טופי

כמה ימים אחרי שעברנו לבית החדש שלנו במושב, עוד משפחה הגיעה לגור בבית הצמוד אלינו. אמא שלי אמרה שגרה שם ילדה בגילי ושלחה אותי אל השכנים. לא רציתי ללכת. ידעתי, פשוט ידעתי, אפילו לפני שראיתי את הילדה, שהיא לא תרצה להיות חברה שלי.
חשבתי אז שקשה לאהוב אותי. לא הייתי צחקנית ומתוקה כמו אחותי הקטנה. אותה כולם אהבו, אבל אני לא יכולתי לסבול אותה. היא היתה מבולגנת וזו היתה ממש בעיה מכיוון שחלקנו חדר בבית החדש.
בחדר שלנו, שבקומה הראשונה, היו לאחותי ולי שני שטיחים ורודים. אני לקחתי את השטיח הריבועי הגדול יותר והצבתי אותו ואת המיטה שלי בצד של החלון. אחותי קיבלה את השטיח הארוך יותר, שהיה גם קטן יותר בשטחו. פס המרצפות שנחשף בין השטיחים היה גבול, ואסרתי על אחותי לחצות אותו. הבלגן שלה – גרביים מגולגלים, חתיכות פאזל אבודות, עטיפות מסטיק בזוקה, גירים שבורים וחתיכות נייר טואלט, שהשתמשה בהן כדי להכין שלג למשחק – היה מוגבל אך ורק לצד שלה.
היא התקשתה לשמור על הכללים, מה שגרם לכך שלעתים צעקתי עליה ואף בעטתי בה. ידעתי שהחלוקה של החדר המשותף שלנו לא היתה בדיוק צודקת ושניצלתי את חוסר הידיעה שלה בגיאומטריה, אבל לא חשתי אשמה כלל. זה לא היה חוסר הצדק היחיד בעולם. היו עוולות גדולות יותר.

*

כדי לרצות את אמא, חציתי את שביל החניה שלנו ואת זה של השכנים החדשים, ודפקתי על דלתם, שהיתה בדיוק מול הדלת שלנו, בצדו של הבית.
שמה של בת השכנים היה אליענה. היא הציגה את עצמה מבלי לחייך והכניסה אותי פנימה. כנראה כל התריסים בביתה היו מוגפים, כי היה חשוך וקריר בפנים. אליענה ואני עמדנו בכניסה, שעמד בה ריח של כדורי נפטלין וחלב חמוץ, ואני התקפתי אותה באינסוף שאלות. היא סיפרה שבאו מהדרום, שההורים שלה מתגרשים, שהיא עולה לכיתה ד'. כמוני, אמרתי.
יש לך אחים ואחיות? שאלתי, אבל השיחה נקטעה בקול בכי של תינוק, עוד לפני שהשיבה את אחת מהתשובות היבשות שלה. אליענה אמרה שזאת אחותה התינוקת ושיש לה גם אחות גדולה. אני יכולה לראות אותה? שאלתי. את התינוקת? היא אמרה. הנהנתי, והיא הובילה אותי לעריסה מעוטרת במלמלה לבנה שהוצבה בסלון ליד ספה חומה וחבוטה. על הספה שכבה אמא של אליענה בעיניים עצומות, ופיה פתוח כמו בולען. יכולתי לראות את הסתימות הכסופות בשיניה. הסטתי את מבטי אל התינוקת. אליענה הוציאה אותה מהעריסה והיא מיד השתתקה.
ברגע שהפסיקה לבכות, עמדה בבית דממה איומה. שאלתי אם אני יכולה להחזיק אותה ואליענה העבירה לי אותה בשתיקה. התינוקת היתה כבדה יותר מששיערתי וגם רכה יותר. הנחתי את לחיי על ראשה הכמעט קירח ואימצתי אותה אליי. פלומת שערה היתה כקטיפה. היא פקחה את עיניה הלחות והתבוננה בי בסקרנות.
אליענה, מה קורה פה? אמא של אליענה התעוררה וזינקה על רגליה. היא חטפה את התינוקת מידיי. לכי מכאן, אמרה. לא הייתי בטוחה אם אמרה זאת לי או לאליענה או לשתינו, אבל הלכתי הביתה.

*

כל הקיץ עזרתי לאמא עם המעבר לבית החדש. צבעתי את ארונות המטבח, הברקתי את כלי הנחושת, קיפלתי בגדים וסידרתי ארונות. אפילו קרצפתי את הרווחים שבין המרצפות במברשת שיניים וחומץ.
אחותי היתה צעירה ממני רק בשנתיים, אבל נחשבה לילדותית וחסרת אחריות, ולכן לא קיבלה מטלות. אני תמיד רציתי לוודא שאמא אוהבת אותי, ולכן ביצעתי כל דבר שביקשה ממני. חשבתי שאני צריכה להוכיח שאני ראויה, ואילו אחותי מספיק לה להיות מתוקה.
בערב, כשהחום הלוהט של היום נרגע, יצאתי לשוטט יחפה. נעמה לי המדרכה החמה תחת כפות רגליי ונעם לי גם ריח היערה. לא יכולתי לשוטט כך בעיר שגרנו בה לפני כן. שם הייתי קטנה מדי בשביל ללכת לבד ברחוב, וכאן קיבלתי עצמאות ואיזה עונג שבא איתה ועם לבד מסוג מסוים. בטיוליי ראיתי פעם קיפוד מפוחד חוצה את הכביש בזריזות ונעלם בין השיחים. ראיתי את השמש שוקעת בוורוד זוהר מאחורי הר הכרמל. ופעם ראיתי את אליענה ואחותה מטיילות עם התינוקת ששכבה בעגלה. נופפתי לאליענה לשלום והיא נופפה בחזרה. שמעתי את אחותה שואלת מי אני ואת אליענה עונה שאני גרה לידם. נחמד, אמרה אחותה של אליענה. לא שמעתי מה היתה תשובתה של אליענה. ואולי לא אמרה כלום, אלא רק משכה בכתף או עיוותה את פניה.

*

בלילות התקשיתי להירדם. שכבתי על הגב במיטה במשך שעות וניסיתי לתפוס יתושים. הכול היה יכול להיות אחרת אם להורים שלי היה נשאר כסף לרשתות. היתושים היו נשארים בחוץ, ואני הייתי יכולה להירדם. או אם היה להם כסף לבנות גרם מדרגות במקום הסולם המתנדנד, יכול היה להיות לי חדר משלי בקומה השנייה.
במקום כל זה בהיתי בתקרה והקשבתי לקולות של הלילה. הצרצרים צרצרו והכלבים נבחו בשיחה אינסופית בין קצות היישוב, והתנשמת, שדמיינתי שהיא גרה על גג ביתנו, המהמה את חששותיה. שמעתי גם את השכנה, אמא של אליענה. היא דיברה בטלפון בחוץ. בעודי שוכבת במיטה, הרחתי את הסיגריות שלה, אבל את מה שאמרה לא הצלחתי להבין. לילה אחד הצצתי מבין שלבי התריס וראיתי אותה הולכת בשביל החניה שלה הלוך ושוב, ואז יושבת על המדרגה שלפני דלת הבית. בלילה אחר שמעתי אותה בוכה.

*

בשלהי הקיץ אמא אמרה שמגיעה לי מתנה על העבודה הקשה שעשיתי בבית. אמרתי שאני רוצה תינוקת, אבל היא צחקה. אז ביקשתי כלב.
כמה ימים מאוחר יותר אבא חזר הביתה עם כלבלב בצבע חום זהוב. הוא אמר שאנחנו יכולים לקרוא לו חלוד כי יש לו מין צבע כזה של חלודה. השם הזכיר לי זריקת אנטי-טטנוס אז סירבתי.
גם לאחותי היו הצעות מטופשות לשמות. לולו, בובו, קיקי, כל מיני שמות ילדותיים שלא הסכמתי להם. אז איך את רוצה לקרוא לו? אבא שאל. משכתי בכתפיי.
כל הבוקר אחותי ואני התווכחנו איך לקרוא לכלבלב. זה הגור שלי, אמרתי, ואני אחליט. אבל אבא אמר שלא, הוא שייך לשתינו. אני אמרתי שקיבלתי אותו מכיוון שהייתי ילדה טובה, והוא אמר ששתינו ילדות טובות. רצתי לחדר השינה ונעלתי את הדלת כדי שאחותי לא תוכל להיכנס, ואז הנחתי את ראשי על הכרית ובכיתי.
אחרי זמן מה הייתי רעבה, ואמי צעקה שהגיע זמן ארוחת הצהריים. יצאתי מהחדר בצעד שקט וישבתי עם כולם. אכלנו שניצל ופירה וסלט קצוץ. כשסיימנו לאכול, אמא טיפסה בסולם לחדרה והלכה לנוח.
אבא ניקה את המטבח ואחותי ואני היינו צריכות להיות בשקט. אני קראתי ספר בסלון כששמעתי את אבי צועק על הגור. לא! כלב רע!
הצצתי מעבר לספר שלי וראיתי אותו דוחף את חוטמו של הכלבלב לערימה של קקי חום-ירוק. הכלב פלט יללה קצרה ואז אבא תפס אותו בצווארו, תוך שהוא מותח את עורו, וזרק אותו החוצה, אל שביל החניה שלנו.
הכאבת לו, אמרתי ויצאתי בעקבות הגור.
הוא שיחק בעפר שבגינה, שמח ושובב. הרמתי אותו בשתי כפות ידי וישבתי איתו על המדרגה שלפני הדלת. השיש שבכניסה היה קריר והאוויר היה הביל. הכלבלב התכרבל בחיקי וליטפתי את ראשו.
כשאבי סיים לנקות את השטיח, הוא פתח את הדלת וקרא לעברי. אל תרחמי עליו כל כך, אמר.
המשכתי להפנות לו את הגב ולא עניתי. שמעתי את הדלת נסגרת ואת הסולם חורק. שמעתי את הטלוויזיה צועקת את קולות הסרט המצויר האהוב על אחותי. אני חושבת ששמעתי את התנשמת מתנשפת על גג הבית.
הגור נרדם, והמשכתי לשבת איתו בחיקי וללטף את הפרווה החומה שהיתה חלקה בכיוון אחד ומדגדגת בכיוון השני. גופו הקטן היה חם, וחמות היו גם נשימותיו. חמות ולחות על רגליי החשופות. היה לו ריח של לחמניות קינמון, וצבעו היה, פתאום הבנתי, כצבעו של טופי חלב שהיינו מקבלים במסיבות יום הולדת.
אחרי שעה ארוכה הסולם שוב חרק ושמעתי את קולותיהם של הוריי ושל אחותי באים מכיוון המטבח. ספלים נקשו וכפיות צלצלו תוך כדי ערבוב. אחותי צעקה וצחקה בהיסטריה. אבי שאל אותה, יותר גבוה? יותר גבוה? ואמא שלי אמרה, היא תבכה בסוף. הקשבתי לקולותיהם העמומים במשך זמן מה, מנסה לשמוע את שמי עולה בשיחה.
כשהשמים הפכו סגולים, הכלבלב התעורר והצטמרר, ואז השתין על ירכיי וקפץ מעליי.

*

באותו לילה נרדמתי בקלות. לא שמעתי כלום, בעיקר לא שמעתי את הגור.
בארוחת הבוקר אבא סיפר שהכלבלב בכה כל הלילה מכיוון שנתתי לו לישון יותר מדי במהלך היום. הוא אמר שאני לא צריכה ללטף אותו כל כך הרבה ושאצא לרוץ איתו או להשתולל איתו בגן השעשועים. אחרי הדברים האלה הוא הלך לעבודה.

כל הבוקר ניגבתי אבק מהתריסים בכל החלונות. טבלתי סמרטוט בקערה של מי סבון בניחוח לימון ומחקתי כתמים שחורים של פיח ולכלוך. אחרי כמה שעות המים הפכו אפורים, וידיי היו יבשות ומעקצצות, אבל הרגשתי את הלב שלי מתרחב. כאילו הייתי גבוהה יותר. כאילו הרוח נשבה בין צלעותיי.
שמחתי בכלבלב שלי ורציתי לחבק אותו. כל כך שמחתי בו, והייתי מוכנה לשבת איתו בחיקי כל אותו אחר הצהריים, בדיוק כמו ביום הקודם, אבל לא מצאתי אותו. הוא לא היה בסביבת הבית, לא שיחק בעפר בחוץ, ולא רבץ במיטה שלו בחדר הכביסה, שהסריח מאוכל של כלבים ומשתן.
אמא אמרה שלא ראתה אותו כל הבוקר ושבטח יחזור בקרוב. אבל אני לא רציתי לחכות, אז יצאתי לחפש אותו. הלכתי לבית הספר, חיפשתי בגן השעשועים ומסביב לאולם הספורט, בגבעת הדשא שמאחוריו ובמגרשי הטניס. חיפשתי מאחורי חנות המכולת ובפינה של תיבות הדואר. ירדתי אל הוואדי וחיפשתי גם שם. משם עליתי בשביל עפר שהוביל אל בית הקברות. היו שם שלושה קברים וכמה עצי ברוש שעוד לא הספיקו לגבוה.
כשחזרתי לרחוב שלי, ראיתי את אחותה הגדולה של אליענה מטיילת עם אחותן התינוקת בעגלה. האחות הגדולה חייכה אליי ושאלתי אותה אם ראתה את הגור שלי. היא ענתה שלא. אני חושבת שאיבדתי אותו, אמרתי בקול שבור.
היא הנהנה ואז הביטה בי לרגע בשתיקה. אחר כך שאלה אם אני רוצה לראות את התינוקת. הצצתי לתוך העגלה. התינוקת ישנה בשלווה, ידיה נחות ליד ראשה וכפות ידיה הזעירות מאוגרפות. מתוקה כל כך, אמרתי.
אחותה של אליענה הזמינה אותי לחזור איתה לביתן ולשחק עם אליענה. האוויר בבית שלהן היה דחוס וארגזים עגמומיים נערמו לצדי הקירות, בדיוק כמו בתחילת הקיץ. האחות גלגלה את העגלה לתוך הבית והחנתה אותה בפינה בסלון. אני נשארתי להתבונן בתינוקת כשהאחות הבכורה הלכה רגע למטבח. עיניה של התינוקות נעו מתחת לעפעפיה הדקיקים ושפתיה נפתחו ונסגרו בתנועות של יניקה.
האחות הגדולה חזרה מהמטבח והושיטה לי סוכריית טופי חלב אחת. אחזתי את נייר העטיפה בשני קצותיו ופתחתי אותו בסיבוב. הנחתי את הקובייה החומה בפי והמתיקות נמסה על לשוני ונספגה בגופי.
הבאתי לך חברה, אמרה האחות לאליענה כשנכנסנו לחדרן. אליענה מתחה את שפתיה בחיוך לא משכנע.
חדרן היה בגודל של החדר של אחותי ושלי, אבל לא היו להן שטיחים שיחלקו אותו, ומיטותיהן נדחפו וקורבו זו לזו כך שהפכו למיטה אחת כפולה.
אליענה הפעילה את הטייפ שעמד על מדף והן החלו לרקוד. כשהשיר נגמר, הן השמיעו את השיר שוב והתאמנו על הריקוד שלהן. חיקיתי אותן בתנועות כבדות ומגושמות, מנופפת בידיי ורוקעת ברגליי. אחותה של אליענה עודדה אותי בעוד אליענה החניקה צחקוק.
סליחה, אמרתי כשהשיר הגיע לסיומו, אני צריכה ללכת הביתה. יצאתי מחדרן והתקדמתי לעבר הדלת במסדרון המחניק מריח נפטלין וחלב חמוץ. אמא של אליענה ישבה על הספה החבוטה במבט חלול. בידה האחת אחזה סיגריה בוערת, ובשנייה תמכה בראשה של התינוקת שכרסמה בפטמה החומה.
היה חושך בחוץ כשיצאתי מבית השכנות, והגור שלי עדיין לא חזר. הוריי כבר היו למעלה בחדרם, ואחותי ישנה. מצאת אותו? קראה אליי אמי מלמעלה. לא, צעקתי בחזרה.
הוא בטח הלך לחפש את הציצי של אמא שלו, אבי אמר, ונדרס בדרך.
נכנסתי לחדר ובעטתי את הדברים של אחותי בחזרה אל פיסת השטיח שלה. חבל שאין לי אחות גדולה כמו של אליענה, חשבתי. לאחר מכן נשכבתי במיטה, בכפות רגליים שחורות, והקשבתי לרחשים שבחוץ, עדיין מקווה, למרות מה שאבי אמר, שאשמע את הכלבלב שלי חוזר אליי.
אחרי זמן מה שמעתי מישהו קורא לי. יללה חוזרת ונשנית, שוב ושוב, מנדנדת וטורדת. כשהתעוררתי הבנתי שחלמתי, אבל הבכי היה אמיתי. זה היה בכי של תינוק. תינוקת. זו היתה אחותה הקטנה של אליענה שלא מצאה נחמה וייללה כמו סירנה. היבבה שלה הדהדה ללא הרף ועברה בתוכי ברעד.
קמתי והצצתי מבעד לשלבי התריס. ראיתי אמבולנס בשביל החניה של הבית השכן ואורות אדומים וכחולים מהבהבים במורד הרחוב. אישה פסעה הלוך ושוב עם התינוקת בידיה, נענעה אותה ושרה לה, אבל לא הצליחה להרגיע אותה. ירדתי ממיטתי והבטתי לעבר אחותי. היא ישנה שינה עמוקה. במסדרון שמחוץ לחדרי ראיתי שהאור למעלה דולק ושמעתי את ההורים שלי מדברים ביניהם מה עליהם לעשות. הלכתי לחדר הכביסה, בתקווה למצוא את הגור שלי, אבל הוא לא היה שם. פתחתי את הדלת האחורית ויצאתי החוצה. הלכתי מסביב לבית ומאחורי המכונית של אבא שלי עד שנעמדתי על שביל החניה שלנו, מול הדלת הפתוחה של הבית של אליענה. פרמדיקים גלגלו מתוך הבית אלונקה ועליה שכבה אמא של אליענה בפה פתוח. היא מתה. איכשהו ידעתי את זה.
כשהאמבולנס יצא ברוורס משביל החניה, ראיתי שזו שוטרת שאוחזת בתינוקת. אליענה ואחותה הגדולה יצאו מהבית, ושוטר אחד הושיב אותן על המדרגה שלפני דלת הכניסה וכיסה אותן בשמיכה חומה למרות מזג האוויר החם. אליענה ראתה אותי ולרגע אחד הביטה בעיניי, ואז הסיטה את המבט. התינוקת עדיין בכתה.
שוטרת נוספת הגיעה בריצה, אוחזת בקבוק. רגע אחר כך השתרר שקט. לא שמעתי דבר מלבד המהומיה המקוננים של התנשמת ופעימות לבי. חשתי את ידיי כמו ריקות פתאום, עורגות בכאב לתינוקת. זרועותיי משכו לעברה, אך רגליי היו כמו דבוקות לקרקע.
אני לא יודעת כמה זמן עמדתי שם. זה נדמה כמו זמן ארוך, אבל כנראה לא עברו יותר מחמש או עשר דקות. לבסוף בא אבי ונשא אותי הביתה בזרועותיו. נתתי לראשי לנוח על כתפו ולדמעותיי להרטיב את חולצתו. הוא הניח אותי במיטתי וסגר את החלון שמעל ראשי. אמי כיסתה אותי ולחשה, לכי לישון, מתוקה.

*

הכלבלב שלי לא חזר, וגם את התינוקת לא ראיתי יותר לעולם. אליענה ואחיותיה עברו לגור עם קרובי משפחה וביתן עמד ריק במשך תקופה ארוכה.
לא חשבתי על אליענה ואחיותיה במשך שנים, עד שנולדה בתי. בלילות הייתי מתעוררת בבהלה, בתחושה שידיי ריקות ממנה, או בפחד שהפלתי אותה. הייתי מתבוננת בה ישנה במשך שעה ארוכה ונזכרת באחותה הקטנה של אליענה ובראשה הקטיפתי כנגד לחיי, בריח החלב החמוץ, בפה הפעור של האם. פחדתי על התינוקת ההיא שאמה כמו הפילה אותה מידיה, ואולי הרגשתי גם אני כמו תינוקת שהוריה הרפו את ידיהם ממנה.
בחודשים הראשונים לחייה של בתי הייתי עוטפת אותה במנשא בד רך ויוצאת איתה להליכות. היא היתה ישנה כל עוד הייתי עומדת או הולכת. פעם נכנסתי למכולת שעד אותו יום לא מצאתי סיבה להיכנס אליה. רציתי לקנות בקבוק מים קטן, וכשעמדתי בתור הבחנתי שאחותה הבכורה של אליענה – אני לא זוכרת אם אי פעם ידעתי את שמה – היא הקופאית. בחנתי את פניה והיא חייכה אליי את אותו חיוך חומל מילדותי.
לא חשבתי שהיא תזהה אותי, אבל אחרי שביקשה תשלום עבור הבקבוק, אמרה שאני מוכרת לה. בטח מכאן, עניתי. לא, ממקום אחר, היא אמרה. לא הייתי בטוחה אם זה יהיה רעיון טוב להזכיר לה את הימים שבהם הכרנו, אבל לא מצאתי מה לומר.
היית השכנה שלי, ופעם רקדתי איתך ועם אליענה בחדר שלכן, אמרתי. היא מיקדה את מבטה בנקודה רחוקה ואמרה ברכות, כן, אני זוכרת אותך. היא חייכה לעצמה וחשבתי שהיא בטח נזכרת בצעדי הריקוד העלובים שלי.
את אהבת טופי חלב, היא אמרה.

מהדורה מקוונת | אוקטובר 2022
דימוי: מעיין אליקים, ללא כותרת, 2022, תצלום צבע בהזרקת דיו על נייר כותנה 60×90 ס"מ