היו ימים…

האם ידע אבּראהים שנישואיו לשרה ישנו את חייו מן הקצה אל הקצה? לעתים אנו מקבלים החלטות תוך התעלמות מהשכל הישר. האם נגזר עלינו להתחרט על רגשותינו כל החיים?
האם האהבה היא מצב רגשי חולף כמו עצב, שמחה וכעס, או שהיא מצב קבוע שאינו כלה ורגש הדבק בגוף ובנפש?
אם האהבה אינה בת-חלוף, מדוע נפרדים האוהבים? מדוע האוהב אינו נאבק לזכות באהוב לבו יהיו אשר יהיו דתו, מינו ומוצאו? מדוע הוא אינו מגן על אהבתו מנגעי החברה?
מדוע החברה מחוקקת חוקים המקפחים את זכותם של הלבבות? האם היא איננה יודעת שהרגשות אינם מכירים בחוקיה ולא באלה שחוקקו אותם? האם האהבה חייבת להיות סלקטיבית? האם נכונה האמירה: "הנשמות הן צבא מגויס. מהן תמימות דעים ומתלכדות זו עם זו ומהן חלוקות ביניהן ומתרחקות זו מזו"?

אבראהים בחר לקרוא תיגר על החברה, שהרי לא ניתן לקרוא תיגר על הלב. הוא לא מצא עבודה כאח, ופצעיו הותירו צלקות בחייו. הפצע הגדול ביותר שלו היה לנא, והפצע שנפתח היום היה פואד. איך זה ייתכן שפואד יגויס לצבא? גם אם שרה תתאסלם, יגייסו אותו לשירות חובה, שכן סבתו יהודייה, ובמשרד הפנים סירבו לשנות את דתה של שרה למוסלמית. לא חשוב אם היהדות היא לאום או דת, מה שחשוב הוא ששרה יהודייה ולא ערבייה. זאת הסבירה הפקידה לאבראהים, ופצעו התמלא מוגלה מחדש, בייחוד לאחר מה שקרה לח'אולה ולבעלה סלימאן. אבראהים לא יכול היה להעלות על דעתו בחלומות הביעותים הנוראים ביותר שלו שיקרה לו ולשרה מה שקרה לחבריהם.

האם הפתרון נמצא בידי שרה? האם לאחר שהתאסלמותה תהפוך למציאות והג'ילבאב יהיה לה ללבוש חובה יוותרו על גיוסו של פואד? כך סבר אבראהים. הוא גידל את זקנו, החל להתפלל ולצום ברמדאן והצטרף לקהילת מאמינים, כל זאת כדי שבנו יינצל מהגיוס בעקבות מה שקרה וסכר את הפה ואת השכל לכולם.
אותה מלחמה נקראה "מבצע עופרת יצוקה". המצב היה מתוח, ומאז יצא סאדק לעזה היתה ח'אולה שרויה בדיכאון וחשה ברע. מארי ושרה עזרו לה לסדר ולנקות את הבית, בישלו ושלחו אותו למשפחתה. לילותיה היו חלום בלהות אחד מתמשך והבקרים – ציפייה מורטת עצבים. הידיעות זרמו והקולות קראו לעצור את אותה עופרת שהחלה לצקת את אבק השריפה שלה בלב רבים. ח'אולה התנהגה כאילו אש בוערת תחתיה, וסלימאן, שניסה להרגיע אותה, אמר: "אני לא הייתי חייל? לא השתתפתי במלחמות? לא חיכית לי בשנה שבה ילדת את סאדק? את לא זוכרת?"
"זוכרת, זוכרת, אבל הוא הבן שלי, ואני דואגת".

סלימאן הרים ידיים והניח לה עם יגונה כשבלבו מועקה לא מובנת. האם זהו פחד לגיטימי או שהפחד שלנו על בנינו הופך אותנו לחלשים?
מארי ניסתה להרגיע את ח'אולה והעלתה באוזניה זיכרונות יפים מהימים שבהם בילו יחד עם הילדים. היא הזכירה לה את הסיפורים על שיעורי המולדת, על הצפירה, על טקס ההטבלה ועל אל-בַּסה.
שרה לא ידעה מה לומר לח'אולה. היא החליטה לספר לה על יחסיה עם חמותה, שחמתה ניתכה עליה בכל מלחמה כאילו היתה אחראית לכל המלחמות. היא סיפרה לה כיצד היא נועצת בה מבטים שמזכירים לה את מלחמת המפרץ ביום שבו נולדו ילדיהן לנא, אליאס וסאדק. שרה דיברה ודיברה מבלי לדעת מיהי המספרת בתוכה. האם זו שרה היהודייה כפי שרואים אותה הערבים, או שרה הערבייה כפי שרואים אותה היהודים? ואולי היא שרה האנושית שמתהדרת באנושיותה, ואיש אינו רואה אותה, אפילו לא אבראהים?
דבריהן של מארי ושרה נפלו על אוזניים ערלות. ח'אולה אולי שמעה אותם, אך לא קלטה דבר. היא רק הביטה לעברן וחייכה כשעל לבה רובצת מועקה כבדה.

מהדורה מקוונת | נובמבר, 2018
פרק רביעי בעברית מתוך הרומן “על חופי נדודים ואוספי הסיפורים הקצרים שקאאק אל-אסיל (“ספריית כל שיא”, חיפה, 2007)
תרגמה מערבית: ברוריה הורוביץ
דימוי: מולי גלמן, מתוך אוסף עבודות גיליון גרנטה 8: התכתבויות