", והיו לזה חוקים. זה היה תרגול בכתיבה מינימליסטית ומרוכזת, והייתי טובה בזה. כדי להיות מפענח מעולה אתה צריך להיות בעל דמיון. אתה חייב להעריך את כל האפשרויות, לפענח את הסימנים, לבחור את התרחיש הכי סביר מבין התרחישים שאתה מעלה. תמיד רציתי להיות בלשית וזו הייתה עבודת בלשות לכל דבר שמשולבת בכתיבה ובשפה. שנאתי את הקריה כמקום בגלל הצבאיות והאפרוריות, אבל אהבתי את מה שאני עושה, אהבתי שמוטלת עליי אחריות, וזה החזיק אותי כמעט עד לשחרור. לקראת סוף השירות היתה לי חוויה טראומתית בעקבות מבצע שהיו בו הרבה טעויות, שלקחתי מאוד קשה למרות שהן לא היו באחריותי. לקח לי שנים לפתח מודעות פוליטית לגבי התקופה. להבין שהייתי מעורבת במיליטריזם. כנערה עדיין לא היתה לי מודעות פוליטית. הייתי גאה בתפקיד. לא תפסתי שאני מעורבת בפעולות צבאיות שאני לא מעוניינת להיות מעורבת בהן. גם לא התחברתי לתל אביב. הרגשתי כמו זרה בעיר. הייתי הולכת לקונצרטים ולהופעות, משוטטת בחנויות ספרים ותקליטים, אבל הייתי עושה את זה לבד.
בגיל עשרים ביקשתי מההורים שלי מצלמה והתחלתי להסתובב בתל אביב ולצלם. זה הרגיש טוב להתבונן בעיר במבט של זר. אחר כך, כשהסתכלתי בצילומים, הבנתי שהם גם מספרים סיפור. השתחררתי מהצבא והחלטתי ללמוד צילום בחיפה. כשהגעתי לחיפה להיבחן הרגשתי שאני במקום שטוב לי בו. אני זוכרת שירדתי למבנה בית הספר ברחוב חנה סנש ואמרתי לעצמי, את הדרך הזאת אני אעשה שוב. גם הדירה שמצאתי בעמק הזיתים הרגישה כמו מקום שמתאים לי. רק אחר כך הבנתי למה. אהבתי את עמק הזיתים כי אהבתי את השם. זה תיאור של מרחב, של נוף, של צמיחה. עד היום אני מתחילה את קורס הכתיבה שאני מלמדת בבית הספר לאמנויות המילה בירושלים בשם הרחוב שבו הסטודנטים גרים. כדי לזכור את שמות הסטודנטים אני מחברת את השם ואת מראה הפנים שלהם לשם הרחוב שבו הם גרים. אני מראה להם את הקשר שבין שפה ודימוי למרחב; מראה להם ששם של מקום הוא גם כתובת וגם תפיסת מרחב וגם הסיפור שמאחורי השם. בחיפה חזרתי גם לכתוב. התחלתי לכתוב מסות, תסריטים, ניתוחים של יצירות ויוצרים. אהבתי לעשות חיבורים. לחבר שיר של דליה רביקוביץ' לציור של קנדינסקי וכו'. כתבתי הרבה אבל עדיין לא ראיתי את עצמי כסופרת. פיתחתי תיאוריות על צילום והבנתי שבפענוח הצילום אני בעצם עוסקת בתזות פואטיות. אני זאת שמספרת את הסיפור. אני עושה את החיבורים בין דברים. ברגע שהבנתי שלדבר ולתמלל צילום זה בהכרח קשור לשפה, כלומר לסיפור, היה לי ברור שאני ממשיכה את דרכי ללימודי ספרות והפילוסופיה של הלשון והאסתטיקה, ועדיין לא ראיתי את עצמי כסופרת. עד היום אני לא רואה את עצמי ככזאת. אני רואה את הכתיבה המסאית, את שיתוף הקוראים בהתבוננות שלי בעולם, בחיבורים שאני עושה בין הדברים, כמשהו שעשיתי מאז ומתמיד. היום הכתיבה המסאית שלי פשוט כוללת גם כתיבה יותר ממוארית ואישית.
חזרתי לתל אביב ב-1992 כדי ללמוד ספרות ופילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. עדיין לא אהבתי את תל אביב, אבל היה נראה לי טבעי לחזור לבית של סבתא. אהבתי את החוויה של לכתוב ולחשוב ליד השולחן כשהספרים מולך. הנוף בחוץ אמנם חסום, אבל בפנים ליד השולחן כל ספר הוא עולם. אף פעם לא נמשכתי אל הים, אל חוויית המרחב שתל אביב מאפשרת. אני אוהבת שבילים שאני יכולה להתהלך בהם, לחוש תחושה של אוריינטציה, ואין אוריינטציה בים. כשאתה נמצא בלב הים אתה מחפש את היבשה. אני גם לא צריכה לראות את קו האופק של הים כדי לחשוב על קו האופק. אני חושבת עליו כל הזמן. בתל אביב המשכתי להתפתח בכתיבה, למרות שלא קראתי עיתונים, לא הכרתי כתבי עת, לא ראיתי את עצמי ככותבת. כתבתי מאמרים שעסקו במחשבות ובמחקר שהוצעו לי או שבחרתי ללמוד באוניברסיטה.

שכונת נגה (יפו)

כשסיימתי את הלימודים ב-1996 לא ידעתי מה אני רוצה, מה לעשות עם עצמי. עבדתי כצלמת אירועים וכמלצרית, לימדתי כתיבה יוצרת לילדים בחולון ובבת ים, עד שקבלתי הצעה מ"קמרה אובסקורה" להיות רכזת מערכת בהוצאה לאור שלהם. מהר מאוד הפכתי לעורכת המשנה של כתב העת של ההוצאה, ועבדתי יחד עם אדם ברוך, שהיה העורך הראשי. התחלתי לראות את עצמי כעורכת. למדתי את המקצוע אצל העורך הכי טוב שיש. היה לי נוח לעסוק בכתיבה הז'ורנליסטית. אהבתי להכיר את המכלול, לחשוב על התיווך בין הטקסט לקורא. אהבתי את מבט הציפור מלמעלה, שרואה את כל התמונה. ב-1998 עברתי לשכונת נגה ביפו שאדם גר בה, לא רחוק מאח שלי שגר במרגוזה. השכונה בנויה בצורה היקפית, במרכז כיכר "סגולה" וארבעה רחובות מקיפים אותה. יש תחושה מעגלית, כמו בגני עם, שם יש שדה באמצע ומסביבו הישוב. הסתובבתי בשכונה והרגשתי בבית. ההיקפיות שלה הזכירה לי את מסלולי הילדות שלי. הייתי עושה סיבובים בשכונה עם הכלב. בתקופה ההיא עוד לא היו שם הרבה תושבים, כמעט רק בעלי מלאכה, והם היו יושבים בכיכר וקוראים לי כשהייתי עוברת, "הנה זאת שהולכת כל הזמן". היתה באוויר נדיבות. פגשתי בסיבובים שלי אנשים בשעות המלאכה שלהם, השעות הכי טובות. היתה תחושה שהם רק רוצים לעזור ולסייע. רציתי להחזיר את הנדיבות הזאת ולהשתלב בשכונה.
ב-2003 התחלתי להוציא לאור יחד עם העיתונאי גיל טבת, שהיה אז עורך בעיתון הארץ וגם תושב המקום, עיתון שכונתי מקצועי בשם נגה יקרה. היינו מדפיסים כל גיליון באלף עותקים ומחלקים לתושבים. אני הייתי כותבת סיפורים על האנשים שגרו ועבדו בשכונה ומצלמת אותם. אדם ברוך, שגם כתב לעיתון ותמך בנו, תמיד אמר שככה הווילג' וויס (The Village Voice) התחיל. שנה אחר כך מצאתי ברחוב רוחמה שחוצה את השכונה ויטרינה ריקה שהיתה שייכת פעם לחנות סיטונאית לבגדים. החלטתי שאני רוצה לעשות במקום אירוע אמנות לכבוד יום ההולדת שלי. גייסתי חברים מהשכונה לעשייה כמו שהייתי עושה עם בני המשפחה שלי בגני עם, והם התגייסו. הפתיחה היתה הצלחה אדירה. הרחוב היה מלא באנשים. פתאום יש אירוע באמצע הכביש בלב השכונה. הבנתי את הכוח של אירוע במרחב הציבורי. קראתי לחלון האמנות שלי "נגה היקרה", כשם העיתון, והתחלתי לאצור שם תערוכות. עשר תערוכות כל שנה. עשיתי את הכול לבד. התחלתי לאצור תערוכות במסגרות שונות, בכלל זאת מוזיאונים ושיתופי פעולה עם עיריית תל אביב. הרגשתי בבית בעשייה הזאת. התקדמתי ככותבת. מבחינתי, הטקסט שאני כותבת לתערוכה הוא יצירה ספרותית ומסאית העומדת בזכות עצמה. ההתכוונות שלי בכתיבה היא לאמנות ולאמנים שאני אוצרת, שהם ההשראה שלי. אני מנסה להעביר לצופה את התשוקות ואת המניעים של האמן. לזמן אותו לחוויה של רגש והתגלות הדומה לחוויה שעברתי אני מול היצירה, בלי להגיד לו מה לראות. זו כתיבה אישית יותר מכתיבה ז'ורנליסטית או אקדמית. כדי לתווך חוויה של התגלות אתה חייב לכתוב ממקום אישי.
ב-2004 הנדל"ן התחיל להיכנס לשכונה והיא השתנתה. העירייה פינתה בתי מלאכה ובמקומם נכנסו חנויות לעיצוב, בתי קפה ומסעדות. התחילו לבנות לגובה. השכונה התמלאה באנשים עם גישה אחרת. הרצון שלי היה להשתלב בשכונה לא לכבוש אותה. התחלתי ליזום דברים ולתרום רק אחרי חמש שנים שגרתי בשכונה ודיברתי את השפה. רציתי להוסיף ולחדש כחלק מהטבע של המקום, מתוך הסיפורים וההיסטוריה. היום אני כבר לא מרגישה חלק מהשכונה. הבית שלי הוא כמו מבצר בתוך מקום זר. רוב בעלי המלאכה והמוסכים עזבו, וגם לא מעט אמנים. אני חוזרת הביתה בערב ונעלמת בתוך הבית.
התחלתי לפרסם חומרים אישיים שלי רק ב-2010 אחרי שאדם ברוך נפטר. הוא כמעט לא זכה לקרוא טקסטים אישיים שלי, כי לא הראיתי לו. ב-2006 שלחתי טקסט למדור תרבות וספרות של עיתון הארץ, אחרי שזיהיתי את אחת הזוכות בתחרות הסיפור הקצר של העיתון כחברה של אמא שלי, שפרסמה את הסיפור בשם הנעורים שלה ועם תמונה שלה כאישה צעירה. התפעלתי מהעובדה שאישה בת שבעים עושה מעשה קונדסי כזה, זה נורא מצא חן בעיניי, ולמחרת ערכתי טקסט שכתבתי ואהבתי ושלחתי אותו למדור. אחרי כמה ימים התקשר אליי העורך, בני ציפר, ושאל אותי "מי את? איזה טקסט נהדר", וביום שישי הבא, בשעת בוקר מוקדמת, אני מקבלת טלפון מאדם שאומר לי "תסתכלי. יש טקסט שלך בתרבות וספרות, טקסט יפה". בהמשך הוא גם המליץ לי "מורן, אל תמהרי לשלוח עוד טקסט". הוא הזהיר אותי לא להציף. שלחתי רק עוד טקסט אחד וטקסט שלישי לכבוד אדם בשבוע שלאחר פטירתו, וזהו. תמיד היה לי חלום להוציא ספר, אבל לא עסקתי בפועל במימוש החלום שלי. הייתי עסוקה בחיי היומיום. עד שהפייסבוק הציל אותי.
ב-2010 הצעתי לקטי בר, שאצרה תערוכה בנמל יפו על עבודות נעורים של אמנים, להציג את הספר שכתבתי כנערה. התחלתי להבין שהגעתי לאמנות ולעריכה כי רציתי להיות כותבת, אבל בתור ילדה שגדלה לבד היה בי איזה פחד לעבור את הגבול של עצמי. הפחיד אותי להוציא החוצה כל משהו שהוא פואטי ווידויי. כחלק מיחסי הציבור לתערוכה קטי ביקשה שאתחבר לפייסבוק. נכנסתי והתחלתי לכתוב סיפור אבל הפייסבוק חסם אותי כי לא היה אפשר לפרסם אז יותר ממאה וחמישים תווים. החלטתי לפרסם את הסיפור בפרקים, וקיבלתי מיד תגובות אוהדות. פתאום היתה לי פלטפורמה לכתוב בה, עם קוראים. התחלתי לשפוע. פרסמתי עוד ועוד סיפורים קצרצרים. למדתי מאדם את הכתיבה המרוכזת והקצרה ואהבתי אותה. פתאום הרגשתי בבית בכתיבה. כמו בגני עם ובשכונה. כל השנים לא הראיתי דברים שכתבתי לאנשים הכי קרובים, כי היתה לי רתיעה מלהיבחן. בפייסבוק השאלה של לעמוד למבחן בכלל לא עלתה על הפרק. היתה גם התפתחות. התחלתי עם זיכרונות וסיפורים קטנים כמו "למה רציתי להיות אסטרונומית כשהייתי ילדה", ובהמשך פרסמתי שירה והוזמנתי לכתוב מסות וסיפורים בכתבי עת. זו היתה התפתחות טבעית. פתאום להיות משוררת או סופרת לא נראה לי דבר מפחיד.

ניגון מרחק תנועה דיאלקטית (על הכתיבה)

הכתיבה היא בית. זו לא חוויה אידילית. לפעמים אני מרגישה בבית, הרבה פעמים אני מקנאת בבתים אחרים. ויש תקופות של יובש כשהבית ריק או מתנכר לך, אבל מניסיוני אני יודעת שזו התנועה. אני משתדלת לקרוא הרבה. הקריאה מתגלגלת לי בתוך הגוף ופוגשת דברים שמצמיחים בי זיכרונות. כשאת מרגישה בבית בטקסט של מישהו אחר, זה יכול לפתוח לך עוד חדר בבית שלך. יש לי תקופות של קריאה – עיון, ספרות, שירה, אבל אני משתדלת לקרוא כל הזמן. ואני זקוקה לתנועה. כשאני רוכבת על האופניים אני רואה דברים בעולם, והם מעוררים בי תמונות שמתנסחות למחשבה היוצרת חיבורים ביניהם. תוך כדי תנועה אני בונה במבט שלי מציאות אחרת. לפעמים אני עושה מין חיבורים הגותיים כאלה שלא הייתי יכולה לחתום עליהם אם הייתי צריכה להרצות על זה כתזה מדעית. החיבור בין נוף, אדמה וטקסט למשל הוא משהו שמרתק אותי.
אני שוכחת הרבה רעיונות, כי אני שוכחת. כשאני לא שוכחת אני מיד מתיישבת לכתוב. יש לי משפט או תמונה בראש שמניעים אותי, ומהם אני כותבת. אני אף פעם לא יודעת מה המשפט הבא שאני הולכת לכתוב. אני מוצאת מילה שמתאימה ונותנת לפואטיקה להוליך אותי. אני קוראת את הטקסט שוב ושוב כמו מתפללת. האם הוא יושב טוב? האם הוא מתנגן? הטקסט חייב לשבת לי בגוף. זה תהליך. פסקה יכולה לקחת שעות, או שאני חוזרת אליה שוב ושוב עד שהיא מתיישבת. מה שמנחה אותי זה השפה והניגון. יש לי רעיון מסוים שאני מנסה להעביר באמצעות השפה, עד שבא רעיון אחר במקומו ואני שמה את הרעיון המקורי בצד ואומרת לעצמי שאחשוב עליו פעם אחרת. לפעמים הכול פשוט זורם, אבל מה שמנחה אותי זו המנגינה. היא צריכה לבטא את הרגש שעומד מאחורי הרעיון. להיות נאמנה למה שאני רוצה לבטא. אני יושבת כמו מלחין ולא זזה ממילה, מריצה אפשרויות עד שאני מרגישה שגם הקורא יחווה את מה שאני מנסה להעביר.
אחד הדברים החשובים בכתיבה הוא לקרוא ממרחק. כשאני כותבת אני כבר לא רואה את עצמי מבחוץ. יכול להיות שמילה מסוימת נראית לי נכון כי המנגינה שלה שוהה לי בגוף ואני לא יכולה לבקר את עצמי, אבל אם אחזור לטקסט אחר זמן מסוים, כשהמנגינה עזבה אותי, אני אוכל להגיד אם זה כתוב נכון או שאני צריכה לחזור לטקסט ולתקן. זו קוסמטיקה אבל היא מאוד משמעותית. אני כותבת אחרת לגמרי מאדם ברוך, אבל מה שהוא לימד אותי זה לערוך את עצמי. להיכנס בין המילים, לא להשאיר שום דבר מיותר; לחשוב מתי לפתוח שורה או פסקה חדשה; לתת לדברים כותרת, לזהות מה העיקר; לדעת מה "הזירה" שאני פועלת בה. מי הנמען שלי? האם אני כותבת למדור ספרות? לכתב עת? לפייסבוק? בהפצה לעשרה אנשים או לאלפים? זה חשוב לדעת כדי לדעת איך לכתוב ולערוך את עצמי. כל מילה או שורה חשובות מבחינתי.
סיפור מסתיים מבחינתי כשיש גילוי. אני חייבת להגיע לאיזשהו גילוי שנזרק כבר בתחילת הסיפור מבלי שאני יודעת. אני מסיימת, כשאני מרגישה שנסגר המעגל. כמו בסיבובים שלי בגני עם ובשכונה שלי ביפו. כמעט תמיד יהיה בכתיבה ובעבודות האמנות והאוצרות שלי האלמנט הארס-פואטי. אני אף פעם לא אדבר על הנושא כשלעצמו מבלי לחשוף את הכלים שבהם אני פועלת. מבחינתי מדובר בסוג של וידוי. זה הגילוי. זה הסולם שבו אני כותבת. זו לא טקטיקה מבחינתי. זו השפה ואלה החומרים שלי. חשוב לי הומור. אני מאוד מחשיבה את התנועה הדיאלקטית בין דברים. אני צריכה כל הזמן להרגיש את הגוף שלי, את התנועה, גם במרחב הספרותי. למשל, כדי שאוכל לתאר צבי עומד באמצע היער כולו דרוך ומבוהל אני חייבת לראות ולהרגיש את הדברים בגוף שלי בעצמי. הומור עוזר לי לא ליפול לדרמה. כדי להעביר את הדריכות של הצבי לקורא עליי להיזהר לא ליפול לבום רגשי. עליי למתוח חוט כמו מיתר, כדי שהוא ימשיך לנגן למרות שהסיפור הסתיים. חייבים לחזור למציאות, והומור עדין הוא משהו שמחזיר אותנו למציאות אבל שומר על ההד של התחושה והתמונה בלב, מאפשר להן להמשיך ולהתקיים בגוף ובמחשבה. בום רגשי לא יכול להימשך לנצח.

מהדורה מקוונת | פברואר, 2019
דימוי: נגה, צילום מתוך התערוכה "נגה מונה מור", מורן שוב, 2004