הרוצח השקט

"חשוב לי לחקור את אזור הסכנה", היא אמרה, "זה המפתח מבחינתי".
ישבנו ב"מנזר". בשלב הזה כבר התחרטתי על ההחלטה לשבת בבר. הרגשתי את הבעבוע של האנרגיות המיניות. המקום היה גם מאיץ החלקיקים שבו הן נוצרו וגם הבמה שעליה הוצגו.
הקול שלה, שנחרך כשהוא חוצה סף ווליום מסוים. ריח הסיגריות שנושב ממנה.
כבר לא חשבתי שאשב בחיי לבירה עם אדם שמעשן.
אבל זאת היתה העבודה. צריך היה ללוות את הדג בים.
חשבתי: במידת-מה גם אני חוקר עכשיו את אזור הסכנה, מסתכן בליבידו. אבל ברגע הבא המחשבה הזאת נראתה מגוחכת. הובלע בה שהבחורה הזאת מגלה בי עניין מיני. ואולי יש סכנה, רק שהיא במעמד צד אחד. סכנה לקריסה של איזשהו תא במוח, האזור שמארגן את החיים הבטוחים. אם הוא יוּשבַּת, אני בהחלט מסתכן.
מעניין אם משהו מזה ניכר בי. יותר מדויק: מעניין מה מזה ניכר בי. ככלל, הייתי קפוץ מאוד מתחילת הערב. עכשיו אני מתחיל לתת בכך סימנים.

הקול החרוך והריח היו הגילויים שאִפשר מפגש הפנים-אל-פנים. לפניהם היה המידע הידוע מבעוד מועד: היופי שלה. הסקסיוּת כהצעה לעולם. המוזיקה שהיא יוצרת, הטובה למדי, גם אם המעט-אינטלקטואלית-מדי.
ויש לה אומץ. כך נראה. היא ביקרה במקומות, עשתה סמים, ניגנה מול שיכורים. חיה את החלום, במובן המעשי של הדברים.
"מה פירוש להסתכן?"
היא עמדה לענות, ואז חוט המחשבה כאילו נקרע ושחרר חיוך – שקודם לכן החזיק – על פניה. "אתה יודע, על זה דיברתי כשאמרתי שאתה חומר אחר ממה שאני רגילה. אף מראיין אחר לא אמר לי 'מה פירוש'".
"מה, המילים האלה, הביטוי?"
"כן, הביטוי. זאת גלויה מהעבר. אניוויי, לחקור את הסכנה פירושו" – הדגישה באיטיות מופגנת – "ללכת לאיבוד בתוך המוזיקה".
"כן, אבל מה זה אומר בכלל?"
"שאלה טובה".

ראיתי אותה בפעם הראשונה לפני שנים, כשהופיעה במדור האופנה של מקומון. כולה אומרת זרוּת. בכיתוב קראתי שהיא באמת גדלה בפורטוגל. הורים בשירות החוץ – ילדות בתוך תפאורה מסֵפֶר של גרהם גרין.
"תראה, תמיד יש 'מצב'. גם פה, עכשיו".
"מצב?"
"כן, סיטואציה. סיטואציה שמלאה בכל מיני דברים. השאלה היא אם אתה בן אדם מספיק מודע כדי להבין בתוך מה אתה פועל, ולהתאים את עצמך".
"מה זאת אומרת?"
לא אהבתי את העובדה שרק שמונים אחוז ממה שאמרה היה מובן.
"נאמר, הסיטואציה פה, בינינו, עכשיו, היא כמובן של יחסי כוח".
"של מי על מי?"
"של שנינו".
"אה. מאבקי כוח".
"לא, יחסי כוח. אתה מפעיל, ואני מפעילה. לך יש את הכוח לשלוט בדימוי שלי, איך 'אצא' בכתבה וכולי, ולי… אתה יודע".
"לא לגמרי".
"לי יש את כוח הפיתוי".
שמתי את עצמי כלא מבין.
"אתה יודע למה אני מתכוונת, לאו דווקא במובן המיני. זה הכוח שלי אם לאשר אותך, להחליט אם אתה מספיק קוּל או לא, אם אתה סבבה או לא, מֵבִין עניין או סתם חרמן זקן. בוא נאמר שאני מייצגת איזושהי ערכאה בחיים שלך. זה כוח".
התחלתי להרגיש סחרור מסוים, כאילו מישהו הפעיל מאוורר תקרה מאחורי המצח שלי, אבל עדיין מתון. דרגה 1 מתוך שלוש.
"אני הולכת לחפש אש".

חלק מההפתעה שלי נבע מניסיון העבר: מוזיקאים שראיינתי תמיד היו קצת אהבלים. הכישרון שלהם אינטואיטיבי מאוד, וכשהם מתבקשים לנסח מחשבות במסודר, הם גולשים לערפול בואכה חרטוט גמור. מגבילה אותם איזו צרות אופקים עקרונית, כאילו יכולתם ליצור תלויה בה. כאילו התנאי לתקשר עם הנצח הוא התערטלות ממובנוּת. ועם זאת, הם תמיד משוכנעים שהם שופעים תובנות מקוריות. מכל מקום, לא ראיינתי מוזיקאי כבר שנים.
"אני אספר לך משהו", היא שבה מהמסע למציאת אש. "כשהיינו באוסטין היה מועדון – האמריקאים קוראים לזה 'דַייב-בַּר' – זה מין מקום שאין בו כביכול פסאדה. היה לנו שם גיג, והחל מאיזשהו שלב הפכנו לקבועים ביום שני בערב. חרא סלוֹט. ואז אנחנו רואים שמשבוע לשבוע באים עוד ועוד אנשים, אבל מה, כמעט כולם גברים. ואני גם רואה מי הגברים, כן?"
"טקסנים…"
"לא, כאילו, מה זה טקסנים? אוסטין היא תל אביב של טקסס, אלה לא נהגי משאיות הילביליז. אבל אתה יודע, אנשים שלא בדיוק אוחזים בשפה".
"איזו שפה?"
"שפה, עולם תוכן. שמע, הופעתי באיזה עשרים מדינות, בכל מקום הטיפוסים דומים. אתה גם מכיר את הטייפקאסט. ופה – ערימת טסטוסטרון. מרבץ. אמרתי לעצמי: פאק, מה, אין פה שום סובלימציה, פשוט רואים בחורה שווה, אז באים? מה הם חושבים? שמה יקרה כאילו?"
"מה עם האפשרות שהם אהבו את המוזיקה?"
"A girl knows, נשמה. כשאני רואה מישהו שנראה כמו הרואה חשבון שלי, ולידו איזה אִידִיֵיט עם חליפת ריצה של נייקי, אני מקבלת מושג די ברור מה הולך. אבל מה שאני רוצה להגיד זה שהדבר הזה גרם לי קצת לחשוב, והבנתי שזה רק טוב, ורק טבעי, ורק מובן, ושחבל שזה לא קורה יותר. באמת! יש למוזיקה איזה דימוי גבה-מצח, מחמיא הרבה יותר ממה שמגיע לה. בסוף היא אמורה למכור פנטזיה. היא לא אמנות מייצגת, אתה לא תבוא להופעה ותראה שיקוף של הבעיות שלך בחיים, של סתירות בסיסיות שמייסרות את האדם משחר נעוריו. אתה בא כדי לקנות פנטזיה. סה טו. זאת אנרגיה, פתיל שמישהו מדליק ואתה רואה אותו זוהר וכבה. תחשוב: מה זה רוקנרול אם לא זיקוק של פנטזיה. זיקוק בשני המובנים. זה יפה, תרשום".
אני צוחק. "הכול כאן", אני אומר ומצביע על הפדחת.
"אמיתי? אתה לא מקליט?"
"לא, איך נקליט בבר. הדבר היחיד שישמעו זה את הבסים בשיר".
היא מחייכת במבט חולמני. "אולי זה צריך להיות תמליל של ריאיון איתי – פרטיטורה של תפקידי בס משירים שאני אוהבת".

התחושה הדוקרת ממקודם שבה לסחרר אותי, וביתר שאת. כאילו בזמן שעבר איבדתי כמה מנות דם. נדרש איזשהו שינוי כיוון מצדי, תמרון של הספינה.
"את יודעת, כל מילה שלך כל כך יושבת בול ואני מתחיל להצטער שאני לא מקליט. אולי נלך למקום יותר שקט?"
"לא. לא נלך למקום שקט. להפך. נרעיש עוד יותר, נעלה את ההימור, ואחר כך אתה תכתוב משהו בהשפעת השיחה שלנו, לא את השיחה עצמה. זה מתחבר למה שאמרנו קודם. אתה לא תייצג את השיחה, כי זה לא מתאים למדיום שבו הכתבה עוסקת, מוזיקה. אתה תכתוב כתבה בהשפעת השיחה, אתה תיתן לה לפעפע לתוכה. זה מאוד דומה לצורה שבה אני כותבת שירים. אז בוא נדבר. בוא נפתח. אולי סוף-סוף תוריד את המעיל שלך, זה מאה מעלות פה. אתה לא קולט שאתה מזיע?"
הנה היא מסתכנת. רציתָ הדגמה.
היא שואלת: "אוקיי, אז מה הכי ישמח אותך אם יקרה עכשיו?"
"ישמח? ישמח איך?"
"לא יודעת, תגיד אתה. הכול פתוח: שיחת נפש לתוך הלילה, אורגיה, שיעור גמרא".
"לא יודע. אני לא ממש בעסק הזה של לחקור פה איתך את 'אזור הסכנה'".
"וואו וואו וואו, מי מסתכן, מה מסתכן. 'פה', 'איתך'. אדוני. אדוני! עצור את הסוסים".
"כן, כן, צודקת, מאה אחוז, רצתי כמה מהלכים קדימה, כנראה איזה מנגנון הגנה".
"אז תגן גם עליי. יותר חשוב. עכשיו תגיד, מה בתמונה הגדולה, מה אתה מנסה להוציא מהחיים".
"מהחיים!"
"כן".
"אני יודע… את הרגעים הקטנים, החסדים הקטנים, יו נואו. 'כשהנחת את ידך על כתפי לנגיעה אחת רכה'. כזה… תראי, זה אולי לא מה שמלמדים בגילמן, וזה לא רוקנרול, אלא נורית גלרון…"
"אין בעיה, איי פיל יו, אבל אם ככה, למה אתה בזה?"
"במה?"
"פה, איתי, בעסק הזה של כתיבה. של מוזיקה. של אמנות. Arte".
"למה? אמרת בעצמך. זאת פנטזיה וכולנו צרכנים של פנטזיות. גם רואי חשבון".
"כן, אבל אתה לא הצרכן, אתה המוצר".

היופי שלה לא היה גנרי. בראש שלי, הוא נקנה בשנים של השתוקקוּת. בתמונה במקומון זה היה משהו הפוך בתכלית, מלאכי. עכשיו הפנים שלה היו די מחודדות, צלקות בולטות על הלחיים. אבל העיניים נותרו בעלות עומק אוקיאני. אם היופי שלה היה דמות, הוא היה רוצח שקט בפילם נואר.
"תראי, אנחנו לא כ-ז-ה שונים. את פשוט נמצאת בנקודה אחרת על גבי אותה המפה. אבל את תעברי איזשהו מסלול וכנראה תגיעי לנקודה שאני נמצא בה. או שלא. או ההפך: יהיו לך חיים מטורפים, סופּר-אינטנסיביים, מלאי הידלקויות והיכבויות, וזה גם אחלה, אבל זה לא מי שאני. זה מעייף… בסופו של יום, בחלוקה גסה, יש שתי אופציות גדולות, ורוב בני האדם נשפכים אליהן".
נדמה היה שהיא תוקעת מבט שיש בו נימת זלזול, אבל עוד מוקדם היה לשפוט. הרגשתי צורך למלא את האוויר בהברות.
"זה מזכיר לי שלפני שהילד שלי נולד, והיה לי קשה להחליט להסכים לצעד – כי זה מה שגברים עושים, הם 'מסכימים' – קראתי כתבה במגזין נשים על זקנות שלא ילדו ומה הן לקחו מזה. ומה שכולן אמרו זה שהחיים שלהן כל כך מלאים, ושיש להן כל כך הרבה חברים, וכל ערב הן בארוחה אחרת, ויש להן ואקאנס חודשיים כל שנה – עד שאמרתי לעצמי: 'לכּבודו אין את כל הדברים האלה, אז הבה תחזור לפלאן A – תינוק'".
היא התעשתה ממה שנראה קודם כמו כיול כלים פנימי.
"תשמע, נו אופנס, אבל אתה קצת חי בסרט. לא בסרט… בניתוק מסוים. יש היום המון צורות חיים. יש או-או, ויש גם-וגם, ויש אנשים עם כמה מערכות יחסים, וכמה מערכות משמעות, וכמה ש'תה רוצה, ממה ש'תה לא רוצה. אני לא אגיד לך איך אני מנהלת את כלכלת התשוקה שלי, אבל מבחינת מה שיש בעולם, מה שקיים, אז כאילו, לא רוצה לנפץ את הבועה שלך, אבל כל הנאום הזה קצת קפא בזמן, אמיגו".
"אז למה באמת את לא רוצה לספר לי את מה שקורה אצלך?"
אני לא פוסל את האפשרות שנשמעתי נעלב.
"כי אמרתי לך, אני מוכרת פנטזיה. אבל את זה אל תכניס. אסור לקרוא לה בשמה. זה התנאי לזה שתתקיים. היא צריכה להיות חסרת הקשר, כמו פאטה מורגנה. אבל אולי תוכל לרמוז לזה. אולי תוכל להציג את זה כתובנה שלך. זה גם יוציא אותך גדול. עד כמה שיש לך סיבות לצאת גדול, אני יודעת… אולי הבן שלך יקרא את זה יום אחד ויתרגש שעשית כתבה על פי ג'יי הארווי הישראלית – ועוד ידעת לאפיין אותה כל כך יפה. אגב, השאלה הכי מעניינת בהקשר הזה היא השאלה החומרית – איפה ואיך ובאיזו תצורה הכתבה תשרוד עד אז, כלומר אשכרה בתור איזה חומר. יוצא לך לחשוב על זה? זה מזכיר לי דילמה שפעם קראתי עליה במאמר, איך להבהיר לישויות שיחיו כאן עוד מאות, אלפי, שנים שאסור להן לגעת בפסולת רדיואקטיבית, כי היא תמשיך להיות רדיואקטיבית ורעילה גם אחרי שלא תהיה השפה האנגלית ואולי גם לא יהיו שפות בכלל".

הראש שלי התפוצץ. נחתה עליי ההכרה שאסטרטגיית ההתמודדות שבחרתי בעשרות הדקות האחרונות באופן לא-לגמרי-מודע היתה העמסה של שתייה, ושבלי לשים לב התרחקתי מאוד מתחושת עצמיות יציבה. אני חושב שהאזכור של הבן שלי חילץ אותי מהערפילים. לא אהבתי את זה. זה נראה לי כְּמה שנופל מחוץ לאתיקה של השיחה. אבל, במאזן בינינו – ב"יחסי הכוח" – אני זה שאצטרך להעניק הסברים הרבה יותר משכנעים. למשל: מה פירוש העובדה שמעולם לא התבקשתי לכתוב עליה כתבה?

מהדורה מקוונת | יולי 2022
דימוי: אלינה אורלוב, I set Frank Barcelona on fire – Stills from video – 2021, מתוך ועכשיו קיץ