וילון: מרצפת 5/10

יום ג' 7/7/2015 בגינה קוצצים את הדשא שני גברים לבושי שכפ"ץ צהוב המדברים ערבית… הצברים שבַּחלק החולי של הגן נגועים במחלה. למעט אחד, הם נדמים כעצורי גדילה, חומים ופצועים… הקולנוענים שהגיעו היום אל כיכר הבימה מתכוננים באיטיות. חלקם ישוב ומצפה לדבר-מה. חלקם עטוי אוזניות. שתי נערות צופות בהם כמו מתוכם. האם הן שחקניות?… הפרחים ב"אזור ורסאי" צמחו גבוה, כמו מבקשים לחרוג מהסדר שהושת עליהם בערוגות הגיאומטריות. ברמקולים הסמויים הכינורות מנדנדים, נוגעים לא נוגעים… בצד מסדרים את הרמקול במברגה שמרעישה… במקום אחר מקדחה גדולה. לצדי אופנוע חורט בעיר את רעמיו… הקולנוענים מזיזים את המסך הלבן. הכול רגוע מדי.

לאחר שנה של ישיבה בכיכר וכתיבת ההווה ומתרחש מול עיניי הבנתי שנדרש לי משהו נוסף. לאחר ישיבה מעל המקלט העצום החפור תחתיי, נמסכה בגופי תחושת הדקיקות של אדמת הגן המחפה על תהום.
(כמה מפחידה היא אדמה דקה שאינה מסבה את תשומת הלב לדקיקותה, כאגם קרח המכחיש את סכנותיו.)
ככל שרקטות החלו ליפול מחדש עם בוא האביב והקיץ, הרגשתי שמלבד היומן אני מבקשת סוג נוסף של תיעוד, שנדרש לשוטט ברובד אחר של קיום, בשפה. שם, במילון, על פני השטח של הדף, כתוב היה הצירוף "עיר מקלט". שם, כמין דלת סתרים אחרת מזו שמצויה בכיכר הבימה, נפתח פתח אל מרחב שבו מתרוצצות דמויות גזורות מנייר: כוהן גדול ואמו האגדית, מורה הגולה יחד עם תלמידו, תושבותיהן ותושביהן של ערי המקלט הקדומות – הרוצחות והרוצחים בשוגג, וגם אלו שעשויים להפוך לכאלה.
באותו הזמן נפתחתי אל ההצעות של שבא סלהוב וז'קלין כהנוב לאפשר למיתי והיומיומי קיום שאינו מכחיש את קִרבותיו, למצוא שם, היכן שהשפה מדברת מתים רבים כל כך, ידידים. ידידים מעבר לגבול.

אני חושבת שזו היתה אחת הסיבות המשמעותיות להתיישבותי בכיכר – רצון להגיע לצורה נוספת של שיחה שלא היתה ברשותי קודם לכן; להרחיב את מנעד הקול; לשים לב לדברים שלא יכולתי להשגיח בהם לפנים. רצון לדרוש מן המרחב הזה את כוחות הנגד שמצויים בו בסמוי, אלו שהם בעד החיים.

היום אני יודעת שבפנייה הזו לעומק ולרוחב של "כיכר התרבות" העברית היתה גם הכרה במוגבלות המודרניזם ומבני הבטון שלו משהם מצויים לבדם, כמין שליטים.

כחלק מהמהלך הזה החלה שיחה בין האמנית שרון פוליאקין וביני. שרון הכירה לי את המפה המיוחדת של תומס פולר, הוגה אנגלי בן המאה ה-17, שצייר מפות של ארץ הקודש ובהן את ערי המקלט, את צורתן העגולה, המסמנת קדושה, את חומותיהן ומבניהן, וגם את הרוצחים בשוגג שנמלטים על נפשם מפני הנוקמים חמומי הלב שרודפים אחריהם. שרון, מבכירי הממומחים בהדפס, עבדה עם המפות של פולר כתשתית ליצירות שאותן הציגה בסדנת ההדפס בירושלים, בתערוכה "הנביאים פינת שבטי ישראל".

מאוחר יותר נחשפתי ליצירה נוספת של שרון, יצירה מינורית ששבתה לפתע את לבי ועוררה אותי לכתוב על אודותיה – צילום של חומה. כפי הנראה הישיבה בכיכר העטויה מבני בטון הובילה אותי אל התצלום, כמו מסמנת בכך שלא רציתי רק לעקוף את הבטון, אלא גם לדרוש בו עצמו, להבין מה יכול להינתן עימו וממנו. מה ניתן לערב בו ומה כבר מעורב.

בתצלום מופיעה חומה עצומה שממלאה את כל המרחב, מלבד פס דקיק של שמים תכולים בחלק העליון ובפינה השמאלית. התכול מעניק לתמונה כיוון וחלוקת משקל. על החומה עצמה מתבדרות כמה פיסות בד ארוכות בגוני חול ורדרד שמזכירים את גוני הבטון. אם בדרך כלל חושבים את הבטון דרך גוונים אפורים, כאן הם מתגלים בצבעים זהובים מזוגים במעט אדמדמות. אולי צולמו בשעת זריחה שהקרינה מהודה על המראה.

פיסות הבד הארוכות מונחות כמעין וילון, קפליהן ותנועתן העגלגלה מנוגדות לשטיחות הבטון, כמו מבקשות להזכיר איזו רכות שבכל זאת גלומה באותו עירוב של צמנט וחול, חצץ ומים, לפני שהתקשה והועמד כחומה.
אך מדוע שווילון יעטוף את החומה? כמראה מתעתע הוא נדמה למסך תיאטרון שנחשף על מנת לגלות את הבמה ואת ההצגה, אבל בהצגה הזו "של החיים" מתגלה מה שאוטם את ההתרחשות, מה שמפריד וחוסם.
אני נאחזת בשמים ובווילון, ברכּוּת החומר שנרמזת מן השילוב הלא ברור בין בד ואבן. בכך אני נאחזת. במרקמי הבטון שנדמים לוורידים או לציור מופשט עדין – כמו משחקים עם הריחוף הקליל של הבד. אני נאחזת ב"בַּדיוּת" הסמויה בבטון שנחשפת מעצם החיבור, כאילו תהווה הרכות השראה למציאת פרצות בחומה.
משיחה עם שרון התברר שהתצלום איננו של חומת ההפרדה, אלא של קיר שנועד למנוע רעשים, שמלווה את כביש 531, שהיא היתה עדה לבנייתו. אולם במבט הכללי הוא נתפס כחומת הפרדה. מזה כמה שנים נגזר עלינו לראות בכל תצלום כזה, ובכל קיר כזה, דבר-מה המתייחס לחומת ההפרדה.

(עד כמה גבוהה היא החומה, מה היא משטחת, מה היא מסתירה, מה היא מונעת, אילו חיתוכים היא יוצרת במרקמי החיים, האם זו האפשרות היחידה.)

הבנייה בבטון נפוצה מאוד במרחב הזה, עד שכבר איננו מהרהרים בה. בשונה ממדינות שבהן הומצא הבטון כחומר של המודרניזם המתכתב מתוך התנגדות, סמיכות וגם המשך עם מבנים מערביים קלאסיים, כאן מבני הבטון אינם נקשרים בתצורות בנייה אחרות. כאן מבני הבטון השתלטו על המרחב במהירות, ואנו התרגלנו לחיות בהם כבתוך צורה טבעית ואחידה. אני תוהה אם ההרגל הזה הוא שמאפשר לחומה להיחשב סבירה, כמין המשך משונה לטקטוניות הברוטליסטית של הארץ.
התיאורטיקן האורבני והארכיטקט פול ויריליו, שהיה "ילד מלחמה" בעת מלחמת העולם השניה בצרפת, קרא לכך "ארכיטקטורה מונוליתית". ויריליו כתב ספר נפלא בשם "ארכיאולוגיה של בונקר" (Bunker archéologie); הוא ראה קשר בין אירופה המתבצרת באופן אבסורדי – בין שרשרת הבונקרים של החומה האטלנטית למשל – לבין הבנייה המודרנית-ברוטליסטית. וזאת למרות המניפסטים היפים של חלוצי הברוטליזם שמדברים בזכות האדם הסביר, היומיומי.
בעקבות ויריליו והתצלום של שרון אני שבה וחושבת על המקלט בכיכר הבימה שמעליו ישבתי, ובמיוחד על דלתות הכניסה שלו, שהוסוו במרצפות הכיכר עצמה, כך שלא יראו את מצב המלחמה התמידי. האם ההסוואה הזו יוצרת חומה שמפרידה בין הבאים למרכזי הבילוי והתרבות בתל אביב לבין החור השחור הפעור בהווייתנו?

(בילדותי התגלשנו על פתחי מקלטים שהיו עשויים במלוכסן. לאחרונה, בקיבוץ שדות ים ליד הכולבו, ראיתי שתי ילדות עושות אותו הדבר.)

הווילון המתנפנף מעל חומת הבטון בתצלום של שרון פוליאקין מעורר יחסים בין רכות ונוקשות. הוא מזכיר שיחה שמתקיימת בין קפלים מסתוריים ואטימות, ומעלה לפני השטח של החומה את מה שחורג ממנה, את מה שחומק מקיבועה. כמו למשל נשימה. כמו למשל חיוך של ילד. כמו עיניים של זקנה שכבר ראתה הרבה מעבר לזה. כמו אהבת נעורים. כמו המעשה המשותף של ההולדה שנרקם בין המיילדות, האם, האחות ובת המלך המצרייה – מעשה שהן מוצאות לו מוצא מבעד לחוקים רצחניים, בעזרת הגומא והנהר. כמו הספרות. כמו השירה. כמו שיחה שמתקיימת למרות הכול בינינו. כמו זו שעוד תתקיים.

7/7/2015 מלבישה או מאפרת מטפלת בנערות שהסתברו כשחקניות. הגנן חוזר עם מגרפה לגרוף הכול לשקית כחולה שקופה גדולה. המוזיקה מתכנסת לטון המסמן סיום.
16/7/2015 יושבת למטה על שביל העץ. המוזיקה נעימה יחסית היום. כינורות וצ'לו, אולי רביעיית מיתרים. משהו מינורי. הפרחים הצהובים הולכים ומתמעטים. הולכים ומתייבשים. אני מנסה לחשוב – איך הדבר ייקרא?

מהדורה מקוונת | מאי 2022
דימוי ראשי: שרון פוליאקין, ללא כותרת, פרט מתוך הסדרה "כביש 531", צילום, 2018. גודל 20X30
'וילון: מרצפת 5/10' הוא חלק ממיצב-כתב דיגיטלי עיר מקלט, 10 מרצפות