שלוש פעמים עשה אתמול בערב, ועדיין, יצא. אם היו לבניו חוצצים לסדין היה מתקשה לקלף ומתקשה לכבס – כנראה בכיור, ומזל שאין.

למה כך יצא בלילה אינו יודע, ונזכר ומביט לאחור לחלום לברר ולא מגלה. ואולי כי עשה שלוש בערב, ככה ברצף ובסוף כבר כאב כשמשך ולחץ ולא הפסיק והמשיך מתרכז. על הבטן שוכב דבוק והראש אל הקיר והכר לא תחתיו, גם לא לצידו. אינו יודע היכן ומתי קפץ לתהום ולא שב, נח אל מול נעליו מוקף אבק.

ואז, התיבות. בנות ארבעה רבעים, נפתחות בפעימה בלתי נגמרת צורמת חודרת ללב, ולאחר מכן, שלוש פעימות דוממות ושוב תיבה בפתח, וצורח ונחרץ וכועס ואז שותק, וכך נמשך על זו הדרך – כמו צרור של ירי לאחר משפט שדה. ואולי לא צלצול אלא ניגון? ואולי ניגון שאוהב, ושמח בו? איני יודע ובכל זאת שקט החדר.

ועכשיו, חש את הולם ליבו ואת נשימתו, ומבין שחי, ומבין שכאן, ולוחץ בעוצמה על הכפתור ופוסק, ושוקט. עיניו עצומות, דרכן רואה לבן חלש, או כתום דהוי, מתבונן אט בצללים בהירים, רכים, חיצוניים, כמו עדשה מלאה אדים שעוד לא שפשפו במטלית. נאחז בחוזקה בעיניו. מבתק אותן פנימה, מצמיד עפעפיים דחוסים שהרי כשלא אז תחזור תחושת הזמן, ויתבהרו רהיטים, וידע היטב מי הוא.

כעת דומם החדר. החלל מרוצף ריבועים קטנים, מנומרים שברי אבנים זעירות, אפורות. מאוורר שומם תלוי מהתקרה על חוט, להביו נדים הנה והנה, כמו תרנגול מברזל על גג רעפים. מבחוץ פיח וחום וחריקת גלגלים מוטחים במשטח הלוהט. מהרחוב קורא מאיר אריאל מצפון לדרום ב-80 קמ"ש שפגשתי צעיר ערבי משכיל דווקא אחד שהכרתי, ולאט נחלש עד ששקט מאוד מהרמזור הרחוק. והאור דולק. כל הלילה דלק והאיר מבעד לכיסוי הפלסטיק צמוד התקרה, מנומש בפגרי זבובים ובמיני חרקים סקרנים ומצהיב.

וכמה שמן יהיה כשיביט בראי, גם קירח. לחייו נפולות יהיו ורפויות, שדיו כחיוך בוכה, משתפלים לצדדים, ועל הכול, שיער גודש לכל כיוון מסמא את הבטן, מייער השדיים ועד הצוואר. והכול מעוגל, מקומר כלפי פנים, ככתפיו הפונות אל הרצפה וראשו המוטה מטה, אבל עכשיו, שוכב. ועיניו עצומות לרווחה ופיו סגור ועוטף השיניים הגדולות, זוג רקובות מלפנים, מברכות לשלום כל רואה. וכיפת תחרה גדולה מונחת שחורה על השידה לימינו ובקרוב על ראשו, מסתירה קרחת במרכז הראש ולצדיו ים סוף הפעור המתולתל וסבוך בצמד רעמות שחורות פרועות, ויודע עם עצמו, שכבר ער.

ככל שמתאמץ לדחות יקיצתו כך ישב לבסוף ברפיון מכופף ויבהה. גדות רגליו מתמלאות דם וידיו נחות על הירך ועיניו לרצפה. וילבש המדים וישחיל הכומתה והסיכה כבר נעוצה בחולצה שבועיים וכתמי זיעה עתיקים מעידים בשתיקה בבית השחי והחגורה בכל התוברים כבר מוכנסת. ובאוטובוס ישב, ויחייך למולו ויביט איך רכבים מתחלפים לאחור בחלון וישתוק.

וכמה אוטיסט היה כשעמד מעליי ביום שלישי לצד השולחן בחדר האוכל בבסיס ובידיו מגש ועליו צלחת ריקה וסביבה גרגירי קוסקוס יבשים מצהיבים וגם על הרצפה קצת, וכמה קירח וגדול ודחוק במדיו הוא היה.

ושאלתי מה שלומך, וענה בסדר ושאל לשמי, והשבתי ואמר אני ציקי שלום לך, איפה אני גר? בראש העין אני גר ואני מהנהן והוא מחייך ואני אומר בליבי כמה חבל שכך הוא ישנו והחוצה מחייך ושואל מה הסמל שמוטבע פה יפה על התג, והוא, תראה זה כמו של סיירת מטכ״ל, ואני, איזה יופי, והוא, תגיד, אתה יודע מתי מנחה כאן בבסיס, ואני ממשש, אכן לראשי כיפה, ונזכר ונבעת. ומשקר באחת וחצי, והוא בסדר, ואני דוחק ממכנסיי מעט החוצה הציצית שיראה שגם כמוהו וביי ציקי אני אומר וחיוך הוא משיב ונשב לאכול יום אחד שנינו ואני מאשר בוודאי ומתרחק ומאחור ציץ אחד בורח מחגורתו, משתלשל על ישבנו, מספר על שלושה שבפנים, ומדדה.

ועכשיו פה בחדר, עת אני רוכן מעל הדף וסביבי כרכים פעורים של גרוסמן וקנז ובולי ובחוץ לילה ובפנים אור צהוב דולק, עוצם העיניים, ורואה השדרה, ובסופה בית הכנסת. ובבואי להיכנס שם בעיני רוחי נעצר על שפת ההיכל ומוציא הציצית ומוקף יושבים ועומדים, כומתות לכתף וסידור לדוכן וציקי לא נמצא הוא בחדר קוסקוס פזור לצדו ונועץ ראשו בסדין, מתחפר. כשיקום ישטוף עצמו ויקלף מיצו מעורו ובאחת וחצי יופיע. וכאן החזן פותח הסידור ומתחיל לומר ואחריו חוזרים: אל מלא רחמים עצמיים.

מהדורה מקוונת | אפריל 2022
דימוי: מתוך קודקס ועוד: הארכיון החי, Washing Silk by Jin River by Ang Sang, Betsy Damon, Keepers of the Waters, 1995