חאג' סאבור

חאג' סאבור היה מנהיג הכפר דיסי. נדיב וחכם, פתר את כל הבעיות בכפר. בכל בוקר נהג לסור לבתי האנשים ולדרוש בשלומם. הדבר היחיד שממנו פחד היה העושר. אפילו כאשר פתר בעיות מורכבות במיוחד, סירב לקבל תשלום מהאנשים שעזר להם. הוא שאב מניסיונו כדי לעזור לאנשי הכפר בתכנון מחסנים ששימשו לאחסון התבואה – מאטמורות, שהיו בורות גדולים שנחפרו בחצרות ותחתיתם רופדה בגרגירי תירס לספיגת הלחות, וסואבות – מחסנים קטנים שנבנו מבוץ בתוך הבתים. היבול העיקרי היה דוחן. הוא אהב לעבוד בשדה הקטן שלו, ג'ובראקה, הסמוך לכפר. השדה לא היה גדול, ואנשי הכפר, מפאת הכבוד הרב שרחשו לו, נהגו לעזור לו בעבודה.

חייו השתנו מאז איבד את אשתו. היא מתה מפני שלא היה רופא בכפר, וכדי להגיע למרפאה הקרובה ביותר נאלצת לרכוב במשך יומיים על גבי חמור. לא היו להם ילדים. במשך שנה לא הצליח לעשות דבר. הוא הזניח את השדה, והעופות שהיו בבעלותו מתו, כיוון ששכח להאכיל אותם. נותר לו רק שכווי אחד. כדי לא לשכוח גם אותו, קשר חאג' את השכווי למיטתו. בלילות היה חאג' מדבר אל עצמו.
הוא אף חדל מביקוריו אצל הארון, חברו הקרוב שאותו נהג לבקר מדי יום. להארון היו שלושה שדות, הוא היה עשיר ועסוק מאוד ועל כן נהג לחזור הביתה מאוחר, כך שמעולם לא ביקר את חאג'. יום אחד, לאחר שעברו ארבעה ימים תמימים מאז נפגשו, החליט הארון לבקר את חאג' ולדרוש בשלומו. כשהגיע הארון לביתו של חאג', ראה כי הדלת נעולה מבפנים – קשורה בחבל, כפי שנהגו אנשי הכפר לעשות על מנת למנוע מעזים להיכנס לבית. השעה היתה שעת בוקר מאוחרת, ואיש לא נהג להישאר בבית בשעה כזו באמצע עונת הקציר. הארון חשש שמשהו אינו כשורה, הוא הקיש על הדלת וחזר והקיש שוב ושוב, אך כיוון שחאג' לא ענה, תחב את ידו במרווח שבין הדלת ובין הקיר, התיר את החבל ופתח את הדלת.
הוא מצא את חאג' שוכב על המיטה בעיניים פקוחות. חאג' אף לא קם מהמיטה כדי לברכו לשלום. הארון שאל, "אתה מרגיש טוב?" וחאג' ענה, "כן". הארון ישב לצדו של חאג' והחל לדובב אותו. חאג' סיפר לו שהחליט לעזוב את הכפר ולעבור אל העיר. הם ישבו בשתיקה דקות אחדות, ואז שאל הארון, "מדוע אתה רוצה לעזוב? מה קרה?" חאג' השיב, "לא קרה דבר. אבל אני סובל ואינני יכול לשאת עוד את עבודת האדמה".
ביום המחרת חזר הארון וניסה לשכנע את חברו להישאר בכפר, אבל דעתו של חאג' היתה נחושה. לא נותר לו דבר – לא כסף, לא אוכל ולא רכוש, למעט השכווי האחד.
ביום שישי שלאחר מכן קשר חאג' את השכווי שלו ברגליו, תלה אותו על גבו, ויצא אל הכפר טאמאד, אל השוק, שם תכנן לתפוס בוקסי, מונית נוסעים שתיקח אותו אל העיר. בעודו בדרך, הופתעו אנשי הכפר לראותו עוזב וניסו להניאו מכך. רבים מהם הציעו לו חמור על מנת להקל עליו את מסעו, אבל הוא סירב והמשיך בדרכו אל השוק.
הארון נתן לו לירה אחת, שאמורה הייתה להספיק לקניית מזון ליום אחד ולתשלום דמי הנסיעה לעיר. כשהגיע לשוק, פגש בו חבר והזמין אותו לאכול ארוחת בוקר. בזמן שאכל הבחין כי אין כל כלי רכב בשוק ותהה על כך. הוא חיכה זמן מה לבוקסי שתגיע. הוא וחברו עזבו את המסעדה וישבו להמתין בבית קפה. בית הקפה היה שייך לאדם בשם קינג'אר. כל אנשי הכפר דיסי הכירו את קינג'אר ונהגו לסור לבית הקפה שלו בביקוריהם בשוק. כולם היו מופתעים מהחלטתו של חאג' לעזוב. הם הפצירו בו באומרם: "אבל הכפר שלנו נחמד כל כך. זה מקום טוב לחיות בו". נושא השיחה במשך כל הבוקר נסב על עזיבתו של חאג' את הכפר.
השעה היתה כבר שעת אחר צהריים מאוחרת, ועדיין לא נראתה בשוק ולו בוקסי אחת. באי השוק החלו להתפזר ולשוב לכפריהם, וקינג'אר עמד לסגור את בית הקפה. הוא הציע לחאג' להתלוות אליו לביתו, אבל חאג' מיאן. חבר אחר הציע לחאג' להתארח אצלו בכפר הסמוך ולחזור למחרת היום אל השוק כדי להמתין לבוקסי, אבל חאג' מיאן. עד לשעת השקיעה לא הגיעה לשוק ולו בוקסי אחת, וחאג' נותר לבדו. לא היה לו מצע לשכב עליו, הוא שוטט בשוק עד שמצא פיסת קרטון לשכב עליה, עטף את סנדליו בפיסת בד והניח אותם תחת ראשו ככרית. הוא דאג לשכווי שלו, אשר לא האכיל במשך כל היום. מוקדם בבוקר התעורר לקול ציוץ הציפורים, ויצא לחפש מעט גרגירי תירס כדי להאכיל בהם את השכווי.
אישה בשם עאישה חצתה את השוק בדרך לשדה שלה. היא מעולם לא ראתה אדם ישן בשוק, ולכן התקרבה כדי לבדוק מי האיש. היא שאלה את חאג' מדוע לן בשוק, והוא סיפר לה את סיפורו. היא פנתה חזרה לביתה להביא לו מעט מים. כשחזרה, הסבירה לחאג' מדוע לא עברה בוקסי בשוק – בימים האחרונים ירד הרבה גשם, והדרכים המובילות לעיר הוצפו ומנעו מכלי רכב לעבור. היא הבטיחה שהבוקסי יגיעו לבסוף, אבל עליו להיאזר בסבלנות. עאישה המשיכה בדרכה, אבל השיחה איתה הרגיעה את חאג'. עכשיו ידע שעליו רק לחכות בסבלנות. הוא ישב וצפה לכיוון הדרך. ואכן, בשעת בוקר מאוחרת ראה בוקסי מגיעה. אנשים מהכפר הסמוך שמעו את הבוקסי והגיעו גם הם אל השוק.

הדרך השתרעה בעברו המרוחק של עמק רחב; כדי להגיע אליה צריך היה לחצות את העמק על גבי עגלה רתומה לחמור. חאג' הלך עם הנוסעים האחרים אל העגלה, אבל בעודו צועד בבוץ, נקרע אחד מסנדליו.
חאג' התכופף כדי לתקן את סנדלו. כשהתכופף, נפל הפאונד מכיסו וצלל במים הבוציים. ללא המטבע לא יוכל לשלם את דמי הנסיעה בעגלה ולחצות את העמק. הוא מישש באצבעותיו בתוך הבוץ, חיפש וחיפש – אך לשווא. בינתיים נפח השכווי את נשמתו. למרבה המזל, ניאות חמָּר העגלה להתחשב במצבו ולא גבה ממנו תשלום עבור החצייה.
כשהגיע אל הבוקסי, ביקש חאג' מהנהג לנסוע לעיר ללא תשלום, כיוון שאיבד את כספו, וכבר לא יוכל למכור את השכווי שלו. הנהג לא הסכים לעסקה, וחאג' נשאר לחכות לבוקסי אחרת שתגיע. רבים ביקשו לנסוע אל העיר, כך שגם נהגי הבוקסי השנייה והשלישית סירבו לקחת נוסע בחינם. חאג' סאבור נאלץ לחכות עד לשקיעה.
בתחנה נותר מספר קטן של נוסעים, ונהג הבוקסי האחרונה הסכים לצרף אליהם את חאג' ללא תשלום. בינתיים קדרו פני השמים, עננים כבדים נקבצו, ואנשי השוק יעצו לנהג שלא לצאת לנסיעה, שמא יחל לרדת גשם. אך הנהג היה נחוש לנסוע מפני שהיו לו עניינים לסדר בעיר למחרת היום. הוא כבר איבד זמן יקר מחמת הגשם בדרכו אל הכפר, ולא רצה לבזבז זמן נוסף בהמתנה. אחד מבעלי הדוכנים השאיל לו יריעת בד חסינה למים כדי לכסות בה את הגג הפתוח של המכונית.
לא חלפו עשר דקות מאז עזבו את השוק, וגשם החל לרדת. בתחילה היה זה טפטוף חלש, אבל ככל שהמשיכו בדרכם, הלך והתגבר. הנהג ניסה להאיץ את קצב נסיעתו כדי לא להיתקע. הדרך הבוצית והגשם הקשו מאוד את הנסיעה. כשהגיעו למקום שבו היתה הדרך חולית, שכח הנהג להאט, והבוקסי התהפכה ונפלה על צדה. הנהג יצא כדי לבדוק את הנזק. למרבה המזל, איש לא נפגע. הוא ביקש מהנוסעים לצאת ולעזור לו להפוך את הבוקסי. כשעשו זאת הבינו כי הגלגלים שקועים בחול. היתה זו נסיעתו הראשונה של חאג' במכונית, והוא שאל את הנהג אם זה עניין שבשגרה. הנהג הסביר כי בדרך כלל הבוקסי אינה מתהפכת, אבל אין זה הזמן לדיונים, עליהם לעבוד.
בדרך כלל מתלווה אל הנהג עוזר, המסייע לו בעת הצורך, אבל דווקא הפעם יצא הנהג לבדו מהעיר, מפני שהעוזר שלו נסע לסייע לאמו בעבודת הקציר. הנהג צייד את הנוסעים בשני אתים כדי לחפור בהם בחול ולחלץ את הגלגלים, והוסיף גם סאג'אד, רצועת מתכת מיוחדת, להניחה לפני הגלגלים. הנהג נכנס לבוקסי, והאחרים דחפו מאחור, אך לשווא. הנהג יצא והניח סאג'אד נוסף לפני הגלגלים. הבוקסי החלה לנוע. בזמן שדחפו את הבוקסי, נפלו מסמכיו של חאג' סאבור מכיסו.
לשער העיר הגיעו רק לאחר חצות. השומר בשער קיבל את פניהם בחשד ושאל את הנהג מדוע הגיעו בשעה כה מאוחרת. הנהג ניסה להסביר מה קרה, אבל השומר לא נתרצה, והחליט לערוך בדיקה מקיפה בבוקסי. הוא הורה לכל הנוסעים לצאת ולהציג את מסמכיהם לביקורת. אז גילה חאג' סאבור כי מסמכיו חסרים. השומרים לא הניחו לו לעבור והורו גם לשאר הנוסעים לחכות שם עד לבואו של הקצין בבוקר. כל הלילה חקרו השומרים את חאג' סאבור, שהיה חשוד בעיניהם, בהיותו זר באזור וחסר מסמכים. בשעת בוקר מוקדמת הגיע הקצין ושחרר אותם לדרכם. הם המשיכו בנסיעה אל שוק העיר, שם התפזרו הנוסעים איש איש לדרכו. חאג' לא הכיר איש בעיר. הוא שאל את נהג הבוקסי היכן יוכל לאתרו כשישיג כסף לפרוע בו את חובו עבור הנסיעה. לנהג לא היה פנאי והוא רק רשם את מספר הבוקסי על פיסת נייר ונתן אותה לחאג' סאבור.
חאג' מצא את עצמו בין חנויות רבות, ונראה היה שאין פתרון טוב יותר מאשר להשתרע על פיסת קרטון בחזית אחת החנויות ולמצוא לו מקום לנוח בו מעט. לאחר כמה שעות הגיע בעל החנות וגירש אותו, כי חשב את חאג' סאבור לקבצן. חאג' סאבור ניסה להסביר, אבל בעל החנות מיאן להקשיב ואיים לקרוא למשטרה. חאג' סאבור נאלץ לעזוב. הוא שוטט ברחבי העיר.
בוקר המחרת מצא את חאג' יושב למרגלות עץ, מותש מכיוון שלא אכל יותר מיומיים. לא הרחק ממנו ישבו כמה ילדים קטנים והציעו לעוברים והשבים לצחצח את נעליהם. כשהבחינו הילדים בחאג', צחקו עליו ולעגו לו, כיוון שהיה כפרי ונהג ככפרי גם בעיר. אחד הילדים שאל אותו בלעג, "אתה רוצה לשחק אתנו טישלינג"?
ממסעדה סמוכה יצא אחד המלצרים ותהה לפשר קולות הצחוק הקולני. הילדים השתתקו. הם ידעו שאם המלצר יגלה כי הם לועגים לאיש זקן, הוא עלול לגרש אותם מחזית המסעדה. חאג' הביט במלצר וסימן לו להתקרב אליו. כשהמלצר ראה את פניו, היה המום מחיוורונם ושאל אותו אם הוא חולה. חאג' הסביר שלא אכל דבר במשך יומיים ושהוא זקוק לעזרה בהשגת אוכל. המלצר נכנס למסעדה ושב במהרה עם קערית מים חמים וקמח תירס. המלצר הסביר כי מסוכן לתת אוכל מוצק למי שלא אכל כמה ימים, ולכן נתן לחאג' את הדייסה הזו כדי לרפד בה את קרקעית קיבתו. מאוחר יותר הגיש המלצר לחאג' ארוחה מלאה, ולאחר שראה כי התאושש ונמלא חיוניות, החל לדבר אליו.
"מדוע באת אל העיר, ומדוע אתה יושב תחת העץ הזה?" חאג' השיב, "עזבתי את ביתי כיוון שמאסתי בחיי הכפר והחלטתי לעבור לחיות בעיר. האם אתה מכיר מישהו שיוכל לעזור לי כאן?" המלצר ענה, "אינני מכיר איש שיוכל לעזור".
בערב הביא המלצר לחאג' ארוחה נוספת והודיע לו כי המשמרת שלו הסתיימה והוא בדרכו לביתו, אבל הבטיח לשוב למחרת כדי לדרוש בשלומו ולשוחח איתו. חאג' בילה את הלילה באותו מקום, במחסה שורשי העץ. למחרת חזר המלצר כפי שהבטיח, וחזר והביע באוזני חאג' את דעתו כי חיי העיר יהיו קשים מדי עבורו, כיוון שלא הכיר איש ואין לו מקום להתגורר בו או עבודה להתפרנס ממנה.
אחר הצהריים הלך חאג' אל השוק כדי להתוודע מעט אל הסביבה ואל האזור. כעבור שעתיים חזר אל העץ ששימש לו בית. המלצר מצא אותו והבטיח לדבר עם המנהל שלו ולברר אם יוכל להעסיק את חאג' במסעדה. המלצר שוחח עם המנהל, סיפר לו על חאג' וביקש שימצא לו עבודה במסעדה, אפילו רק לחודש או לחודשיים, כדי שיוכל להרוויח מעט כסף. לאחר ששמע את הסיפור, ריחם המנהל על חאג' והסכים. המלצר הודיע לחאג' שיוכל להתחיל למחרת בבוקר.
ביומו הראשון בעבודה לימד אחד העובדים האחרים את חאג' איך לשטוף כלים והיכן להניח אותם במטבח. באחורי המסעדה היה חלל קטן, והמנהל אמר לחאג' שיוכל לישון שם במקום מתחת לעץ. הוא נתן לו שמיכה, בגדי עבודה ובגד מסורתי להחלפה. חאג' עבד במסעדה במשך שבוע, אבל אחר הצהריים, בשעות העומס, נעשה מתוסכל מאוד מהקצב שבו ציפו ממנו לעבוד. כיוון שהגיע מהכפר ולא היה מורגל במבנה ההיררכי של המערכת, אירעו אי אלו אי-הבנות עם המנהל. המסעדה היתה מלאה בסועדים, הלחץ היה גבוה, וחאג' עבד מהר כל כך, עד ששמט צלחות לעתים תכופות.
בעל המסעדה האשים את חאג' כי שבר את הצלחות במזיד, כיוון שהתווכחו קודם לכן ומפני שחאג' נהג להתלונן כי העבודה קשה מדי. הוא פיטר את חאג' וסירב לשלם לו את משכורתו, וכך חזר חאג' לנקודת ההתחלה. וגרוע מכך, כעת לא הרשו לו לישון תחת העץ שליד המסעדה. הוא שוטט שוב בעיר בחיפוש אחר מקום שבו יוכל להניח את חפציו ולישון, אבל הכול ראו בו נווד חסר בית וביקשו ממנו להתרחק מחנויותיהם ומהמסעדות שלהם. הוא המשיך לשוטט ברחובות, וכשדעתו היתה מוסחת, חטף ממנו איש חסר בית את השמיכה ואת התיק וברח.
היתה זו עונת הגשמים, וחאג' ידע כי יסבול מאוד אם לא ימצא מחסה מפני הגשם. הוא חיפש מקום לשבת בו והגיע לחצר קטנה, רחוקה דייה מהחנויות שבעליהן גירשו אותו בצעקות. גשם החל לרדת. היה לו קר ורטוב והוא הרגיש אומלל, עד שלפתע הבחין באיש מהלך בחצר במטרייה. האיש השליך את המטרייה לעבר חאג' ורץ בחזרה אל החנויות כדי למצוא מחסה מפני הגשם. זה היה מעין נס. ועדיין, חאג' חשש מפני רדת הלילה כי ידע שהוא צפוי להיות קר וגשום. הוא ישב בחצר עד שפסק הגשם, כשאינו יודע מה עליו לעשות ולאן עליו לפנות.
לאחר שעזב אחרון הרוכלים את השוק, שוטט חאג' בין הדוכנים עד שהגיע לשוק התירס. שוק התירס היה מחולק לחנויות קטנות, והוא נכנס לאחת מהן. החנות היתה מלאה ערמות של תירס מכוסות ביריעות פלסטיק. הוא שכב על אחת היריעות וישן שם עד הבוקר. כשהגיע בעל החנות בבוקר, חשב את חאג' לגנב ושאל אותו בגסות מה הוא עושה שם. חאג' סיפר לו את קורותיו מתחילתם, מהיכן הגיע, על הכפר שלו, איך נסע אל העיר, וכמה סבל מאז שהגיע. הוא הסביר, "היה לי קר ורטוב ורציתי למצוא מחסה מפני הגשם, לכן באתי לכאן. אין לי כל כוונה לגנוב ממך". בעל החנות אמר שנחוצה לו עזרה בעבודה והציע לחאג' משרה כשליח שיעזור ללקוחותיו לשאת לבתיהם את התירס שקנו.
חאג' החל לעבוד כשליח ובמהרה התיידד עם עובדי השוק האחרים. אחד מהם היה יאסיר, שעבד בחברת נסיעות. יום אחד, כאשר היה חאג' באמצע משלוח, החלה סופה להשתולל. הרוח החזקה הפילה אותו לארץ, והוא שבר את רגלו. הוא היה מוכרח ללכת לבית החולים. לא היו לו כל תעודות מזהות, ובעל החנות לא ביטח אותו. חאג' היה מאושפז במשך חודשיים, לצד חולים אחרים. במשך כל זמן האשפוז לא הציע מעסיקו עזרה ולא בא לבקר אותו אפילו פעם אחת מאז הסיע אותו לבית החולים.
לאחר שהשתחרר מבית החולים, חזר חאג' אל השוק והלך לבקר את חברו יאסיר בחברת הנסיעות. הוא ביקש ממנו עבודה אך מנהלי חברת הנסיעות סירבו להעסיק אותו. הם הסבירו לחאג' שהוא זקן מדי ושאין לו תעודות או ביטוח, ולכן אין הם יכולים להציע לו משרה. חאג' חזר למעסיקו הקודם בחנות התירס, לקח את המשכורת שלו והחל לשוטט שוב בשוק ולחפש עבודה. הכול נהגו בו באדיבות, אבל הוא העדיף לשוחח עם חבריו של יאסיר, כי ידע שהוא יכול לתת בהם אמון.
כיוון שידע שלחאג' אין מקום לינה, הציע לו יאסיר להתגורר בינתיים בחדר האורחים שלו. למחרת כשהלכו לשוק, שאל יאסיר, "מהן תוכניותיך? אתה אדם זקן ורוב העבודות קשות מדי עבורך. איזו מין עבודה אתה מחפש? אולי אוכל לעזור". חאג' השיב, "אינני יודע איזו מין עבודה אני מחפש, אבל רוב האנשים בשוק מכירים אותי ולא ישכרו אותי לעבודה מפני שהם יודעים שאין לי תעודות או ביטוח". יאסיר הרגיע אותו ואמר שללא קשר למצבו, יוכל לגור בביתו, ובמהלך היום יוכל לבוא למשרד, ואם יהיו מלאכות קטנות, הוא יבקש מחאג' לבצען.
חאג' הציג עצמו בפני קבוצת גברים שעבדו בשוק כסבלים. הם נשאו סחורות כגון ירקות, פירות ובגדים. הם עבדו קשה מאוד והמשאות היו כבדים, אבל מרבית העבודה שלהם היתה בשעות הבוקר המוקדמות, עם פתיחת השוק, ובסוף היום, בשעת הסגירה. באמצע היום היה להם פנאי לשבת ולשוחח ביניהם. הם התעניינו בפוליטיקה, ועניינם לא הצטמצם לנושאים מדיניים, אלא הם שוחחו גם על עניינים בינלאומיים. הם דנו בשאלות מוסריות של טוב ורע, ומתחו ביקורת נוקבת על הממשלה.
כשחאג' הצטרף אליהם, סיפר להם את קורותיו וסבלותיו. הוא האמין שאינו אמור לסבול כך במדינתו שלו. גם כשהיה בכפר שלו הוא סבל, ותושבי הכפר שנשארו שם עדיין סבלו. הוא לא ידע דבר על הממשלה ולא ידע שתפקידה לדאוג לרווחה, לשירותים ולהזדמנויות עבור אזרחיה במטרה לשפר את חייהם. הסבלים הסבירו לו שהוא מהווה דוגמה חיה למחדלי הממשלה.
חאג' החל לשוחח עם חברו יאסיר על עניינים אלו כשהיה שב הביתה מדי ערב. יאסיר יעץ לו להתרכז בעבודתו ולא לשוחח על פוליטיקה, כי הוא איש זקן והדיבורים על פוליטיקה עלולים להמיט עליו סבל נוסף. יאסיר אמר, "אני יודע שהפוליטיקאים טועים, אבל לא תרוויח דבר אם תשחית את זמנך בשיחות פוליטיות עם חבריך". אבל חאג' המשיך לנסות לשוחח עם יאסיר על פוליטיקה.
יום אחד נערכו בעיר בחירות מקומיות. כאשר חאג' הלך להצביע, שילחו אותו משם מפני שהגיע מרשות אחרת ולא היתה לו תעודת תושב.
למחרת כשנפגש חאג' עם חבריו הסבלים בשוק, שוחחו על הבחירות. חאג' סיפר שהרשויות מנעו ממנו את ההצבעה, וזה היה נושא לדיון במשך ימים לאחר מכן.
לאחר חודשיים התקיימה בעיר הפגנה. אזרחי האזור פתחו במחאה ודרשו מהממשלה תוספת שירותים כגון יצירת מקומות עבודה, שירותי בריאות ופיקוח על תקנות תברואה. יאסיר סירב לצאת להפגין כי לא רצה לזהות עצמו עם פוליטיקה, אבל חאג' יצא עם חבריו להפגין. הוא ושניים מהחברים נעצרו. הם הואשמו על ידי המשטרה בארגון ההפגנה, לאחר שרוכלים מהשוק הלשינו כי שמעו את חאג' מדבר עם חבריו על ענייני פוליטיקה.
בבית המעצר חקרו את חאג' על הרקע שלו, שאלו מהיכן הגיע. דרשו את תעודותיו ואת כתובתו. מכיוון שלא היה לו כל מסמך מזהה, גבר חשדם של החוקרים והם הטיחו בו שהגיע מחוץ לעיר כדי לעורר מרד. היתה זו המחאה הראשונה בעיר, והאשימו אותו כי היא פרצה בגללו. הם השליכו אותו לצינוק מבודד ועינו אותו. הצינוק היה צר כל כך עד כי חאג' נאלץ לעמוד ולא יכול היה לישון. כל מזונו היה ספל מים וארוחה דלה אחת ביום. בלילות שפכו עליו מים קרים ולא היתה לו שמיכה להתחמם בה. הם חקרו אותו על כפרו ועל הסיבות שבעטיין הגיע לעיר. כעבור עשרה ימים העבירו אותו לכלא אחר. אזקוהו באזיקים ודחפו אותו לרכב עם אחרים, החשודים אף הם בהתנגדות למשטר.
חאג' ראה כי הכלא מלא במתנגדי משטר. האנשים האלו לא היו כמותו, הם היו פעילים פוליטיים אמיתיים, והיו בידיהם ממצאים נגד הממשלה. כל שעשה הוא היה לשוחח עם חבריו על הממשלה, אבל זה הספיק להם כדי להאשים אותו.

חאג' שוחרר לאחר זמן רב. כשצעד ברחובות העיר ידע כי לא יוכל לחזור לביתו של יאסיר. הוא לא יוכל לשוב ולהתרועע עם חבריו הישנים, לא אחרי הדברים האיומים שעבר בכלא. בעודו הולך, נתקל בחבר ותיק מהמסעדה. החבר הציע לו לעבור לשכונה אחרת וציין את שמו של אדם בשם מוסא שיוכל לעזור לו להסתדר שם.
אבל כשהגיע לשכונה, לא הצליח למצוא את מוסא. הוא שאל כל אדם שפגש אם הוא מכיר אותו, אבל איש לא יכול היה לעזור. הוא בילה את שארית היום בשינה תחת עץ. בשעת הדמדומים הבחין חאג' באדם זקן הולך בסמוך. הזקן הסביר שמתגוררים בשכונה אנשים רבים בשם זה, ושעליו לפרט יותר. הוא שאל את חאג' אם יוכל לזהות את מוסא אם יראה אותו, וחאג' נאלץ להודות שלא. כששמע זאת הזקן, הזמין את חאג' להתארח בביתו.
חאג' התלווה אל הזקן לביתו ולן שם. בבוקר המחרת, בעוד חאג' ישן, יצא הזקן ואיתר את כל האנשים בשם מוסא שהכיר. איש מהם לא הכיר את חברו של חאג' מהמסעדה. חאג' נשאר להתארח בבית הזקן חמישה ימים. ביום החמישי נזכר הזקן שהוא מכיר אדם נוסף ששמו מוסא, שעבר לשכונה אחרת חודשיים קודם לכן. חאג' עקב אחר הוראות הדרך שקיבל מהזקן ומצא את אותו מוסא, שאכן הכיר את חברו מהמסעדה.
מוסא הזמין את חאג' לביתו. הוא התעניין בקורותיו ושאל על הנסיבות שבהן הכיר את חברם המשותף. חאג' ענה בפירוט על כל שאלותיו של מוסא. לאחר השיחה הכין לו מוסא חדר והזמין אותו להישאר אצלו זמן מה. הוא סיפר לחאג' על בית ספר למבוגרים שבו יוכל ללמוד קרוא וכתוב. הוא אף הצליח למצוא לו עבודה בשוק התירס בתפירת שקים ובנשיאת השקים המלאים לבתי הלקוחות. העבודה היתה קלה והתשלום היה מספק. מדי ערב לאחר שסיים את עבודתו, היה חאג' הולך לשיעור הקריאה. בתוך כחודשיים חסך די כסף כדי לשכור לעצמו חדר בבית סמוך. השנתיים הבאות עברו עליו באותה עבודה ובלימודי הערב. לאחר שלמד היטב קרוא וכתוב, החליט לחזור לכפרו.
כשהגיע לכפר הולדתו, יצאו רבים כדי לקדם את פניו ולברך אותו. בראש המברכים היה הארון, חברו הטוב. הכפריים התאספו בחזית ביתו כדי לשמוע את סיפוריו על העיר. הם גם הציעו לעזור בשיקום השדה שלו, שנזנח בהיעדרו. כשנודע לאחד מחבריו הוותיקים כי חאג' יודע קרוא וכתוב, הציע שיפתח בית ספר קטן וילמד את אנשי הכפר. הוא העלה גם את הסברה כי הכפריים ירצו לשמוע על הלכות העיר, על פוליטיקה, על חוויותיו בכלא ובעבודות השונות. חודש לאחר מכן פתח חאג' כיתה למבוגרים.

חאג' העביר את ימיו בכיתה, בשיחות על זכויות אדם. הוא שוחח עם התלמידים על החשיבות שבהשגת תעודה מזהה, כיוון שזו מקנה זכות הצבעה. הוא דרבן את הכפריים לדרוש מהממשלה תקציב לפיתוח הכפר. מורים מכפרים סמוכים שמעו על תוכנית הלימודים של חאג' והזמינו אותו להרצות בבתי הספר שלהם. ההרצאות קצרו הצלחה. יותר ממאה ראשי כפרים שמעו את הרצאותיו, שמו יצא למרחקים והוא קיבל הזמנות נוספות להגיע ולדבר ברחבי חבל הארץ.
אחד מתלמידיו של חאג' קיבל השראה מסיפורו והחליט להיות מנהיג כשיגדל. שמו היה פייסל. פייסל למד בשקדנות. לאחר שסיים את לימודיו בבית הספר הכפרי, המשיך לבית ספר גבוה בעיר, שבו נבחר לראש אגודת הסטודנטים. עם תום לימודיו חזר פייסל אל הכפר והחל גם הוא להרצות על חוויותיו בעיר. הודות לידע הנרחב שלו, בחרו בו כפריי האזור לייצג אותם בפרלמנט. הוא דרש מהממשלה לפתח את האזור, לסלול כבישים ולחבר את הכפרים לחשמל. חמש שנים לאחר מכן החל פייסל בלימודי פיתוח באוניברסיטה. כשסיים את לימודיו, נבחר לראש המועצה.
חאג' כבר היה זקן מאוד והיה גאה בפייסל ובפועלו למען הכפריים. הוא ידע שסבלו לא היה לשווא, לבו נמלא שמחה למחשבה שתלמידו הקטן הפך לראש המועצה ואיש לא יכלא עוד על לא עוול בכפו. חאג' נזכר בפתגם מקומי מפורסם, "דינייה דאבאנגה דארפיגי בישאש" שמשמעותו "החיים הם כמו חבית, צריך לגלגל אותם לאט".

גרנטה 5 – שפות זרות | דצמבר, 2016
דימוי: באדיבות אדם אחמד, מתוך אוסף תמונות 
מאנגלית: חגית שמר

אדם אחמד נולד בחבל דארפור אשר בסודאן. שפות האם שלו הן ערבית ושפת שבט הזר'אווה (Zaghawa). כחלק מהטיהור האתני שמבצעת הממשלה הסודאנית בשבטים האפריקאיים, היא פועלת למחיקת תרבותם ושפתם ולהחלפתן בתרבות ובשפה הערביות. הממשלה מאלצת הורים לקרוא לילדיהם בשמות מוסלמיים, ובבתי הספר נענשים ילדים על שימוש בשפה השבטית.
את הטיוטה הראשונה לסיפור זה כתב אדם אחמד בערבית, ולאחר מכן, בהתבסס עליה, כתב את הגרסה האנגלית, שאותה פרסם בספר The Nightmare of the Exile?. התרגום לעברית נעשה בהנחיית הסופר, מה שאפשר למתרגמת להוסיף מידע במקומות שבהם היה הנוסח באנגלית חסר.