הנעצבת

כמשקעים של זיכרון חסר צורה, רק בדיעבד היה נדמה לשומע הקולות שאת הנעצבת אשר ירדה מההר ראה לראשונה לאחר שהאזינה כנועת גוף מזה מספר חודשים למסר של אישיות נאצלת אשר היה זה למעלה מכוחה להבין. עדיין, היא אינה ספקנית דיה בכדי לקוות. שמא אז שמעה מפי מספר סיפורים המכונס בחלל פניו שבשנת 1927 פערה האדמה את פיה: רעש אדמה נורא זרע הרס, חורבן וחרדה בקרב כל התושבים. עד כמה עקרה הקרקע, עד כמה נשמטת ואותנו סוחפת, עד כמה רבדים שמצטברים ונמסים בה עם הזמן נשחקים ומתפוררים; קרקע דלה ושחורה אשר אינה מצמיחה דבר זולת מחסומים, גדרות תיל, בקבוקי תבערה, בטון יצוק על קודקודים מבוקעים, כלבי שמירה מוכי גורל המושחלים בעלטת יומם אל תוך קתדרלות פיקוח הנוטות על צִדן, אוטוסטרדות דם מחרישות אוזניים, אנשים מרי נפש השוקעים אל תוך צלמם בדמדומים.

אימה גדולה נפלה על תושבי פלסטין – ראו אותם: איך לבם אכול תולעים שמנות הזוחלות מגופם העסיסי – כאשר האדמה הקשה, נטולת כל לחלוחית או פתחים לחדור בה, רעדה בשפתיים נכוות וביקשה לבלוע אל קרבה כפרים רעועים, אנשים בעמל יומם, אנשים אשר בקושי רב נשאו תפילה בתקווה שהאל יסלק את חרונו מעל פני האדמה נטולת הרסן; אבל אלוהי הזעם השוכן בקרבם, אלוהי הדם השפוך בצלצלי המוות של כלי הזין מעולם לא הבטיח לשמוע את ריבוא התפילות הנשפכות אל ניוון שחור. סבלה של הנעצבת הלך ותפח ככל שהמסר החד העמיק לחדור אל תוך חתכים לא שווים בגופה הכבוי, רקמה צלקתית שלה (לדבק הטהור תכונות מיוחדות, הוא חי ללא סטיות, מבלי להיות מושפע מזמן ומקום). בעמקי התודעה אשר בין כה וכה השתבשה ידעה שהיא צריכה להימלט מהאדמה הבולענית, שחורה ושטוחה, שהרי הצורך להימלט עלול להתעורר בכל רגע כשהאדמה הבולענית מתפשטת לרקמות רחוקות, הרי כל רגע נתון לפורענות וכאב, וכאב שאינו פוסק מוּעד לחמוֹס כל תקווה מהלב.

לבד חיה את חייה מזה עשור לאחר הגירושים שהותירו אותה אישה מוזרה למחצה בחיוך שאינו אחוז בשום נקודה בחלל האוויר (בחלום שמצטלצל וחוזר אצלה דגי ים קרים צפים לקראתה על פני מים שיורדים מהשמים, מכרסמים את קצות הציפורניים עד הבשר), חיוך אשר אין יודעים מניין הגיע ולאן יחזור ויצלול, חיוך המרחף כמרה שחורה על תווי פניה העדינים. אישה יפה ומלנכולית אשר מנהלת את שגרת חייה בארשת של אדם סובל; אישה בשפתיים קפוצות ועיניים חלוּמוֹת הצופות באכזבה מרה אל ריק נצחי של כוכבים, עיניים מרוסקות אשר איבדו זה מכבר את הניצוץ, את המבט הערני והמתוח הדרוך לקראת ריבוא הדברים שעתידים להתרחש; אישה כלל לא צעירה בפנים נוגעים ללב המסגירים חיים לא-נודעים אשר התכנסו והתגבשו אל תוך תווי פניה; אישה שהחזיקה בקליניקה לטיפול במצוקות הנפש והחליטה לעזוב הכול, לא להסב את מבטה לאחור, למכור את ביתה המרווח שבלב העיר ובאבחה אחת לוותר על הדברים הכלים ולעלות להר אשר תבע ממנה לא עוד למעוד, שכן עתה עליה להתמיד כתלמידה אל עבר התוצאה הנכספת המבקשת להתעלות מעבר למצבים השבירים של חולי ומוות. אבל בעיני רוחה היא נותרת פיצול שחוצה אותה לשניים, לכן לא פסקה לראות ניגודים מרובים ומרוחקים, מעברים בלתי צפויים של מחשבות, תנועות רדומות וספקות שמהם היא עשויה ומצטרפת… סיכום של מאות ועוד מאות של רגעי חיים לא נודעים… אנדרטה מהלכת היא, מצבת זיכרון כרותת לשון.

תמיד נטרדה מכך, הפורענות, תמיד הסבה את תשומת לבם של ידידיה הספורים אשר הלכו והצטמקו עם השנים, את רובם אכלה מבפנים מחלה רב-תאית מבלי שהבחינו בכך (שפעי שפעים של בכי יורדים על לחיה בשל כך), תא גזע נאצל ומוּתמר אשר לו אבולוציה פראית המשתבחת עם הזמן בחלוקה אינסופית של התא. והיה נדמה למספר הסיפורים שהלך לצדה כמאזין על החוף שהפורענות הזאת המתפשטת ברקמות כמו פגיונות פלדה קרים הדפה אותה אל היסוד. בחשאי היא נושאת תפילה על מנת להיות זכאית לחסד הזה המוזר של טבילת עצמה בדמעות, אפילו התמכרה לחסד הדמעות המשובחות. בין כה וכה נפוצו מכריה לכל עבר בתקווה למצוא פרנסה טובה מעבר לים.   לשווא בזבזו את שנותיהם הטובות. לשווא זללו את עצמם ואת שכניהם, הם וצאצאיהם, בעבודה חסרת תוחלת של האדמה הגרעינית הזאת בלי מרווח נשימה; לשווא האשמות עצמיות, חרטות, ייסורים, הטחות ותוכחות. לשווא גמעו מהחיים ככל שרק יכלו, חגגו את עמל יומם הפרוע מבלי לדעת האם יש ברשותם האמצעים הדרושים על מנת לחיות בלב האדמה החשופה, האם יוכלו לשמר את גופם בפורמלין לתקופה ארוכה דיה. הפורענות. אולי אין להם מספיק כוח לכך… אולי יש להם די והותר ריק לכך… אולי נואשו מראש לשאת על גבם אותיות חסות והבטחה אשר את פשרם לא יכלו להבין מלכתחילה… אולי מרגע ששאלו לפשר מעשיהם נחסרו ממפעלם הלא-יצרני באדמה הכבושה. לבכות לא יכלו בלי סיבה. נדמה היה שאפשרויות הדיבור הסמכותי שלהם נגוזו, רק שיבולת בשרם נצצה ברקיע על מנת לסמן שאיבדו זה מכבר את נכסיהם, את תווי פניהם ואת זכויות היתר שלהם. הפורענות. לשם האל ביקשו שיוקצה מקום נפרד בשפה, מילותיהם לא באו עוד בחשבון, שכן שרביט הדיבור שיפה ידעו להתהדר בו הפך עם השנים למקלו של מקבץ נדבות אשר הכאב והצער פורצים מגרונו בצורת ניגון צורם.

והיא, לאן תוכל למלט את נפשה אם יעלה הצורך לכיוון מזרח הרוחש חיים… הדמעות עולות אצלה ללא קושי, היא מתפללת אגב התייפחות ואנקות, כך שכְלֶחם דמעות הדומע יומם ולילה עיניה נאטמות מעיצבונה. ומכיוון שלעצמה היא נדמית עירומה ויש לה רק דמע לבכות על אנשים שאהבה כתחליף לעצה בריאה, מספר הסיפורים המכונס בחלל פניו מספר לה על מנהגי אבלות הנהוגים באדמה אשר אותה עזבה: אני האישה – חרבה עליי עירי, חרב עליי ביתי, פתאום לפתע לא ידעתי עוד מרגוע על משכבי. והיא – לו רק תוכל לומר מרה קינתי מרובת הדמעה. מספר הסיפורים מספר לה על שפתיים יבשות, משוחות בדג מלוח, של אנשים כספרים קדושים של עצב אשר סחרחורת אחזה אותם, איך הם משתוללים מכעס, אנשים בדמדומים שוקעים, הלילה ייפול על עצמותיהם ויכסה את קבריהם. פניהם פצועות והם עור ועצמות, אגרופיהם המונפים מעלה חלודים, איך הם מכאיבים לעצמם, לוחשים דברים חסרי כל פשר, איך הם שרים, קוראים, בוכים, דמעות כבדות ניגרות על זקניהם.

מבלי שהבחינה בכך היא מצויה כבר חודשים על ההר שזוהרו כחול. שם נמסר לה שהישות העליונה עוטה צורת דגן, ושהדגן נאכל על ידי גבר והופך לזרע. אוזנה המתורגלת ללא שהות להפריד ולחלק בין הצלילים על פי משנה סדורה היתה כרויה דיה על מנת לספוג לתוכה את המילים שנמסרו למתרגל החושים. כאצילת רוח המטהרת את בשרה המקולל ומקווה לקץ ייסוריה בעולם הרע הזה היא היתה אמורה לחוש כמו עובר ברחם אמו אשר מתפלל לצאת לאוויר העולם. אמנם המילים שנמסרו לה על ההר בחברת בודדים כמותה היו פשוטות בתכלית, ובכל זאת מעין אנרגיה חומרית קשיחה שנאצרה בהן במשך שנים הקשתה על תהליך השמיעה של המסר אשר התבזבז כחומר מתכלה לטובת ריק עמום אשר לוּ רק תצליח להתרכז בו יוכל להושיע לה מעיצבונה אשר אותו התקשתה למלל לעצמה, קל וחומר לסובביה, אף לא לשומע הקולות אשר עקב בדריכות אחר צעדיה המהוססים ככתמי צל המלווים אותה בכל אשר תלך.

יותר מאחרים אשר ביקשו לפענח את סוד קסמה התמים לכאורה אשר נדמה שהגיע משומקום, שומע הקולות היה משוכנע שעיניה המצומקות אשר בקושי רב בצבצו מחוריהן רמזו שמדובר בירושה עקומה, חולנית ורבת-סתירות. בקול דק ומהוסס אשר כה אופייני לה היא אומרת לו שהנשמה המותנית שלה לפותה בחבל האשליה; שהשמים, הרוח והאוויר מלפפים את נשמתה. אבל בשיחות הבהירות והמתונות שניהלו לעת ערב על חוף הים השקט של אֶרוֹסוֹס, אפילו היא לא דחתה מעליה את הרעיון שמדובר לכל הפחות במעין מעשייה בוכייה החוזרת על עצמה כלולאה בדבר שקיעה עקת-לב המקופלת כתמיד בגופים כושלים. והיא, לו רק תתמסר לכך, לו רק תתמיד בכך, לו רק תחמיר עם עצמה באותה מידה שהיא יודעת להחמיר עם אחרים, אזי המורה הרוחני שלה – יוגי ארוך זקן היושב שלוב רגליים שעות על גבי שעות ללא ניע על מזרן קש, עוצר את נשימתו לדקות ארוכות והוא מצוי מעל ומעבר לרוחות הזמן, מבלי שדם סמיך יזרום בעורקיו – יוכל להובילה לפתחה של השתחררות מהנשמה המותנית.

מהדורה מקוונת | דצמבר 2018
מתוך ספר בכתובים: "אֶרוֹסוֹס-פלסטין".
דימוי: ענבר האן, מתוך אוסף עבודות גיליון גרנטה 8: התכתבויות