המרגל שבלב

"מי שמכיר את עצמו, מכיר את ריבונו."
הנביא מוחמד (עליו השלום)

אפגניסטן הייתה גן עדן בכל הקשור לתופעה החדשה הזאת של לוחמי הג'יהאד. הסטריאוטיפ של הג'יהאדיסט התגבש אט אט בעשורים האחרונים והיה גורם מערער ומתסיס ברחבי העולם המוסלמי. התשתית הרעיונית שביסוד תופעה זו מבוססת על עקרונות של ארגונים שונים הפועלים מאז המחצית הראשונה של המאה העשרים, כמו ארגון האחים המוסלמים המצרי. דמותו האידיאלית של הג'יהאדיסט היא של צעיר המוכן לוותר על אורחות חייו הרגילות ואף להקריב את חייו על מזבח העקרון הנאצל של ה"אסלאם המקורי" הטהור. הם רואים באסלאם מקורי זה אידיאולוגיה שתוכל לעמוד בפני ההשחתה של המערב המנוון וכן בפני צביעותו וחולשת דעתו של המוסלמי מן המניין.

כאשר הגיעו הג'יהאדיסטים הערבים לאפגניסטן, דעותיהם הקיצוניות גרמו לחיכוכים עם האפגנים. בפרובינציית כונר שוחחתי עם אפגנים שביכו את הריסת קבריהם של צדיקים סופים ושל מקומות קדושים אחרים בידי הג'יהאדיסטים הערבים. מקומות שהמאמינים ביקשו בהם ברכה שמיימית ומזור למצוקותיהם. הווהאבים הערבים הפוריטנים ראו בכך ובמנהגים מסורתיים אפגניים אחרים עבודה זרה של ממש. נוסף על כך שמעתי על מקרים רבים שבהם אפגנים הולקו בידי ערבים, שטענו שאינם יודעים להתפלל נכונה. האפגנים הם עם גאה, שאינו עובר בשתיקה על ביקורת. רובם דחו את הקנאות הפנטית הזאת, שזה מקרוב באה, אך עם הזמן שחלף, היא תפסה לה אחיזה.

עוד ועוד צעירים אפגנים מוסלמים הפנו עורף למסורתם הדתית המתונה והחלו לאמץ את האסלאם הפוליטי והצבאי מהסוג הזה, שהכה שורש בארצם. בבסיסו הרעיוני של הזרם החדש הייתה תערובת של היצמדות לפרשנות מילולית צרה של הקוראן ושל בחירה בררנית מאוד ממנו, וכן מהשקפות המתנגדות למערב ולחילון. ההשקפות המתחרות שזיהיתי באפגניסטן נבעו ממשנתו של האייתוללה חומייני, מתנועת הווהאבייה הערבית ומהאסלאם הפוליטי צר האופקים מבית מדרשו של מַאוּדוּדִי, שהתפשט בפקיסטן בעשורים האחרונים. (אָבוּ אָל-אָעלָא מַאוּדוּדִי הושפע מאוד מאסכולת האחים המוסלמים המצרית. תנועתו תמכה במהפכה אסלאמית כלל-עולמית שתשיב על כנה את החליפות האסלאמית של ראשית שנות האסלאם, שעברה אידיאליזציה). המדרסות בפקיסטן, בתי הספר ללימודי דת, חינכו עשרות אלפי פליטים אפגנים. בבתי הספר האלה השרישו אנשי דת ערכים של בלעדיות דתית חסרת סובלנות אצל תלמידיהם, ולא ראו פסול בשימוש באלימות כדי לבסס את הערכים האלה. המלחמה השתוללה באפגניסטן כעשור, ומסורת האסלאם האפגני העדין ומסביר הפנים החלה להיעלם אט אט מן הארץ. ערב עזיבתנו את שיירתו של המפקד נוראללה, התגרו בי כמה לוחמים וביקשו שאסביר איך נותרתי נוצרי גם כעת, לאחר שכבר פגשתי לוחמים מוסלמים של ממש. ניסיתי להסביר להם, חרף מחאותיהם הקולניות, כי אני למעשה לומד את דת האסלאם מזה שנים רבות, ומה שכה מושך את ליבי אינו קרוב בכלל לתפיסת האסלאם שלהם.

"האסלאם שלמדתי להכיר הוא דת של פנייה אל האל, מבחינה היסטורית, האסלאם שימר בתוכו מסורות מדעיות וידע של תרבויות רבות". הם הגיבו בזלזול לדבריי על ההשפעה של עולמות המחשבה היווני, הפרסי וההודי על האסלאם בראשיתו ועל ההתקדמות בשטחי המדע, הרפואה והפילוסופיה בעקבות הסינתזה הרעיונית הזאת.

"אתה כופר, עובד אלילים!" צעק אחד מהם, "אין לך זכות בכלל לדבר על אסלאם. אתה מטמא את הדת שלנו בדברים המזוהמים שלך!"

הפרסית שבפיו הייתה דלה וקשה להבנה, אך היא הייתה ברורה לי די הצורך כדי לרדת לסוף דעתו.

"זו הסיבה שבחרנו בג'יהאד", אמר אחר, "כדי להשמיד אנשים כמוך וכמו החבר הפקיסטני עובד האלילים שלך, שניכם מחללים את האסלאם".

לוחם הג'יהאד הערבי דיבר על חָגִ'י נֶזָכָּאת, פקיסטני שפגשתי כאשר התאספנו בגבול פקיסטן. לוחמי הג'יהאד חשבו עליו רעות עוד יותר מאשר עליי, משום שהגיעו למסקנה שאיננו חג'י. חג'י הוא תואר כבוד שניתן למי שמילא את מצוות החג', מצוות העלייה לרגל למכה. ככל הנראה הם ביקשו ממנו לתאר אתרים וטקסים הקשורים בח'ג, ולא זכו לתשובות שהניחו את דעתם. הם נהגו בו בסלחנות פחותה מאשר בי, הכופר, משום שהיה מבחינתם מוסלמי רע, צבוע וחסר תקנה. הם הפגינו כלפיו זלזול בוטה, משום שהאמינו שהוא מרגל בשירות ארגון הביון הפקיסטני.

מאוחר יותר במהלך המסע, כאשר חברנו שוב לנזאכת בצפון אפגניסטן, הגעתי למסקנה שלוחמי הג'יהאד הערבים צדקו בדבר קשריו עם הביון הפקיסטני. לא חשבתי כך כאשר פגשתי בו לראשונה, משום שלאחר שנים של קריאה וצפייה בספרי ובסרטי ריגול, חשבתי שחסרות לו תכונות האופי הדרושות כדי להיות מרגל, כמו זהירות וחשאיות. נזאכת דיבר בקלות דעת על כל דבר וטען בגלוי שהוא עובד למען שירות הביון הפקיסטני. בתחילה חשבתי שאולי הוא מעט משוגע. רק כעבור זמן הבנתי שהתנהגותו והדברים הפרועים שאמר היו למעשה מסך עשן שתוכנן על ידו בקפידה. לבסוף גיליתי שנזאכת אכן עבד למען הממשלה הפקיסטנית, תפקידו היה לפקח על חלוקת סיוע החימוש האמריקאי.

ברבות הימים למדתי להעריך מאוד את התעוזה שבתחבולותיו. באזור המלחמה שבו שהיתי, המאוכלס לעייפה לוחמים קנאים ותככנים, נהניתי מאוד מחברתו. הוא היה יכול לחמוק במיומנות כמעט מכל מצב בעזרת הופעתו המשעשעת וחוש ההומור שלו, שאין לעמוד בפניו. היה די להבחין בהבעת פניו חמורת הסבר בזמן שכולו שפע עליצות כדי לגרום לי לפרוץ בצחוק. כאשר פתח את פיו, היו דבריו תערובת של דברי שטות והומור שחור.

הופתעתי לראות כיצד על אף יחסו הבוטה והמתריס כלפי ערכי הדת, הוא מצליח לחמוק ללא פגע. יחדיו ביקרנו בביתו של מוֹלָאוִי שָהָאבּ אָ-דִין בסָנגצָ'ארָק שבצפון המדינה. המולאווי, איש מבוגר ומכובד שתוארו מלמד על סמכותו הדתית, היה המפקד העליון של הסבי אסלאמי באזור. ניכר בו שאין להשתעשע עימו בקטנות. בזמן שסעדנו בביתו, הגיש לנו בנו המתבגר את הארוחה, ולפתע פתאום העמיד פנים חג'י נזכאת שהוא חושק בנער יפה התואר. הוא עפעף בעיניו בתשוקה ושאל את המולאווי, "מי זה הנער היפה הזה?" המולאווי המזועזע נתן בו מבט קשה, ולרגע היה נדמה ליושבים שעומד לקרות אסון. אך לאחר רגע קל פרץ המולאווי בצחוק מתגלגל, שמילא את החדר. היושבים הצטרפו כולם לצחוקו, והסכנה חלפה. למעשה, בזמן שהותנו המשותפת נוכחתי לדעת שחג'י נזכאת נזקק לחוש ההומור הבוטה הזה כדי להפיג את הקושי ואת העצבות שבהם נתקלנו. כמה פעמים ביקשתי לצלם אותו, אבל הוא סירב ואמר שאסור לצלם מרגלים. למרות זאת, מאוחר יותר, כאשר נפגשנו שוב בפשוואר, הוא נתן לי שני תצלומים משותפים שלנו שצולמו במצלמתו. כשמסר לי את התצלומים, הוא חייך אליי, הביט בי במבט ממתיק סוד ושלח מבטים לכל עבר בחשאיות מדומה.

ברור מאליו, חשבתי לעצמי, שלוחמי הג'יהאד הערבים אינם מסוגלים להעריך אדם כמוהו. ללוחמים האלה אין חוש הומור. למעשה, מעולם לא ראיתי אותם צוחקים. הזמן היחיד שבו חייכו היה כאשר דיברו זה עם על חוויותיהם משדה הקרב.

מסענו ברגל וברכיבה על סוסים בצפון אפגניסטן היה מעייף ולעיתים מסוכן, אך גם מקור להנאה ולסיפוק. למרבה המזל למדתי בעבר לרכוב על סוסים. בחוף הים בסָן גרֶגוֹריוֹ שבקליפורניה לימדה אותי חברתי לינדה כיצד לרכוב בנינוחות על חיות עצמאיות וגחמניות אלה.

נענו מסביב לערים בשליטה מרקסיסטית, חצינו יערות ואזורים שוממים, חצינו נהרות ומעברי הרים גבוהים. נהניתי מאד מימי המסע הארוכים באזורים המרוחקים האלה. היה לי די זמן להרהורים ולהתבוננות פנימית בזמן שחבורתנו הקטנה נעה באטיות צפונה. קמנו בכל בוקר עם עלות השחר לאחר שינה חטופה על אדמה סלעית או בבתי תה שורצי כינים. לאחר ארוחת בוקר קטנה שכללה לחם ותה, החלנו את יומנו במסע של שתים-עשרה שעות, לעיתים קרובות בשבילים צרים וכמעט בלתי עבירים, המתפתלים לאורך קצות מצוקים, ועמיתיי למסע הזכירו רוכבי סוסים שמצאו שם את מותם, ולעיתים אף שיירות שלמות שנבלעו בתהום העמוקה שלמטה. על אף העייפות ההולכת וגוברת במהלך המסע, נותר מצב רוחנו טוב.

במהלך אותם ימים ארוכים חשבתי על ההשפעה של האסלאם הקיצוני, שראיתי מכה שורשים באפגניסטן, ותהיתי מה תהיה השפעתו על תפיסת העולם הדתית האפגנית העדינה והסובלנית בהרבה. חופשי מהמתח ומהחיכוך עם הג'יהאדיסטים הערבים, הייתי במצב רוח מרומם והרהרתי בחיי.

הסיבה העיקרית לבואי לאפגניסטן הייתה אהבתי לתרבות האפגנית. לעולם לא אשכח את הכנות ואת טוב הלב המאפיינים את האפגנים, שבהם נתקלתי לראשונה אצל חבריי האפגנים בארצות הברית. הכרתי את התרבות האפגנית העשירה, ששורשיה במאות הקודמות. במשך שנים למדתי את הכתבים הפרסיים הקלאסיים, שחלקם נכתבו בידי אפגנים כמו ג'לאל א-דין רומי, הידוע היום לכול. מאוחר יותר במסעי נדהמתי לפגוש אנשים בעמקים הכפריים של צפון מערב אפגניסטן שעדיין מדברים פרסית הזהה כמעט לשפה של יצירות המופת של רומי. זמן רב לפני מסעי לאפגניסטן התרגשתי עמוקות לקרוא את התרגומים לאנגלית של היצירות האלה. לכן באתי לאפגניסטן, כדי להתחקות אחר עקבותיה של התרבות הגבוהה הזאת, שכה הלהיבה אותי ושהפיחה בי תקווה. בזמן שרכבתי לאורך השביל על גב סוסי התשוש, הרהרתי כיצד התרבות הרוחנית האסלאמית העמוקה והחכמה הזאת הולכת ונעלמת עקב סבלות המלחמה. התרבות האפגנית המסורתית החלה להישחק בידי הווהאבים וחסידי מאודודי הקנאים. הכתה בי המחשבה כי תפיסת עולמם של הקנאים הקיצונים האלה מנוגדת לחלוטין לאסלאם, שבשעתו היה רחב דיו כדי להכיל וכדי לטפח את הידע של העולם שכבש – עולם שהשתרע מהאוקיאנוס האטלנטי ועד לפאתי סין.

רכבתי על סוסי והרהרתי בפגישתי הבלתי מתוכננת, שלוש שנים קודם לכן, בשנת 1986, עם המיסטיקן האפגני יוצא הדופן חָלִילאָללָה חָלִילִי‎, משורר חצר המלוכה. חברותי הקצרה עימו לקראת סוף ימיו השפיעה עליי עמוקות, במידה רבה משום שגילם בתוכו את החוכמה, את רוחב האופקים ואת הסובלנות הדתית שמתוארים בספרות הסופית הקלאסית. גם הוא הביע חשש שהערכים האלה הולכים ונעלמים באפגניסטן.

בזמן שרכבתי לאורך השביל התלול, נזכרתי בשיחותינו החמות. פעם, מתוך חשש שכנוצרי לא אצליח לרדת לעומקה של המיסטיקה האסלאמית, שאלתי אותו, "האם רק מוסלמי יכול להבין את הרוחניות הסופית?"

"אוהב האל צריך לטהר ולמרק את ליבו", הוא השיב. "אז הוא יראה את משמעותו של הקוראן כתובה על גבי עלי הכותרת של ורד ההולכים ונפתחים בליבו שלו. כל מי שיש לו לב כזה, הוא סופי ומוסלמי אמיתי". הרהרתי כיצד מכנים לעיתים קרובות אדם סופי "גָ'אסוּס אָל-קָאלב", ה"מרגל שבלב", ונזכרתי כיצד אוּסתָאד חָלִילִי תפס מיד את מהותי הפנימית. הוא חש מחד בהשתוקקות שלי, ומאידך בהתפכחות שלי. הוא חש שבאתי לאפגניסטן בחיפוש אחר מהות החיים.

אפגנים שפגשתי במהלך אותן שנים ודאי תהו על מניעיו של צעיר זר המטייל רכוב על סוס במדינתם שסועת הקרבות, לבוש לבוש מקומי ודובר את שפת המקום. לעיתים יכולתי לחוש כיצד הם מנסים לבחון את כוונותיי כאשר שוחחנו על המלחמה. לעיתים קרובות הם הביעו התפעלות על נכונותי להיכנס לאזורי הקרבות. הם שאלו אותי על העוול ועל הסבל שראיתי. חלקתי איתם את חוויותיי הקשות ביותר, וכן את מעשי החסד והגבורה הרבים שהייתי עד להם.

פעמים רבות היו האפגנים שפגשתי עצובים ומותשים. הם מצאו את עצמם כלואים בין מלחמת אזרחים הרסנית וחסרת רחמים לבין התערבותם המערערת והמחלישה של כוחות חיצוניים, בייחוד של ארצות הברית. לכן, מובן מאליו שהתעורר בליבם חשד כלפיי, גם אם קל, ומתקבל על הדעת שרבים באזורי הקרב חשדו בי שאני מרגל. הם לא יכלו להעלות על דעתם את הסיבה האמיתית להימצאותי באפגניסטן. מנגד, אוסתאד חלילי היטיב לחקור כמרגל את ליבי. הוא הבין שהייתי שרוי למעשה בחיפוש אחר משמעות. בשנים שלאחר מותו חשתי לעיתים קרובות בנוכחותו וראיתי אותו בחלומותיי.

בזמן שסוסי העפיל בחוסר רצון על גדה של נחל יפה למראה, התעופפה לפתע פתאום ציפור דוכיפת, המסמלת הדרכה רוחנית, ונחתה בעשב שלפנינו. היא התבוננה לכיווננו ופרשה את ציצת ראשה ככתר, ואני נזכרתי בדוכיפת מחלומי בליל אמש, שחלפה בזוהר מעופה על פניי.

מהדורה מקוונת | נובמבר 2021
תרגם מאנגלית: אורי מור
עריכת תרגום: ניב סבריאגו
דימוי: הסופר באלהמברה, ספרד, קרדיט צילום: דניס זבלגה