החומר הבלתי נעתר
א
אני מנסה להתחקות על עקבותיו של אבא. לגעת באותו חלק בי שמעולם לא היה לו הורה.
בוויקיפדיה כתוב: ישראל זרח גרטלר, נולד ב־1909 בינדזייב, פלך קילצה ,פולין. בהיותו בן שש־עשרה הצטרף לתנועת הנוער ועלה לארץ. הסתובב כפועל בגבעת השלושה, ובמחניים עבד בפרדס של קרוב משפחה ,כנראה שלא מצא בכך פשר – האם זה ביטוי מודרני מדי, מהוויה שאחרי זמנו? בהמלצת ביאליק התקבל ללימודים באוניברסיטה העברית, ספרות ופילוסופיה, החל לכתוב. הרומן הראשון: "עלומים". אבן מכה במים, כמוני, וכמו בתי. אז החליף את שמו מגרטלר לזרחי, כמו שעשתה נכדתי כזמרת, שהוסיפה לוורדי את השם גרטלר. בשם גרטלר יש אפלה של זמן שחלף, אנשים מקופלים בו. מצלצל כמו שם אמיתי, זרחי הוא המצאה של לפי שעה, ואפילו לא מוזיקלית .אני לא זוכרת אותו, פרט למבט אחד ששלח בי, כשהוכרחתי לאכול בעל כורחי. אני זוכרת שעברה בי המחשבה, האיש הזה מבין אותי, הוא דומה לי, הוא קרוב.
על מה מדברים ועל מה לא מדברים? בכל מקרה, החומר החמקמק של האינטימיות הוא בלתי נעתר.
ב
קשה להעריך את גודל הקפיצה שעשה דור הסופרים של שנות השלושים והארבעים בדברו על האינטימיות. ארץ ישראל המתחדשת הנגאלת הייתה בגדר דמיון. הם כתבו בשפה שלא הייתה שפת אמם, בשפה שהייתה פרי דמיון, על מציאות שטרם התהוותה. דור הסופרים הזה שגם אבא השתייך אליו נשכח מלפני המציאות שבאה אחריה ונראתה אמיתית יותר מפני שנקנתה בדם. אחרי 48׳ הופיעה ספרות ענפה של מכתבים וזיכרונות שנסבו על הבחורים שנפלו במלחמה. אני זוכרת את רפי מלץ, יחיעם וייץ, ספלה וכמובן שמוליק קאופמן.
וזוהרה: מעבר לזה שהיו סיפורים טרגיים, הם היו עבורי השיח היחיד, הפרטי ,שיכולתי למצוא בספרות העברית שהכרתי. הייתי קוראת אותם ברצף, בגווילי אש, ולאחר מכן הייתי מתייחדת עם כל אחד מהם בספר שיועד לו, שכתבו חבריו שנותרו בחיים, הוריו ומכריו, ושכלל גם מכתבים ויומנים. קשה לי היום לתאר מה נדיר היה הדיבור בקול הראשון. אני זוכרת, כמדומני בספר הזיכרון לג׳ימי – ״חברים מספרים על ג׳ימי״ – מכתב שלו, שבו הוא מספר, אולי לחברתו, שהספר שהוא קורא ברגע זה הוא ספר של קבק, ״בחלל הריק״. בקריאה שלו ובהתלהבות שלו מהספר הייתה התייחסות אישית אליי, והיא הייתה שונה לחלוטין מכל מה שהכרתי ולמדתי עד אז כתלמידה בבית הספר.
הקריאה על המוזיקה שנזכרה פעמים כה רבות במכתבי יחיעם וייץ – באך ,מוצרט, בטהובן – והקריאה על תחנת הרדיו של ה־BBC היו כמעט כמו לשבת בסלון תרבותי של אנשים שחיו לפני קום המדינה. יותר מכול נגעו ללבי מכתבי אהבה אינטימיים, עדינים – העברית עוד טרם השתכללה באוצר המילים הארוטי שלה – והגישושים הראשונים בלשון מהוססת והמכתבים, בעיקר של גברים לנשים, היו כל כך יפים ואישיים. מותם של הבחורים האלה לא הצליח להעיב על יפי רגשותיהם שהעלו על הכתב. חוויתי את הקורבן הגדול מכול שהקריבו אלה שהיו לגביי אבירים יפים וצעירים, הם דיברו איתי באופן ישיר, מעבר למוות, על היופי, הכאב, החיים, אלה היו הגיבורים שלי.
ג
קראנו לזה גלות, זו הייתה בעצם אירופה או אמריקה. אנחנו, שלא זיהינו שיש תרבות מעבר לחזון הציוני, הבטנו בהם כמו בפראים, מגמגמי עברית, מתקשים בקליטה, לא יורדים לחקר החברמניות ההכרחית, זה היה טרם נודעה השואה בבהירות. בני הדור ההוא, שדיברו שפות, שהיו בקיאים בספרות ובמוזיקה וניסו להתיק את ניסיונם לכאן, עוררו גיחוך. אני זוכרת איך ישבנו, הילדים, על טור השולחנות שנערכו לצד חדר האוכל, והתגלגלנו מצחוק כשזמרת הסופרן עלתה לטונים הגבוהים. זכינו באהדת הקהל, כי מצו סופרן הרי זה לא טבעי. החברה הישראלית היום היא בתה של החברה ההיא שהעריצה כוח וקונקרטיות, וכינתה זאת טבעיות. אי־אפשר לא להבין את הרצון לכוח, אולי זה המחיר ששילמה החברה הישראלית על הקמתה.
ד
לא העובדה שהוא מת מזמן היא שמקשה עליי לתפוס את קיומו בתוכי, הוא נעלם ממני עד כדי כך שלעתים כשהייתי ילדה, חשבתי שנולדתי מאבן. מנגד, קיום הפנים הוא מעבר לזמן; ניתן לנחש שבתוכי סובבים אבא שהיה, אני הילדה, כי אחרת לאן נעלמו? המתים שאיננו מצליחים לשוחח איתם בעצם מכוונים את חיינו.
ה
אמא וסבתא ישבו בחדר הגדול ובכו, אני זוכרת שזה היה אז שהן הרשו לי להפתעתי לצאת החוצה, ופגשתי מאחורי הבית את הכלב השחור הענקי.
ו
מה זה אומר להיות קיים?
לזכור מה שהיה? מי שהיה? מה זה אומר לזכור?
ז
בסוכות, כשהאבות בנו סוכה לילדים, בניתי גם אני סוכה, בתחושת חופש, אולי מרד, מילאתי את חורי היתדות במלט. הייתה לי הרגשה שאני יכולה, זהות מבולבלת של נשיות שנסמכה על האחריות שחשתי כלפי אחיי הצעירים, וגם על עמדתי כיועצת של אמא. כל אותו זמן הלכתי על קרקע ריקה, שיצר החסר. הייתי בעיני עצמי מה שאני לא, החופש היה תוצאה של אֵין.
ח
קשה לתאר את הֵאֵין, כי שם השפה נגמרת. הוא לא קשור בעבר, קשה להתעמת איתו כי הוא מוחק את קצותיו ואת קצותיי.
בולע את עצמו.
ט
ברור שאבא כאדם שידע שפות והתעניין בספרות הכיר את ג׳ויס, קפקא, פרוסט ווירג׳יניה וולף, ובלשון המקור. הניסיון לכתוב עברית, ובו בזמן לשקף את ערכי החברה החדשה ואת החיבור למסורת, מה שעשה עגנון בהצלחה בלשון המשנה, היה בגדר משוכה גבוהה מדי לרבים מבני דורו.
י
לגדול כילדה בלי אבא יוצר בלבול בין אנימוס לאנימה, גם לגבי מין וגם לגבי מגדר. האם המושגים גבר ואישה נולדו לפני הביולוגיה או אחריה? תחושת האנדרוגיניות שעולה מיצירות שייקספיר או וולף, המינוח שבו מתארת וולף את היוצר האמיתי כניצב מעל המיניות או יוצר סינתזה של מיניות נשית וגברית, לא תמיד עולים יפה בחיי הנפש. אנימוס קיים רק מול אנימה, כמו יין ויאנג, מושגים שמקבלים את משמעותם רק לעומת האחר, כמו החושך מול האור.
לגדול ללא אבא מקבע את הנפש באדיפליות שאיננה מתבגרת. בתפיסת הגבר כאבא, או אפילו אמא. כדי לגדול צריך להתקיים המשולש שווה השוקיים אמא – אבא – ילד. באופן הזה, יש לילד שתי אפשרויות קיום, כלומר יותר מאחת, האחת נוטלת את החופש.
יא
הדגם האהבי צפּוּן עד שהוא מתגלה בזינוק כשמגיע גירוי האהבה המתאים. כשהדגם האַהֲִבִי מתגלם בחיזור אחר הֵאֵין הוא יכול להיתפס מבחוץ כיחסי סאדו־מאזו, אבל האוהב יכול לחוש חופש לאהוב רק בדגם המוכר לו, כלומר בֵאֵין.
יב
במסגרת ניסיוני להיפטר מחרדת הנטישה אחרי התנסויות בשיטות שונות הגעתי להיפנוזה. המהפנט הידוע אמר לי בעודי יושבת באפלה, איש לא יעזוב אותך, חזרי אחריי, איש לא יעזוב אותך. הוא העלה את השיעור על קלטת ונתן לי אותה.
בבית, הכנסתי אותה לטייפ ולא נשמע שום קול. הקלטת הייתה ריקה.
יג
ניצן ליבוביץ, שכתב לאחרונה ספר קטן על אבא, סיפר לי. זרחי היה שייך בעצם לברית שלום, אבל כיוון שרצה להימנע מזהות פוליטית מוגדרת לא הפגין זאת. ודווקא את ההזדהות שלו עם הרעיון הציוני, שמאוד רצה לבטא בספריו, לא הצליח להפגין. הספרים ״מלון אורחים״, ״הנפט זורם לים התיכון״ ואחרים מתחילים באמונה גדולה בציונות ומסתיימים באי־הצלחת הגשמתה.
יד
המלאכים אמרו לי שאני נמצאת בשליטת העבר: הואיל וחזרנו הנה משם כדי לעבור את השיעור שהחמצנו בפעם הקודמת, עלינו לקבל את העבר, כי אנחנו בחרנו את הורינו וכל מה שקורה לנו. מבלי משים הלכתי בעקבותיו של אבא. באשר למסעות, מדוע לא צירפתי את העובדות הללו מן הביוגרפיה שלו לביוגרפיה שלי? זה היה מוביל אותי במסלול שנשאר בגדר תשוקה בלבד.
טו
כמו שחושף ערן רולניק בספרו "עושי הנפשות", העולם הנפשי או הרוח לא זכו לתמיכה ביישוב שבמרכזו עמדה חוויית הכוח הפיזי של היהודי החדש.
אחד מילדי עליית הנוער שהובא לטיפול אצל אייטיגון, תלמידו של פרויד וממקימי המוסד הפסיכואנליטי בארץ, מספר: הייתי בדיכאון ורציתי למות.
אני זוכר שהביאו אותי אל אייטיגון, ישבתי אצלו כמה דקות, הוא היה מאוד נחמד. אבל לא אשכח את האכזבה שחשתי כשלבסוף קם ואמר, ״נו טוב כשהתותחים רועמים, המוזות שותקות״.
בהיותו בן התקופה, היה ודאי אבא נתון להשפעת דגם ״האדם החדש״, בגרסתו הציונית. בני דורו של אבא עשו כמיטב יכולתם למצוא לתורתו של פרויד מקום ברפרטואר האידיאולוגי שלהם, שכלל אידיאות שוויוניות אוטופיות ומיתוסים סוציאליסטיים, מזרח אירופאיים מרקסיסטיים, זאת נוסף על זיקתן של תנועות הנוער לניאו־רומנטיקה הגרמנית.
טז
בספרייה של אבא עמד במשך שנים הספר ״טוטם וטאבו״ שתרגם מר דבוסיס, כך קראו לו בבית. בשנה שבה ראה אור התרגום העברי ל״פסיכולוגיה של ההמון״ פנה המתרגם, יהודה דבוסיס, לפרופ׳ פרויד בבקשה להמשיך בתרגום חיבוריו. להתכתבות עם פרויד נוספו התייעצויות טלפוניות בסוגיות תרגום. בהיעדר מכשיר טלפון בביתו של המתרגם, היה פרויד מתקשר בשעה היעודה לבית הקפה גן גלידה שבעין כרם, שם היה ממתין מר דבוסיס לשיחה.
גם עכשיו, כשאני קוראת את זה בספרו של רולניק, אני משפשפת את עיניי. נראה לי בגדר לא ייתכן שקולו של פרויד עבר בחוטי הטלפון והגיע לארץ. בסגירות של העולם שבו גדלנו, ההליוצנטריות שלו דמתה לתפיסת העולם שניבא גליליאו. כשמש סבב סביבנו.
עמדנו במרכז צודקים, שורדים, נאבקים על החיים. מעטים מול העולם כולו.
יז
בילדותי ניסיתי להימנע ככל האפשר מלהציג את אבי כמי שהיה סופר.
המוות והספרות התקשרו אצלי עם חולשה, מעין נטישת המערכה. לא שהם היו מקור לחששותיי, אלא אני עצמי חשבתי שזו הירושה שהועברה לי מאבא, והמחלה הכרונית שחליתי בה, זו שפרוסט הרבה לתאר בספרו, גרמה לי לדימוי גוף נמוך. ניסיתי להתכחש לה ככל יכולתי. בענפי הספורט שהיו תלויים בכוח הרצון בלבד, או באומץ, הייתי מוכנה להתאמץ כמעט עד אובדן ההכרה.
יח
אני מכירה אותו מלפני שידעתי את שמו, חשבתי שהוא אני, לא זיהיתי אותו כמצב אלא כמהות. חיה אפורה שמצאה בי את המאורה שלה. או אולי אני החיה האפורה שמצאה בה את המאורה שלי. לעתים קרובות מדי היא זוקפת ראש. אבל היא מתנועעת בי כל הזמן, אני מנסה להכביד עליה בתנועה, בחברת אנשים, אבל היא ערמומית, והיא קיימת גם בניסיון להשתחרר ממנה ומהאיום התמידי שלה.
מצד אחד, יש בכתיבה התייחסות אליה, כמו ללטף חיה שקופה, ואז היא מרוצה; מצד שני, רעיון הכתיבה הוא מעין וודו – לתקוע בה את סכין התודעה כדי להרוג אותה.
אם כך, האם יכולה הכתיבה לשמש לי מוצא?
יט
העצירה היא בדיוק החדירה לשם, היא מעמידה אותך בעמדה של שאיבה מבפנים. בדרישה שלה לאמת היא נעה על הקרום הדק שבין הדיכאון, השקר והאשמה ,מבררת אותם כמו בזמנו בדיר כשניקיתי את צמר הכבשים מקוצים ומפגמים נוספים כדי לטוות ממנו חוטים.
כ
הפנים הרבות שמכות כגלים מבקשות לנפץ את דופן האמת.
כא
אחותי פונה לאיש העובר ברחוב. אולי אתה מסכים להיות אבא שלי?
כב
אבא עמד להישלח בשליחות הסוכנות לדרום אפריקה. מירושלים המנדטורית הצבעונית, מתוך החברה, שבה הסתופפנו, עברנו לאחר מותו לעמק יזרעאל. מעוז ההתיישבות החלוצית, דשאים, עצי הקוזארינות המזמרים ברוח, פרחי העונה המלבלבים בגבעות.
חשתי רווחה, נחלצתי מסוג של כובד, של לחץ, סבא וסבתא ואמא ואבא בדירה הקטנה, אבא הכותב בלילות ואמא המתקשה להיות אמא, מה ניבאה הקלות הזאת, זרות של קבע?
האם כך חשה פרדיטה מ״אגדת החורף״, שהושלכה מן הארמון כתינוקת והועברה לגדול בכפר?
כג
גם הוא כמוני גדל עם הורה אחד, אמו מתה בלידתה אותו, מצאתי את שמה בוויקיפדיה, מצורף לשמה של סבתי החורגת, כאילו היו אישה אחת. אבל האם אי פעם הייתה סבתי האמיתית בתו של בעל האחוזה? עדיין קיימים עקבות האחוזה ההיא, אמר הסטודנט הפולני שלרגע חולף התעניין במשפחות היהודיות בינדזיוב ונעלם.
והאחוזה הולכת ונעלמת, חוזרת לאדמה.
אבא לא הכיר אותה וודאי שגם לא אני. מי יכול לזכור אותה? יש לי תחושה מוזרה אפילו כשאני מעלה את שמה של סבתי האמיתית. אני מנסה להקים את האחוזה בעיני רוחי, הלנה־הילדה, רצה אחרי עדת האווזים כשענף בידה, היא בתו של בעל האחוזה ועליי לשאת בעול, לא, זו לא הייתה ילדות כזאת.
סבתא הילדה ניגנה בפסנתר, וקיבלה שיעורים בציור ובצרפתית. באמת, על כותלי ביתה של דודתי רוזה, בתה, היו כמה ציורים מרהיבים שציירה.
לפני השואה או אחריה, אולי זה היה דיוקנה של אמה? דודתי רוז׳ה לא דיברה על זה, מעולם לא הזכירה את שמה של הלנה.
סבתא הלנה־הילדה לבושה שמלה לבנה, ועיניה ירוקות־כחולות כמו של אחותי ושלי, ואולי סגולות כמו שסיפרה רוז'ה על אחותה שמתה בשואה עם בנותיה אלנה ופרידיקה.
כד
ממי קיבל אבא את הרצון או הכישרון להיות סופר? ואולי אחת הסיבות לכך היא הצורך למלא את המקום החסר, הכתיבה היא עיסוק ברוחות רפאים, מציאות רפאית שבאה תחת מציאות שנעלמה, מציאות שפגעה, חץ בלבו של ציור או פסל, כבטקס שמאני אפריקאי.
תכה ותכה בו והאין יישאר.
מי יודע, אולי סבתא הלנה התחילה בכך, אחר כך אבא ואחר כך אני?
כה
קשה לי לקרוא בספריו של אבא, כמו שהילדות שלי נמנעות מלקרוא בספריי. יש פה דחייה שמקורה אולי בגילוי עריות, פלישה לתוך אזור שלא מיועד לך. אובדן השליטה תלוי במידת הִקִרבה.
גם הסופר נמצא בעמדת אי־שליטה ביחס ליצירתו, וזה מציב אותו במעמד של ילד. אנשים אוהבים הורה בוגר, אולי מכאן עמדת הזלזול המהולה ברתיעה כלפי הורים אמנים. אני מופתעת כשאני פוגשת משפחות השומרות ומטפחות את זכר האמנים שלהן.
כו
שנים, במקום להגיד שאבא מת, הייתי עוצרת ברגע האחרון מלהגיד שאני מִַּתִּ.
כז
״כמה ברברי לא להאמין בנשמות, באלמוות של נשמות, איזו אמת מטומטמת היא המטריאליזם״, כותב רולאן בארת.
בילדותי גדלתי בעולם מטריאליסטי, גאולה נחוותה כהפרחת המולדת, מעולם לא עלה בדעתי אפילו כצל שהמתים עשויים שלא להיכחד באופן מוחלט. רק במרוצת השנים דחפה אותי חוויית החסר שאינו מתמלא להרהר בחיי המתים, אם כי בחוסר אמונה. אמר מי שאמר: אם אלוהים קיים או לא, הוא קיים בוודאות במילה. מה שקיים בשפה יש לו סוג מיוחד אף כי מוזר של קיום.
ידידה ותיקה שהיה לה אותו חוש של ראיית נסתר אמרה לי: ״אני זוכרת שנפגשנו בבית קפה״. אנשים שאת אוהבת, אם חיים הם ואם מתים, שבים להופיע בחלומותייך.
מיד חשתי קור בכפות הרגליים, יובש בפה, הנה זה חוזר, למה הוא לא מופיע בחלומותיי?
היה עליה ללוות אותי הביתה, לא יכולתי לחזור לבדי.
טשטוש המסך בין המתים לחיים נסמך אולי על עובדת הזיכרון. מה שקיים בתודעתי האם הוא בגדר קיים? האם הפער בין הדמות החסרה בחוץ לזו הנמצאת בפנים יוצר את החלל הפנימי הקרוי בלשון מסוימת סובייקט?
יש לבני האדם נפש או רוח, אותה רוח שיש בבעלי חיים, בצמחים ובחפצים. אפשר ליצור איתה קשר בחלומות או בחזיונות.
כל זה מעורר בי תחושה של מסתורין ועומק, מהם גבולות היש, מהם גבולות האין? מדוע זה גורם לי יותר תקווה מחרדה?
גרנטה 2 – שיטוט | פברואר, 2015
דימוי: מתוך יחידות דיור קטנות, יונתן גולד
