זיכרון מווסטגייט

"איך את יכולה לכתוב במקום הזה?" שאלה אותי חברה בשנה שעברה, כשניסיתי לסיים את ספרי. שתינו היינו זרות בניירובי. היא התכוונה ל"ארטקפה" בקניון ווסטגייט, או סתם "ווסטגייט", כפי שכולם קראו לו.
"יש שם ויי-פיי טוב". לא הצלחתי לחשוב על תירוץ טוב יותר (זה לא היה שקר: בבית היינו לפעמים נתקעים ימים שלמים ללא קליטה, מה שאילץ את בעלי לטפס לגג כדי להתקין את הטלפון הלווייני היקר שקיבל בהשאלה ממעסיקו). אבל מה שבאמת האמנתי בו ולא אמרתי היה הרעיון שברק לא מכה באותו מקום פעמיים.
גם אני וגם חברתי היינו מספיק זמן בקֶניה, כך שהתקפת א-שבאב על הקניון בספטמבר 2013 היתה עדיין בגדר זיכרון טרי. מצאתי את עצמי בניירובי תשעה חודשים לפני כן, בבית שכור בשכונת וסטלנדס, במרחק נסיעה קצרה מהקניון. כזרה, לא היה לי קשה להתאהב בניירובי – במזג האוויר שלה שמזכיר את לוס אנג'לס, במחירים הזולים של המטפלות בילדים, בתערובת הקוסמופוליטית של היזמים והאמנים, רבים מהם ילידי קניה שלמדו בארצות הברית או בבריטניה וחזרו כדי לנצל את יתרונם של השווקים האפריקאיים בשעה שכלכלות העולם הראשון חוו קיפאון. העובדה שכל מבני המגורים, למעט אלה שבשכונות העוני, התכרבלו מאחורי חומות בטון דרשה ממני זמן הסתגלות, אבל בסוף התרגלתי. עד כדי כך שכשאמי באה לבקר והעירה משהו על כל התיל הדוקרני ועל רסיסי הזכוכית הפזורים בתוך צמנט, שלא משכו כל תשומת לב, גיליתי שעיניי למדו איכשהו ליהנות מהצמחייה ולמחוק את הפרטים האלה.
בבוקר ההתקפה סטיתי מהשגרה שלי והלכתי עם ידידה סופרת לפסטיבל של כתב העת קוואני לספרות אפריקאית. ישבתי בקהל והתעצבנתי על כל בני דור ה-Y הקנייתים שהיו מרוכזים בסמארטפונים שלהם, בשעה שאני, הזרה הסקרנית, הרמתי את ידי כדי להציג שאלות רציניות לסופר טג'ו קול. כפי שהתברר, הדובר ואני היינו היחידים שלא היו מודעים למה שקרה בחוץ.
באותו אחר צהריים הייתי צריכה לקחת את בני למסיבת יום הולדת. הלכתי לווסטגייט לקנות מתנה בערב הקודם. לשכנתי פּוּני היה תזמון פחות טוב. ילדינו היו חברים והוזמנו לאותה מסיבה. באותו בוקר פוני הלכה לחנות הצעצועים בקומה השלישית, שגם אני יכולתי ללכת אליה. היא היתה בקופה כששמעה את היריות הראשונות. היא ברחה לגג ומצאה שם שאריות של תחרות בישול לילדים. אי שם בתוך האנדרלמוסיה של גופות ומרכיבי מנות שפוכים, היא כרעה מתחת לשולחן מתקפל כדי לעזור לאישה הרה פצועה. כעבור שעה קלה אחד המחבלים חזר וגילה אותן. פוני סיפרה אחר כך שהוא היה צעיר, אפילו נאה, דומה לנערים שפוגשים באימוני משקולות במכון כושר. הוא הביט בעיניה, חייך וכיוון את הרובה – וירה בצנצנות היוגורט שעמדו מעל ראשה. עדיין מגחך, הוא הלך משם. האם הוא פספס אותה,  או עשה זאת בכוונה? נוטפת יוגורט, היא הצליחה לחבוש חוסם עורקים על רגלה של שותפתה לצרה, ואז ברחה בטיפוס על קיר, רק כדי למצוא את עצמה לכודה בתוך פיר בטון בחלק עורפי של הקניון שלא היה בשימוש. היא חולצה כעבור שעות אחדות. לכל הפחות כך אני זוכרת את סיפורה, ששמעתי אותו לצד תריסר אחרים שסופרו בשבועות הבאים. לדעתי, האופי האקראי של הרציחות היה מכוון – המחבלים רצו שיהיו עדי ראייה שיצאו בשן ועין כדי לזכור אותם ואת האגדה השטנית עליהם.
אבל הדימויים בראשי שייכים לאנשים אחרים, לא לי. אני יודעת את זה. ואני יודעת שזאת הסיבה שנשארתי בעיר, בעוד שפוני ביקשה לעבור למקום אחר, וכעבור חודשים אחדים עזבה עם משפחתה.

במשך השנתיים הבאות ניסיתי לסיים ספר, תוך כדי סיוע לבעלי בניהול סוכנות החדשות של הרדיו הציבורי הלאומי, גידול ילד אחד וציפייה לשני. פעמים אחדות בשבוע, כשהייתי צריכה לנסוע למרכול או לתור אצל רופא, חלפתי על פני השריון השרוף של וסטגייט. ראיתי פיגומים, אבל הפועלים שממש נכחו במקום היו מעטים. פרויקטים כה רבים של בנייה בניירובי נמשכו לנצח. חלק ממני כלל לא האמין שהקניון ייפתח אי פעם מחדש. איך אפשר, אחרי מה שקרה בתוכו – אנשים שזחלו כדי להסתתר, בני משפחה שנלכדו יחד במעברי המרכול או, גרוע יותר, שאבדו; מאמציהם של הילדים הגדולים להרגיע את הקטנים יותר, להשקיט אותם במים מבקבוקים. החילוץ החובבני, הבזיזה על ידי הצבא שלא איחרה להגיע, הסיפורים הבלתי סבירים וכיסויי התחת. רכשנו מארצות הברית דיסק שצולם על ידי מצלמות האבטחה (הוא היה אסור להפצה בניירובי) – הוא מיד הושאל ועבר מיד ליד בין כל מכרינו הקנייתים, שניצלו אותו לאישוש תיאוריות הקונספירציה שלהם. צפיתי בדקות בודדות בלבד של שני מחבלים הנעים בתנועות מוגזמות על פני חלונות הראווה שכה היטבתי להכיר – רוביהם תלויים עליהם ברישול או מכוונים, פניהם רגועים כאילו הם לקחו כדורי הרגעה, מה שככל הנראה היה נכון. לאחר מכן כיביתי את זה.
ובכל זאת הגיע היום שבו עצרתי שם. דלתות הזכוכית של הקניון היו פתוחות בהבעת ניצחון. נשים בחצאיות מעטפת ובחיג'אב הניחו את תיקיהן על מסילת גלאי המתכות. רחבת השיש כבר לא אובטחה על ידי חיילים קנייתים דקיקים בעונש, אלא על ידי ישראלים גדולי-גוף על אזרחי שדיברו באוזניות.
בריכת המזרקה המנצנצת קיבלה את פניי כאשר החלקתי אל תוך האור הלבן של עולם המתים, שקיים כמדומני בקניונים כה רבים. הכל נראה אותו דבר, רק יותר יפה. נשמתי נשימה עמוקה והמשכתי. באתי לקנות משטח החלפה לתינוקת שלי. חלפתי על פני הארטקפה, שם הייתי אוכלת פאניני עם חברים, ועשיתי הגהות עם ספל אמריקנו ליד המרפק. שם אנשים זרקו מתיקיהם את הארנקים ואת הדרכונים, כדי שאם המחבלים ימצאו אותם, לא יגלו את ארצות המוצא שלהם.
הייתי בהלם מהעומס במקום. קבוצה של אנשי עסקים קנייתים וסינים קיימה פגישה ליד שני שולחנות מחוברים יחד. קולם של התינוקות הבוכים מילא את שדיי בכאב. אישה בעלת מבטא דני שוחחה עם מועמד קנייתי לעבודה על הקשיים בגיוס כספים. המלצרים הצעירים לבשו מכנסי ג'ינס שחורים, התייעצו זה עם זה, נשאו מגשי קפוצ'ינו עם ציורי העלים הנוגעים ללב על הקצף. התיישבתי והזמנתי קפה.

לא עבר זמן רב עד שהתחלתי לבוא כמה פעמים בשבוע. בתי ישנה כעת בחדר שלפני כן שימש אותי כחדר עבודה. לעסתי גזרים וגרגרי חומוס ועברתי על הערות העורך שלי. הקפה שלי נמזג מחדש על ידי צעיר מנומס בשם וינסנט, שתמיד הושיב אותי במרפסת העליונה, בתוך מערה אפלה, הרחק מהמוסיקה וקרוב לשירותים, שבהם השתמשתי לעתים קרובות. אם המחבלים ייכנסו בדלת הראשית, הרהרתי, אוכל לרוץ לשירותים ולהתבצר. העברתי את התרחיש הזה בראש: האם עדיף להיות קרובה ליציאה, או בחלק הכמעט בלתי נראה של המסעדה, ללא פתח החוצה? האם אלכד בפינה? מה אם אחרים יתדפקו על הדלת במנוסתם מהתוקפים? מובן שאפתח את הדלת! כיצד אגן עלינו מפני מטר הכדורים שיעברו את הדלת העשויה לביד? מעל האסלה הוצב אגרטל מתכת (או שמא היה בסך הכול עשוי קרמיקה ונצבע בצבע כסף?). האם הוא היה חזק דיו כדי לעמוד בתחמושת מרובה סער סטנדרטי?
כשלא הייתי בשירותים, הייתי ליד השולחן הקרוב אליהם, מנסה לסיים את הרומן שלי על אמריקאית שמנסה לברוח עם משפחתה מרוסיה הקומוניסטית. וכל תסריט בריחה שחשבתי עליו כלל כריעה מעל שירותים ציבוריים תוך אחיזה באגרטל ממתכת מזויפת.

"איך את יכולה לעבוד במקום הזה?" עלה בדעתי, באיחור, שחברתי לא דיברה על הסיכונים. השאלה שלה לא היתה "את לא פוחדת?" כי אם "את לא מתביישת?". שאלתי אותה למה התכוונה, והיא הבהירה שכן, לו היתה קרובת משפחה של מישהו שנהרג או נפצע בפיגוע, היא לא היתה רוצה שקונים ישוטטו במקום תוך העמדת פנים שזאת לא זירת פשע. ניסיתי להשיב במשהו על איך שאסור להניח למחבלים להפחיד אותנו כי זה אומר לתת לטרור לנצח, אבל ידעתי שאני חוזרת כמו תוכי אחרי השיח הפוליטי המסורתי שחגג את הצרכן שבתוכנו. זכרתי שהנשיא קניאטה צהל בטלוויזיה על נתוני המכירות של הקניון ביום פתיחתו מחדש, שהיו הגבוהים אי פעם. לא האמנתי לנתונים, אבל זה לא היה העניין; הנאום שלו הדהד את ההטפה של בוש אחרי ה-11 בספטמבר להמשיך בחיינו. "לצאת לקניות".

הטראומה פירושה להיות נעולה בתוך רגע ללא מוצא, תקועה במעגל חשמלי אינסופי של זיכרונות. בשבועות ובחודשים שאחרי הפיגוע, אלה שמצאו את עצמם בווסטגייט התעקשו שהתוקפים עדיין מתהלכים חופשיים. נערה מתבגרת, אחיינית של השכנים שהקלטנו את סיפורה המפורט על הירי, התחננה בפנינו אחר כך שלא נכלול את ההקלטה שלה בכתבה. היא היתה אחוזת בהלה על כך שהיורים (שנכון לאותו זמן כבר היו מתים) יזהו את קולה ויצודו אותה. גבר שאותו ראיין בעלי מחוץ לקניון התקשר אלינו בוקר אחד ונשבע שהוא יושב באותו בר עם הרוצח של אשתו (עד שבעלי הגיע, האיש לכד בפינה את האומלל השיכור שלא הבין במה הוא נאשם). אנשים שלא הצלחנו לאתר התקשרו כעבור חודשים והסבירו שהחליפו את מספרי הטלפון שלהם – מפני שהם פחדו ממעקב, אם לא מצד המחבלים, אז מצד הרשויות הקנייתיות, מפני שפרסמו גרסה משלהם לאירוע, שלא התיישרה עם הסיפור הרשמי.
מי זה אמר שאין מרחק גדול יותר מהמרחק בין הבריאים לחולים? את אותו הדבר אפשר לומר על הטראומה. בסופו של יום, יכולתי לארוז את הלפטופ שלי ולצאת מהקניון, בעוד שחלק מהאנשים שהיו שם באותו יום נלכדו בו לנצח.

מה עשיתי, אם כן, כשאני כורעת מעל שירותים ציבוריים, מעבירה בראש את תרחישי ההצלה שידעתי שהם היו רצויים אך לאו דווקא מצויים? הסכמתי עם אותם תושבי ניירובי שאמרו שהקניון לא היה כעת בטוח יותר ממה שהיה קודם. לא יכולתי להפריד בין הפנטזיות המזעזעות האלה לעובדה שכתבתי על דמויות שנלכדו בתוך ההיסטוריה. בדרך כלל אינני כותבת על עצמי, על כן אני תמיד מרחפת על גבול חייהם של אחרים, שמכילים סיפורים שלא חוויתי. במשך שנים עקבתי אחרי המסע של אישה אמיתית שעל חייה ביססתי את הסיפור הבדיוני שלי, חפרתי אותו מתוך הר של רמזים שבירים. האם הוקסמתי מהעינוי על ידי חוויות של אחרים, או מחוסר היכולת לברוח?

סרקתי את בית הקפה. כעת היו שם פרצופים חדשים, ילדים חדשים, מבוגרים חדשים שבאמת לא זכרו את וסטגייט הישן. זה היה הגיוני: היה ספטמבר, הגיע יבול חדש של אנשים. כזה הוא טבען של ערים גלובליות, מצבורים של ארעיות שהפכו את השכחה לאפשרית.
התחלתי להסתובב בקניון ולחפש לוח לזכרם של ההרוגים. לא מצאתי. לא תאריך חרוט בלוח פליז. לא חורים ממוסגרים של כדורים. אחר כך גיליתי שהציבו לוח זיכרון בגן אמאני, ביער קארורה שבקצה העיר. שזה קצת כמו להציב לוח זיכרון לקורבנות ה-11 בספטמבר בגן הבוטני בברונקס. ידעתי שבקניה הזעם הציבורי לא הפעיל את חשבון הנפש על האינטרסים ועל מאבקי השליטה כמו שקרה בארה"ב. אבל עדיין, מה זאת המחיקה העיקשת הזאת? אולי משהו אבד בתרגום בין התרבויות. מה בשכחה האלימה הזאת נראה כל כך נחוץ ובלתי ראוי בעת ובעונה אחת?

שמתי לב, לראשונה, לאופטומטריסט הוותיק שלי. היה יום שישי; הוא לבש ג'ובה לבנה עד הקרסול וכיפת תפילה אפריקאית. לא ראיתי אותו שם לפני כן. השלט "בקרוב" היה תלוי על חנות האופטיקה במשך חודשים, אבל כעת הוא חזר, ומן הסתם פתח את העסק שלו מחדש. חשבתי להיכנס ולשאול אם הוא היה שם בבוקר ההתקפה. אם כן, כיצד נמלט? האם הידע שלו בתפילות בערבית הציל אותו מזעמם של המחבלים? אבל המשכתי ללכת.

ידעתי שלו הייתי אמא שלי, בטח הייתי נכנסת ושואלת אותו את השאלות האלה. אמי שאלה שאלות אישיות להחריד כדבר מובן מאליו, ונראה שלאיש לא היה אכפת. ייחסתי את היכולת הזאת לעובדה שבראשית שנות השלושים שלה היא נדקרה בלבה ברחוב בטביליסי. החלמתה היתה מחרידה ופלאית. המקרה גרם לה לחרדה תמידית ביחס לביטחוני וקלילות ביחס לפלישה לאזורים הפרטיים ביותר בטראומות של אנשים אחרים. עכשיו אני חושבת שזה לא שהיא הזדהתה עם הטראומות האלה יותר ממני; היא פשוט ביקרה בצדה השני של אי-היכולת הזאת לברוח.
מאז חשבתי על תורת הנשגב של אדמונד ברק ועל "כאב הפוך" – גל של הנאה עוצמתית שנובעת מאימה, מפחד ומכאב. לסלי ג'יימיסון, במאמרה "בחינות באמפתיה", מתארת זאת כ"רעיון שחוויית פחד, כשהיא משולבת עם תחושת ביטחון ועם היכולת להתיק מבט, יכולה ליצור חוויה של עונג". אני תוהה אם הדרך היחידה להבין את מה שמאיים ובלתי נתפס בעיני אלה מאיתנו שלא חוו זאת היא למשש את קווי המתאר של אי-היכולת לברוח, את הגבול של החלל ההפוך שלה.

הדימויים בראשי היו זיכרונותיהם של אנשים אחרים, לא שלי. אבל יש לי זיכרון אחד שאני נאחזת בו. זהו הזיכרון של יום המחרת, כשפגשתי את פוני בגן השעשועים. היא היתה עם בתה, תינוקת בת חמישה חודשים, ונדנדה אותה על טרמפולינת ענק. בדרך כלל הילדה היתה עם המטפלת, כי פוני עבדה כל הזמן. באותו יום היא לא הלכה לעבודה. היא חייכה אלי, ולאחר מכן חזרה להחזיק את ידה של בתה המאזנת את עצמה על הישורת המתנדנדת. היא התרוממה ונפלה, התרוממה ונפלה, וצחקה בכל פעם שעשתה זאת. פניה של פוני היו השתקפות טהורה של הצחוק הזה: אף פעם לא ראיתי מישהי כל כך צוהלת, כל כך עיוורת לכל דבר מחוץ לאושר שלה. איפה היא, תהיתי. חוצה את הקו וחוזרת משם שוב ושוב?

גרנטה 6 – כתיבה אמריקאית חדשה | יוני, 2017
תרגמה מאנגלית: סיון בסקין
דימוי: בועז אהרונוביץ', מתוך Daily Practice, תל אביב 2017