הסוואה

למרבה הפתעתם של רוב מכריי, בסיום כיתה ט' מצאתי את עצמי בבית הספר לאחיות, בדרך להגשמת חלומה של אמי להפוך אותי לרופאה. בגדול לא היה אכפת לי היכן ללמוד – תמיד הייתי תלמידה מצטיינת, התחברתי בלי בעיה לאנשים חדשים. בדיעבד, מוטב היה להשקיע יותר מחשבה לגבי המהלך. הרי כמה שנים קודם לכן אמא שידלה את בת דודתי, שאף היא מאסה בבית הספר שלה, לעבור ללמוד אצלה בבית הספר לאחיות. אמי עבדה שם מזה כמה שנים, היא לימדה פיזיולוגיה והיסטולוגיה. בת דודתי החזיקה מעמד יומיים או שלושה ונמלטה משם כל עוד נפשה בה.

"יש להם כאלה דיבורים בשירותי הבנות… ובכלל יש להם פרצופים כאלה!" הבעת האימה על פניה היתה אמיתית.
אפשר לחשוב, לו הקשיבה לשיחות בשירותי הבנות בבית הספר שלי! אותי לא יביכו בשיחות על קונדומים מטולאים. לי לא יהיו בעיות מהסוג הזה, חשבתי לעצמי.
טעיתי בגדול. מיד הפכתי למושא השנאה של כולן. ראשית התברר כי הייתי בת של מורה מהסגל, כלומר הייתי מקושרת. לא פרסמתי כמובן את העובדה הזו בפומבי, אבל המורים דאגו להבדיל אותי מכל השאר כשערכו היכרות עם הכיתה: "כמה שאת דומה לאמא! אותן פנים! בואי תפגיני בפני כולם את הידע שלך, אמך טוענת שאת יודעת את תוכנית הלימודים של המכון לרפואה עד שנה ד' על בוריה". נאלצתי לקום ולענות על שאלות תחת מבטי שנאה יוקדים של בנות כיתתי. אילו רק הכול היה מסתכם בכך שהייתי מקושרת וחרשנית – אבל הייתי גם יהודייה. בית הספר לרפואה היה ממוקם בפאתי מוסקבה, ורוב הסטודנטיות התקבצו ובאו מהמחוז ומפרברי הפועלים. ייתכן שחברותיי לכיתה מעולם לא ראו יהודייה בת גילן בשר ודם. הן בוודאי חשבו שכל היהודים ישר נולדים מנהלים, זקנים וכעורים. ופחדנים, נוסף על הכול.
עננים כבדים הצטברו ונתלו מעל ראשי. היה עליי לנקוט צעדים, אבל לא ידעתי אילו. להגיד לאמא שבית הספר לרפואה לא מוצא חן בעיניי ולחזור לבית ספרי הקודם עם הזנב בין הרגליים? לא, איני כזאת, אותי לא מבהילים בקלות – "אחרינו מוסקבה, אין לאן לסגת, נעמוד עד טיפת הדם האחרונה! הניצחון יהיה שלנו!"

נשמע הצלצול להפסקה, ארזתי בעצלתיים את ספרי הלימוד לתוך התרמיל ולא הבחנתי מיד שהכיתה התרוקנה במהירות מחשידה. כאשר הרמתי את מבטי מהתרמיל, ראיתי את קְסֶנְיָה הקטנה והזריזה עומדת על המשמר ליד הדלת. שתי בנות נוספות תפסו מיקומים אסטרטגיים בצדדים, ואילו נטשה פְרוֹלוֹבָה, המנהיגה שלהן, יצאה לקראתי וחסמה בפניי את הדרך. פרולובה, בחורה מגודלת בעלת פוני אלכסוני שחור וארוך, שהיא הסיטה מעיניה בנשיפה לעתים קרובות, רמזה לא פעם שמגיע לי שילמדו אותי לקח על "החוצפה שלי". כעת נראה שזמני הגיע.
הערכתי את המצב. מולי עמדו ארבע נשים. קסניה אולי דומה לדרור קטן, אבל גם היא לא קלה לפיצוח. כל יום היא סיפרה בהתרגשות כיצד היא מתאמנת בחוג לקרקס, רוכבת על חד-אופן ומתעופפת בקפיצות סלטה, וכדי לתמוך בדבריה ביקשה למשש את שריריה, קשים כאבן. לא קסניה, אלא ברוס לי ממש. אבל היא נראתה מודאגת, העבירה משקל מרגל לרגל, סובבה את ראשה לכל הכיוונים ועיוותה את פניה. היה ברור לי שרק הוראה ישירה של פרולובה אילצה אותה להישאר. מפרולובה היא פחדה כמו מאש, הן היו חברות עוד מהגן, התגוררו באותו בניין ולמדו באותו בית ספר. את קסניה מחקתי מיד, די אם אאיים שאתלונן עליה להנהלה, ואז הלך על סיבוב ההופעות שלה עם החוג לקרקס במזרח גרמניה – והיא מיד תתנדף.
קְרַאינוֹבָה ופוֹקינָה. אלה התאמצו נורא לעשות פרצוף מאיים, אבל למעשה נאבקו בפרץ צחוק שאיים להשתלט עליהן. קראינובה, בעלת הפנים הבובתיות ביותר בשכבה, לא תסתבך בקטטה מחשש שתזיק לפני החרסינה שלה, ופוקינה בכלל מצפצפת על הכול. הן ישבו בכיתה שורה לפניי והספקתי לקלוט אותן. קראינובה היתה מוציאה ראי קטן ומאפרת בלי די את הריסים ואת השפתיים, שכבר כוסו בשכבות עבות של איפור. פוקינה נהגה לישון בכל ההרצאות והתעוררה מתרדמתה בהפסקות בלבד. פעם הן הביאו לכיתה דבק מסוג "מומנט", הסניפו אותו והתחילו לתפוס באוויר היפופוטמים קטנטנים מכונפים: "הנה הם עפים, הנה הם עפים!" המרצה לא הבחינה בשום דבר, כי השפעת הדבק מתפוגגת בתוך שניות ספורות. שתי אלה בוודאי נשארו בכיתה מתוך סקרנות טהורה, לראות אם אבכה או אתחנן. אלה לא יתעסקו איתי, אין סיבה. דבר אחד זה לגחך בצד, לקבל בעיטת עקב בפרצוף זה דבר אחר לגמרי. מחקתי גם אותן.
נותרה רק פרולובה. אבל אפילו באחת על אחת לא היה לי סיכוי לגבור עליה. מאחוריה היסטוריה שלמה של קטטות וניצחונות, ואילו אני מעולם לא הלכתי מכות ברצינות. היא צעדה לקראתי וחייכה. השן הקדמית השבורה בהקה בפיה. עכשיו היא תרביץ לי – גל של בהלה שטף אותי. ליפול על הרצפה, לבעוט בקרסוליה בשכיבה ולהפילה מהרגליים, ואז לקפוץ על רגליי, לחמוק בין שתי המטומטמות כל עוד הן המומות, להעיף את הגמדה מפתח הדלת, לזנק למסדרון, להתגלגל במורד המדרגות… לא, לא אספיק, זה לא יעבוד. וגם אם אצליח לברוח הפעם, תהיה פעם נוספת וכך עד אין סוף. עליי להשיב מלחמה.
לאורך הקיר עמדו ארונות עם דלתות זכוכית ובהם דגמים של איברים פנימיים ועוד איברים בצנצנות פורמלין. תפסתי את פח האשפה וחבטתי בו בדלת הזכוכית. הזכוכית נשברה ברעש ובצלצולים. עוד מכה, חזקה אף יותר, בדלת השנייה. הבנות צווחו מבהלה. פרולובה קפאה במרחק שני צעדים ממני. הרמתי מהרצפה רסיס שהתאים לצרכיי, החזקתי בו בשתי הידיים ופניתי אליה: "נו, מה את עומדת? לא מחייכת יותר? בואי, תכף אסדר לך חיוך מאוזן לאוזן", תפסתי את הזכוכית החדה כך שיהיה לי נוח יותר והתחלתי להתקדם לקראתה לאט. פרולובה נסוגה מעט והביטה לאחור. קסניה התנדפה, והשתיים האחרות נותרו לעמוד ביציאה – הן השתוקקו לסיים לראות את המופע, אבל ממרחק בטוח. פרולובה לא היתה טיפשה, היא הבינה מהר.
"מה את, פסיכית? סתם רצינו להפחיד אותך. תראי אותך, את אמיצה, למרות שאת יהודייה! מי ידע? כל הכבוד, ממש קשוחה, נכון בנות? בקיצור, חייבים לברוח כל עוד לא תפסו אותנו. בגלל הארון הזה יסלקו את כולנו מבית הספר. טוב, אותך אולי לא, בכל זאת קרובת משפחה".
קראינובה שלחה לי נשיקה באוויר, פוקינה נופפה בידה והן נעלמו.
"תעיפי כבר ת'זכוכית, תראי, יורד לך דם! בורחים!"

בבית לא סיפרתי שום דבר על האירוע, המצאתי שקר כלשהו כדי להסביר את החתכים בכפות הידיים.
בלילה חלמתי חלום. פרולובה, קראינובה, פוקינה, קסניה ואנוכי בורחות ממישהו, מקיפים אותנו מכל הכיוונים. אנחנו שועטות קדימה מבלי להבחין בדרך, הלב דופק בקצב מטורף, לא נותר עוד אוויר בריאות. כל הסמטאות, כל היציאות חסומות, אין מקום להתחבא. אנחנו נדחקות לתוך כיכר הומה אדם, וההמון בוחן אותנו במבטים חשדניים. עוד רגע ויצביעו עלינו. פרולובה מצווה: "בנות, להתפשט!" "למה?" אני שואלת. "להסוואה!" אנחנו פושטות את הבגדים והופכות לבלתי נראות. האנשים בכיכר מפנים את מבטיהם מאיתנו וחוזרים לעיסוקיהם. ניצלנו.

מהדורה מקוונת | ספטמבר, 2017
חלק מתוך איזור אנומלי, יצירה בכתובים
דימוי: דיבורנגוע, ללא כותרת, 2017 (מתוך קולאז'ים)