חפור: מרצפת 2/10

ספטמבר, 2014 "בית: אריח, בריח… דלת חדר שינה… זמן, חדר ילדים (חמסה), טלוויזיה… כורסה… מקלט (מיטה, מרפסת)… ספרייה, ערסל… ציפיות, קרמיקה במטבח… שולחן אוכל (שולחן עבודה)…"

יום רביעי, 1.7.2015 "כל השנה הזו והכתיבה הזו של מרצפות-מרצפות במספרן ובצורתן של המרצפות שמכסות ומגלות מקלט ענק מתחת לאדמת הפארק (הגן), כל השנה הזו אני חוששת מהתפרקות. אותה התפרקות שכבר בעצם התרחשה אך היא מסתירה עצמה בכל מיני אופנים. כל השנה הזו מַרצפת-מרצפת מתכננת נשימה, צינור אוויר".

שבע שנים לאחר מכן אני מעלעלת ביומן המקום, ומבחינה שאת הישיבה שלי בכיכר הבימה התחלתי לא בכתיבה, אלא בספירה: כמה מרצפות יש לאורך וכמה יש לרוחב, בכל אחת משמונה הדלתות הסמויות-גלויות שמובילות מטה, אל המקלט (שהוא גם חניון). ספרתי כך ואחרת, שוב ושוב. המספרים נרשמים אך חומקים מהכרתי. קשה להחליט כיצד בדיוק למנות – לעתים המרצפות גדולות ולעתים קטנות; לעתים הן חתוכות וקשה לומר אם מדובר במרצפת אחת חצויה או בשתיים. אפילו לגבי הדלתות קשה להכריע – האם מדובר בשתי דלתות מחוברות זו לזו או בדלת אחת בעלת ארבעה מלבנים? ככה זה עם מספרים, בשלב כלשהו צריך להכריע, ובהחלטה יש תמיד דבר-מה שרירותי.

*

לא הרחק מכיכר הבימה, בשדרות רוטשילד, מצוי פסלו של מיכה אולמן "יסוד", העשוי מאדמה ובטון (earth and cement), ובו מתווה של בית קבור שנותרו אך רישומיו הפחוסים על פני הקרקע או להפך, מתווה לבית עתידי שתוכניתו הארכיטקטונית כמו הועתקה מן הדף וקיבלה ממד פיזי, פיסולי. זהו פסל חמור סבר. איננו יודעים אם מותר לנו לשוטט בתוכו כבפסל סביבתי מזמין או לחלוף על פניו ברתיעה ובהדרת כבוד, כפי שעושים כשמבחינים בשריד של קבר: אדמה ואבן ורוחות החיים. או כפי שקורה כאשר פוגשים לפתע, בשדה או ליד מבנה עתיק, אבן לעדות ומצבה שדומה מאוד לשאר האבנים סביבה, ובכל זאת, דבר-מה בה תובע עצירה, התייחדות, היזכרות בשם שכבר נמחק. ואמנם, אנשים אינם חוצים את "יסוד", ילדים אינם בודקים את הריבועים שנוצרו בקרקע בידיהם וברגליהם הקטנות, אינם משחקים "ים-יבשה" בין קווי הבטון או מרכזים את הגולות שלהם באחת הפינות, שנוחות מאוד לכך; כלבים אינם מורשים לרחרח אף שאיש לא אסר.
יסוד. האם זהו יסוד הבית? האם עלינו להיזהר שלא להפר היתכנות עתידית? האם עלינו לכבד את שרטוטי מה שכבר נעלם? מרחב שסומן והושאל, כמין הרהור על שאלות של בית ומקלט, איננו נענה להנאות העיר (בינו ובין הכיכר שתלו דשא, נטעו ערסלים, הניחו כריות גדולות, ושם קוראים ומשחקים ואוכלים), אך כן מסמן את הנעותיה, את תנועותיה הסמויות, הדמומות, העצורות, בפני הקרקע.

הקווים בכיכר הבימה, כמו קווי הפסל בשדרה, הנדסיים מאוד. רק צמחים ועפר שנחלץ מהידוקו מפרים אותם. יש דבר-מה צחיח מדי בקווים שמאפיינים את הבנייה בישראל. האם לאמנים אין אלא לשחק עם המודרנה המשונה המותקת שנוצרה כאן? עם הברוטליזם שהועתק מדיון פנים-אירופי וגלש לאדמה הזו כמין זן פולש שדווקא בה מצא לעצמו מרחב ניכר, ובעיקר, נראות קיצונית?
אני תוהה על הקשר בין הבית החפור, הנגרע, והבית העתידי. אך יותר מכך, מהי מהות הבית הנוכחי, בהווה, שלמעשה במובן משונה אין לו נוכחות?

כאשר אני יושבת בכיכר הבימה, סביבי מבנים שמממשים את האפשרי והנשאף (בית למוזיקה, בית לתיאטרון, בית לאמנות) ומעידים ברצותם ושלא ברצותם גם על מה שאינו אפשרי ועל מה שאינו נשאף. חלקם רפלקסיביים במידה מסוימת לשאלת המקלט וחלקם מחפים עליה בכל מאודם. חלקם פועלים בה בעת בשתי האפשרויות הללו.

באחת הנסיעות במכונית בוקע מן הרדיו קולה של קורין אלאל ששרה את מילותיו של מאיר גולדברג: "כל יבשה היא ספינה שטובעת כשחופרים מקלטים". הנה, במרכז, בפלייליסט המקובל, הדברים נאמרים. אך האם אנו באמת נותנים על כך את הדעת? שירים מולחנים מושרים בסיטואציות מגוונות כמו שטיפת חלונות, טיפוס על הר, נענוע של תינוק, נסיעה במכונית. בזכותם חודרת אלינו הכרה קשה – דעת שקשה לתת עליה את הדעת באופנים מחושבים, אף שלכאורה אין כל בעיה בזה. שהרי אפשר לומר את הדברים מתוך כלכלה רציונלית שמסבירה שהמקלט, כפי שאנו מכירים אותו היום, כמבנה פיזי המעניק מחסה בעת הפצצה, מטפל בסימפטום בלבד, ולא די שאינו מעניק טיפול עמוק לבעיה עצמה, אלא שהוא גם מאפשר, ככל שהמקלט מיטיב לענות על צורכי הקיום וההגנה, את התמשכותה של הבעיה ואף את התפתחותה המצמררת. אפשר לומר כך. אפילו חשוב. אבל אין זו אמירה מספקת. אני מחפשת אחר מקלט לשאלת המקלט. משהו שחופר אחרת את המחסה.
כאשר אני פונה לברר את השימוש במילה "מקלט" בהקשריה המדיניים הראשוניים, מתברר שההתייחסות לישראל כמקלט איננה טבעית ופשוטה. תלוי מי הדובר ומה נסיבותיו. אחד המקומות שבהם מופיעה המילה בבולטות הוא הדיון על אוגנדה בשנת 1903, שבמהלכו כינה מקס נורדאו את פתרון אוגנדה "מקלט לילה" (Nachtasyl). "מקלט לילה" היה אם כן הכינוי למדינה עבור יהודים שאמורה להתקיים ללא יחס מיתי לחבל הארץ שעליו היא יושבת. על פיו, מדובר במקום זמני שבו שוהים בחשכה, כבמסתור, ומקיימים את הדברים הבסיסיים בלבד, אלו שיאפשרו קיום והמשך הלאה. עם זאת זהו מקום יציב דיו על מנת להיחשב מדינה.
אני תוהה לאן ממשיכים מ"מקלט לילה" האם יש מקום שהוא בבחינת "מקלט יום"?

*

23.1.2018 "הרכבת העולם קמה מכתיבת המספר והאותיות באויר" (מקור חיים על ספר יצירה).[1]

24.1.2018 "שלום מיכה, שמחתי מאוד בפגישתנו. אני חושבת שיצרת ל'ספר יצירה' קיום רב-ממדי נפלא… היחס של האותיות לכיוונים, לאור, לצל, להשתנות גרמי השמים, גוף האדם המעורב, החקיקה באבן והכתיבה באוויר… תיבות תהודה פעילות. במיוחד מרתקת האות ו' שמצויה כמצפן לכל זה ושהיא בעצם גם אליף, דבר שמקיים עירוב הכרחי לתנועה בין ערב ומערב, כלומר לעצם האפשרות להיות וליצור כאן, בעברית".

לפני כמה שנים ביקרתי בסטודיו של מיכה אולמן, בזמן שעבד על פסל בשם "אותיות אור", שיוצב בגינת המבנה החדש של הספרייה הלאומית בירושלים. באותו הזמן הייתי משוקעת בעד הנה של עגנון, ודיברנו על ספרות שרואה בהנעת האותיות פעולה בעולם ועל אמנות פלסטית שפועלת באופן דומה. התעכבנו במיוחד על קטע אחד בעד הנה, שמספר, מגופו של אדם רעב בזמן מלחמת העולם הראשונה, בגרמניה, את אפשרויות התנועה הלא מובנות מאליהן – הלא נתפסות כמעט אך מצויות בידינו – בין שורשי העברית. רמוזה שם תנועה בין ל-ח-ם במובן של מלחמה, לבין ל-ח-ם במובן של מזון, דרך תנודתיות שורשי המילים, ההופכים גם לח-מ-ל וח-ל-ם. מצבי חלימה וחמלה נדרשים לשינוי.

הפסל שיוקם בירושלים עשוי מאבנים גדולות, קדמוניות למראה, כמין חלום ממומש. הן ניצבות בעיגול ומטילות על האדמה צל שצורותיו מזכירות אותיות עבריות. במרכז העיגול (כמחוגים?) ישנם חורים בקרקע שמטילים את אור השמש על החלק החפור של הפסל. החורים הללו הם האותיות אלף ואליף. מבלי לדעת על עבודתו של אולמן עם האות כחומר חסר (הטל צל, חור), הבאתי עימי דף ובו ציטוט שמדבר על כתיבה במה שאינו קיים, שמעניין אותי מזה זמן: "כתב במשקין, במי פירות, באבק דרכים, באבק הסופרים ובכל דבר שאינו מתקיים" (בבלי, שבת קד ב'); ולידו ציטוט נוסף שמדבר בכוחה של האות, השזורה באבן כמין רוח, כאנטי חומר, להקל את משאה. לכן, כאשר נגרעת האות מן החומר הופך זה לכבד מדי, כפי שקרה לפי האגדה כאשר פרחו האותיות מלוחות הברית והם כבדו ונשברו: "ונשארו האבנים בלי רוח, שהוא האותיות, ועל כן הכבדו" (זהר, שמות, ויקהל יא).

24.1.2018 "שלום עדי, שמחתי מאד על הביקור שלך, על התגובה וההתייחסות ועל הקשרים חדשים שמצאת המראים לי שאני על דרך נכונה בה הלכו הרבה דורות לפני. תודה על הציטוטים המאלפים מלשון אלף".

עתה אני מתבוננת על המפגש ממרחק הזמן, ומהרהרת – מה אנו מחפשים ביחס שבין חומרי המרחב שבו אנו חיים ומרבצי הטקסט העבריים, ומדוע מתרחש החיפוש הזה עתה, בתקופה הנוכחית?
יצירתו של אולמן קשובה לאדמה ולבטון המקומיים באופן עמוק. אני חושבת שכאשר ספרתי את מרצפות דלתות המקלט, ארבע שנים לפני שנפגשנו לראשונה, התכתבתי באופן לא מודע עם יצירתו – עם החיפוש אחר משקלו של ההרהור במרחב.
עתה, בתחילת המאה ה-21, שאלת החומר באה במגע עם שאלת האות ב"אותיות אור". דרך פסל זה מעניק אולמן ממד נוסף של אפשרויות, פחות ריק ויותר מזַמן משחק. אני רואה בעיני רוחי אנשים וילדים נהנים לבדוק את השפעת גופם על היטלי האור והצל, משחקים במובן ובאין-מובן, בהתארכות האותיות ובהתקצרותן על פי מיקום השמש, בקיומן ובהיעדרן.
נדמה שבעשרים השנים האחרונות מובנת יותר ויותר ההכרחיות של שיחה לעומק ולרוחב העברית כפעולה של החלפה עמוקה. זו פעולה שכרוכה במגע עם מרבצי מדרש גדושי צלילים זרים החושפים שקיעי שפות ועימם כל מה שהיה קרוב ומעורב ומשפיע, כגון ארמית, יוונית וערבית. האם זוהי פעולתם של המובסים שאינם יכולים להעביר אדמות ולשנות שינויים מדיניים של ממש ולכן, משחר הימים, מעבירים אותיות? ואולי זהו פתח מילוט, מקלט מן התבוסה, הבנה שרק שיחה עמוקה שאיננה מטפלת בסימפטומים חיצוניים "ביטחוניים" בלבד תוכל לכונן כאן בית שאיננו מקלט זמני, ואשר ערי המקלט הזרויות בו הן ערי מקלט תרבותיות, שבהן השיחה על אלימות יכולה להיעשות בצורות מורכבות ומוגנות.

*

11.6.2020 "גואל דם منقذ الدم, מקלט مأوى, דלתות סתרים أبواب مخفية, פחדנו خفنا, בִּתי הרכה ابنتي ناعمة, סקרנות حب الاستطلاع, צבר = صَبْر = סבלנות = الصَّبْرُ, מרצפת البلاط, עצב الحُزن, מילון قاموس"[2]

אני פוגשת לראשונה את ספא קדח בשיחה על "עיר מקלט" באירוע משולב של בית הספר לתרבות באוניברסיטת תל אביב והמחלקה לתואר שני באמנות באוניברסיטת חיפה, בקיץ 2020. בערבית ספא صَفَا הוא שם של אישה שמשמעותו אווירה טהורה, מים זכים, והוא מציין גבעה מקודשת בעיר מכה. בין הערבית לעברית מתווסף לַשם המצלול שמפנה אסוציאטיבית אל המילה "שפה". אנחנו מדברות על מעברי לשונות במובנים אחדים, ושמה של ספא מוסיף מובנים נוספים, סִפיים, מצלוליים, שיודעים לקשור בין נפרדים בצורות מיוחדות. אני מכנה זאת חיבורי מהגרים, או חיבורי פליטוּת. וגם, חיבורים פואטיים.
כשאנחנו מדברות על המילים המתורגמות, על השרטוטים שלצדן, אנחנו מדברות על מעברים בשפה. ספא אומרת "כן, בסופו של דבר אני מאוד אוהבת את השפה שלי", כמין גילוי. אני מתפלאה ושואלת למה היא מתכוונת, והיא מסבירה "שנים של לימודים בעברית, זה מרחיק. לאחרונה אני מקדישה זמן לקרוא בערבית".

בדפי הסקיצות שהכינה לקראת המפגש עם "עיר מקלט" התהווה עירוב בין משלבי התלמוד, העברית היומיומית של יומן המקום והלשון הערבית. במילון שהיא יצרה השפה הערבית המתרגמת את העברית, ובה בעת כותבת אותה, מופיעה כמין קווי מרצפת נוספים מעל אלו של "עיר מקלט", מעל ובתוך ומתחת, משתלבים גם בדפי התלמוד, על סמטאותיהם וכיכרותיהם, יוצרים כך משהו שיש לו תיבות תהודה עשירות.
אני שבה ופוגשת בעבודתה של ספא "מלוחיה" בביקור בתערוכה שמוצגת ממש בימים אלו, ב"מרכז רוטשילד". המחשבות הנודדות בין העבודות של האמן הוותיק והאמנית הצעירה, בין מרחבי היצירה שלהם ובתוך שאלות שעולות מהדהודם, יוצרות שרטוט נוסף של המרחב. זהו שרטוט פתוח יותר ומרפרף יותר, שאולי יש בו דלת ומרצפות שמובילות לתצורה אחרת של מקלט. אני מאמינה שאמנים יכולים ליצור תכסית של קשרים תרבותיים שונה מזו הממסדית. יותר מכל דבר אחר, זה קשור בשותפותם בחיפוש. שותפות שאיננה ניתנת להפרדה במרחב ובזמן אלא נטווית בין עתיקים וחדשים, בין בני לאומים שונים וגם בין מי ששייכים לקבוצות מיעוט ורוב.

ביציאה ממרכז רוטשילד לכיוון כיכר הבימה, אני מדמיינת את אחת המילים שכתבה ספא: אל-בלאט, מרצפת, البلاط. רגע אחד אני רואה אותה על הדף וברגע אחר היא כתובה בחול, בתוך אחד מריבועי "יסוד", חלק מתוואי העיר. אני חולפת ליד בריכת הנוי שעיצב אברהם קרוון, גנן העיר ב-1941, ממשיכה מטה ומהרהרת איך תתקיים הכתיבה בחול. האם אעתיק את כתב ידה של ספא בעזרת מקל עץ שיסמן באדמה? האם ניפגש ונכתוב זאת יחד? אולי ניפגש בכפר מנדא והדברים יירשמו אחרת, מתוך שיחה, מתוך תנועת השפות? ואולי כל אלו יתרחשו בזום ובפוטושופ. אם כן, האם זה יקל מדי על המהלכים ויהפוך אותם ללא נרשמים? האם דווקא יאפשר אותם?

נדמה ש"אותיות אור" של מיכה אולמן מבקש מאיתנו, כך או אחרת, לערב את הבטון והאדמה של "יסוד" בהיטלי הכתב באוויר, באבן, באדם.מה. אם נקשיב לחיפוש שלו בין ספר יצירה הקדום ובין המרחב הלשוני העכשווי – זה מה שהוא בעצם פותח, את כמיהת המרחב לעירוב מיטיב של מסורות ולשונות, כרגב יבש התובע מים.

אני ממשיכה מטה בדרכי ומגיעה שוב ל"יסוד", מתבוננת בריבועיו, שוקלת אפשרויות. אם נכתוב באדמת הפסל נכתוב במה ש"אינו קיים" ("אבק דרכים, אבק הסופרים וכל דבר שאינו מתקיים"), אך דווקא כך יתאפשר קיומה של רוח בחומר. הכתיבה בחומר חסר איננה יכולה להישאר חקוקה, איננה הופכת ל"צלם", ועליה להתקיים שוב ושוב, כתהליך מחשבה, כנשימה, כפעולה של יצירה. באותם רגעים אני מבחינה שהכתיבה של "אותיות אור" בחומר חסר איננה רק מטילה משהו חדש, "ירושלמי" ועכשווי, על הפסל ה"תל-אביבי", אלא גם מגלה דבר-מה מכתיבת הבית המוקדמת של מיכה אולמן ב"יסוד": זוהי תוכנית. ככל התוכניות היא מפנימה אובדנים קודמים שקובעים את תצורת פני השטח של המקום, את אילוציו המקובעים ואת התהומות הרוחשות תחתיו. אך היא גם פתוחה דייה, איננה מאוכלסת, ריקה כמו לוח, מסגרת, תחילתו של קו, ריקה דייה בעבורנו החולפות לצדה, המשוחחות ביחס אליה, לכתוב ולהתכתב על הבסיס הפתוח שהיא מותירה במרחב.

*

אני משיטה את הרהוריי הלאה, אל צורה נוספת, צורתו האניגמטית של כיסא המשוקעת בריבועי "יסוד". היא מזכירה את האות י'…

מהדורה מקוונת | נובמבר 2021
דימוי: מיכה אולמן, "יסוד", 1989 (קבוע) שדרות רוטשילד, תל-אביב, אדמה ובטון, 8X9 מ'; עומק 10 ס"מ
צלם: אברהם חי
'מפלט: מרצפת 2/10' הוא חלק ממיצב-כתב דיגיטלי עיר מקלט, 10 מרצפות

[1] מתוך דף מקורות שהכנתי לקראת פגישתי עם מיכה אולמן.
[2] מתוך דפי סקיצות של ספא קדח.