יאפא-ירושלים-רמאללה-יאפא: שיחה עם זהייה קונדוס

מהו הלימבו? פירוש המילה בלטינית הוא "קצה הבגד", "אזור שוליים" או "גבול". הפסיכואנליטיקאי הצרפתי ז'אן ברטראן פונטאליס, שהקדיש לנושא פרק בספר קטן שכתב, השווה אותו למצב היקיצה הראשונית בבוקר: "זהו מעבר קשה, מעבר מעולם אחד למשנהו, עולמות המנוגדים זה לזה" (פונטאליס, חלונות, תולעת ספרים), קצת כמו לשהות ב-No Man's Land לזמן בלתי מוגדר, ללא שייכות או אחיזה בהוויה מוגדרת, לא ביום ולא בלילה. במסורות הקדומות ה"לימבו" הוא תחום הביניים שבין העולם הזה לעולם הבא, וכל המגורש אליו שבוי בו ואינו יכול להיכנס בשער העולם שלפניו. זהו מצב של תלישות. שיר אלג'יראי פופולרי ("יא רייח" של דהמאן אלהראשי) אומר על יליד הארץ שאיבד את מקומו "לא משנה לאן פניך מועדות, בסוף תמיד תחזור לנקודת ההתחלה". זוהי נקודת הגעגועים לבית המקננת בלב השבוי בלימבו כמו כלא מעשה ידיו, אנוס להפנות גב למקום שממנו בא ואליו אינו יכול לחזור עוד לעולם.

זהייה קונדוס, שחיברה את הסיפור הצעיר שאיבד את פניו שהתפרסם בגיליון הראשון של גרנטה בעברית, כותבת מתוך רצון לדעת מהו המקום שהיה ואיננו עוד, מהו המקום שעליו מותר לקונן אך אסור לדבר. ניסינו לשוחח איתה על המקום כקיום באזור ביניים, על קול המספר כתולדה של הגעגועים לנקודת ההתחלה שאבדה אך מקננת בלב.

יאפא

יש מידה של חסד בלהיות מקומית. אני יכולה לנסוע לכמה חודשים ואז תוקפים אותי געגועים. אני שואלת את עצמי, מה מחזיר אותי לפה? המשפחה? ההורים? האחים? וולאד אלבלד, בני העיר? השבילים המוכרים מהילדות מהבית לבית הספר? המכולת בשכונה? התחושה שאני מוכרת מאז ומתמיד? אני לא  יודעת אם הכרה משמעה קבלה, אבל החסד במקומיות הוא שאף אחד לא שואל אותי מי אני.
כבר שנים אני בסטטוס של סטודנטית, אז שואלים אותי מתי אני מסיימת, ואני עונה שלעולם לא אסיים, שאני תמיד ארצה להיות באוניברסיטה. בחרתי בבן זוג לא מקומי, אז מה זה אומר? שאני לא רוצה להיות שייכת? אני שואלת את עצמי אם אנשים מרגישים נבגדים. מה, אנחנו לא מספיקים לך? לא יודעת, על כל פנים אני מרגישה כאן מקובלת. אנשים  שמחים שאני עדיין כאן מתוך בחירה, כי הרי יכולתי גם לא להיות.
אפילו כשהייתי בסדנת הכתיבה באיווה רציתי לחזור הביתה אחרי חודשיים, האמת שזה מעצבן שקשה לי להתרחק. גרתי שנתיים עם אנטוניו, בן זוגי, בבוגוטה, בקולומביה, עיר ענקית. עד בוגוטה חשבתי שיאפא היא עיר. יש לי תודעה של יאפא מדומיינת, על-היסטורית כזו. האמת היא שכל פעם מחדש אני נדהמת מאחוז הפלסטינים בעיר שקטן וקטן. בעצם אני צריכה להודות בזה, יאפא היא שכונה אחת גדולה, שני רחובות, רחוב יפת ושדרות ירושלים ומה שביניהם, ועכשיו כשיש ג'נטריפיקציה אין עומק, יש ערבוב אחד גדול. רק בצומת אחד אנחנו מרגישים שהעיר היא שלנו. בצומת חאג' כחיל, המרכז המסחרי. שם אנחנו בעלי הבית, אפילו שיש גם תנועה של אחרים.

יאפא (לפני 48')

לפני 48' יאפא היתה עיר מרכזית. כל הזמרים הערבים הגדולים היו מגיעים ליאפא ומתייחסים אליה כתחנה חשובה בקריירה שלהם. יאפא הייתה עיר שסימלה את המודרניות. עיר של צבעים, תרבות וסובלנות. היום יש אולי חזרה לזה. הצעירים מבינים שהמוביליות שלהם זה ידע והשכלה. בשנות השבעים והשמונים הדרך להתקדם היתה במסחר, המורים היו מגיעים מהמשולש, היום רוב המורים שלנו הם מקומיים.
ב-48' סבא שלח את סבתא שלי עם הילדים לעזה, יחד עם האחים שלה שהיו סוחרים מכובדים בעיר. הוא עצמו נשאר ביאפא, סירב לצאת, ואז ביקש את אשתו ואת הילדים בחזרה. חלק מהדודים שלי נשארו אחרי 48' בעזה או עברו לקהיר. אבא שלי נולד לטרגדיה. דוד שלו מת בעזה כשהוא נולד, וזה נשאר לו כחותם קשה לחיים. סבתא לא הניקה אותו מרוב עצב והוא זוכר אותה שרה שירי אבל במשך כל הילדות שלו.
אמא שלי באה ממשפחה כפרית, ההורים שלה היו איכרים. היתה להם חווה בתוך יאפא, איפה שהיום שוק הפשפשים. לפני 48' היו שם עוד חוות כמו זו של סבא שלי, ואמא זוכרת איך היא היתה מנקה את הבריכה של סבא וסבתא מדגים כדי לשחות בה. יש לאמא זיכרון מדהים. היא זוכרת בדיוק איפה כל דבר היה. היא תמיד מתעקשת להראות לנו את הבאר שממנה הם היו שואבים מים. סבא נפטר שנתיים אחרי שניתקו אותו מהחווה. הוא לא ידע לקרוא ולכתוב והוא חתם לאיש קשר מקומי, שהפעילו גורמים ממשלתיים, שהוא מוותר על החווה. הוא איבד את החווה שלו בתחבולה ומת אחרי שנתיים. חוטי הזיכרון של ההורים שלי נארגים בגופנו. אבא היה משאב ההשכלה והפוליטיקה שלנו בבית. בשונה מהסביבה שלנו, שבה אסור היה לדבר על מה שקרה והעיסוק המרכזי היה במסחר, אבא היה פעיל חברתי ומורה בבית ספר ערבי. אמא היתה הרוח בבית. שניהם יחד הנחילו לנו את הנוסטלגיה לעבר שאיננו.

יאפא (שנות הילדות)

יאפא של הילדות שלי דומה פחות או יותר ליאפא של היום. אותו מרכז, אותה מכולת, אותה גלידה. ההורים שלי עברו בשנות השמונים מבית בעג'מי למזרח יאפא, לרחוב בת-עין, שזה מאוד קרוב לשכונת עג'מי.
כשהייתי ילדה אבא התעקש שנלמד בבית ספר ממלכתי ערבי ולא בבית ספר פרטי, למרות שהוא עצמו למד בבית ספר פרטי ולכן היו לו חברים פלסטינים נוצרים. הנוצרים ביאפא הצליחו להמשיך ולשמר גם אחרי הנכבה את השילוב בין חופשיות ופתיחות לחסינות כלכלית. הם לא חוו את המשבר התרבותי והכלכלי שעבר על המוסלמים, שנותקו מהאליטה האינטלקטואלית, המקומית שלהם. רובם הלכו לבתי ספר פרטיים. איפה שאני למדתי היו רק מוסלמים ובתי הספר היו מאוד בסיסיים, אבל אבא לימד בבית ספר ערבי ממלכתי והוא סירב באופן עקרוני לשלוח את הילדים שלו לבית ספר פרטי. המפגש בין מי שחוזר הביתה מבית הספר הפרטי למי שחוזר הביתה מבית הספר הציבורי ברחוב יפת תמיד היה מתוח. הם סמלו את המודרניות ואת הביטחון, את המראה של עתיד בטוח. אני קינאתי בזה.
היום אבא קורא לאחדות, בין הנוצרים למוסלמים, בין הזרמים השונים באסלאם, ויש משבר בין אבא לאנשים בעיר. הוא נתפס כמי שמעודד שיח פוליטי, וביפו שיח פוליטי נחשב למשהו שמאיים על הקיום. אנשים לא יכולים לחשוב על מרחב שאפשר לדבר בו על הזכויות. על הדברים האלה לא מדברים פה במרחב הציבורי, לא בדרשת יום שישי, לא בדרשות לאבלים. לא מדברים על זה. בשנות הנעורים שלי הרגשתי שכל סוג של תנועה נתפס על ידי הקהילה כאיום. הקיום הבסיסי הוא קודם כול הישרדות. אנשים עדיין כבולים בכבלי ההישרדות ובטראומה של מה שקרה להם בנכבה. אי-אפשר לדבר על דת, על לאומיות, על תרבות.
אני הלכתי ללמוד בירושלים כדי ללמוד לצאת מהמתח, אבל תמיד כדי לחזור הביתה. עד שקיבלתי תואר לאף אחד לא היה ברור מה אני בדיוק עושה. למה את לא עובדת סוציאלית? או רופאה? גם האחים שלי הלכו בעקבות אבא ללימודי מדעי הרוח והיצירה. אח אחד למד להיות שף, השני קולנוע, מוזיקה ומנהיגות, אחותי למדה היסטוריה והאחות הצעירה עושה תואר בפילוסופיה ובביולוגיה.
בגלל שאנחנו אחת מהמשפחות הבודדות שנשארו ביאפא מלפני הנכבה, אנחנו זוכים לכבוד, אפילו מאנשי עולם הפשע. כשהייתי ילדה הפשע היה מאוד נוכח. היו לי חברים בבית הספר שנרצחו או לא סיימו את הלימודים, היו בנות שנשרו כדי להינשא מוקדם. אני מבחינתן התחתנתי מאוחר, הבן הגדול שלי קטן לעומת הילדים שלהן. היום הפשע עדיין קיים, אבל רק למי שלא התקדם או לא מבין שצריך להתאים את עצמו לזמנים החדשים. ולצעירים היום אין מקום ביאפא. בגלל הג'נטריפיקציה הכול יקר. מי שצעיר עובר היום ללוד או לרמלה, כדי שיוכל להרשות לעצמו לרכוש דירה. עצוב לראות את העיר מתרוקנת.

ירושלים-רמאללה

הכתיבה שלי התחילה בירושלים. העולם האקדמי עיצב אותי מהילדות. זה היה העולם האקדמי מול העולם של הקהילה בשכונה, המסורת מול המודרנה. אני מוסלמית, ובאוניברסיטה גיליתי עולם שדרש ממני לבחור להישאר מסורתית או לבחור לעשות טרנספורמציה רדיקלית. לא מצאתי בעולם האקדמי כלום על הדת כמורשת של ידע או כמורשת של תרבות, של שירה, וגם לא של אמנות. הוא דרש ממני ויתור מוחלט על המקום המסורתי כדי להתקבל בסביבה החדשה. הדרישה היתה ברורה, תחליטי לאיזה קבוצה חברתית את משתייכת לקבוצה של הדתיות או לקבוצה של החילוניות?
מצד שני מצאתי בירושלים את החיבור למרחב הפלסטיני, הלאומי, הערבי, שכל כך רציתי. הלכתי להפגנות, מצאתי סטודנטים עם תודעה ודיבור על שיח לאומי. אחד המשפטים שהכי פגעו בי היה "איך מיאפא הגעת לאוניברסיטה?" הסטודנטים הפלסטינים באו לרוב מהצפון ומהמשולש, ובתודעה שלהם יאפא של פעם כבר לא קיימת, ויאפא של היום היא עיר מסוכנת ופרימיטיבית ולא מרכז תרבותי, ולכן גם לא חלק מהשיח. במשולש ובצפון היתה המשכיות יחסית במובן התרבותי. הם הצליחו לשמור על הקרקעות שלהם והיו מסוגלים לשלוח את הילדים לאוניברסיטה. לא היה שם תהליך של תלישות ועקירה כמו במרכז וביפו. נשמר הון מסוים, תרבותי וכלכלי.
נכנסתי לקמפוס בשנת 2000 עם פרוץ האינתיפאדה השנייה. מפלגת בל"ד שהקים עזמי בשארה סחפה אחריה הרבה צעירים. הם הציעו שיח לאומי אינטלקטואלי וחילוני. הכרתי את החברה הטובה שלי לנא טאטור, שהיא גם יפואית, ויחד הצטרפנו לאקטיביזם הפוליטי והתרבותי בתוך הקמפוס וגם מחוץ לו, ברמאללה ובשכונותיה. שם נחשפנו גם לחנות הספרים אל שורוק שסחפה אותנו. קראתי ספרים בערבית על ההיסטוריה של פלסטין, על ההיסטוריה של העולם הערבי המודרני, קראתי ספרות של מחפוז, של תופיק אלחכים ושל טה חוסיין. שמענו את המוזיקה של אלשייח' אלאמאם כל היום והלכנו לראות סרטים בסינמטק ירושלים.
זה היה גם הנוף שעורר בי את הצורך לכתוב. אני זוכרת את השורה הראשונה שעלתה בי, "והמסמר נפל". היינו במעגל שיח אינטלקטואלי ברמאללה, עיר ערבית מודרנית, והמחסום נסגר, אז היינו חייבות לחזור. היתה לנו תעודת זהות כחולה, אז עברנו, אבל השארנו מאחור שורה ארוכה של פלסטינים שלא יכלו לעבור. אני זוכרת שהרגשתי כמו בוגדת, רציתי שאף אחד בתור לא יראה אותי, לא יכולתי להסתכל להם בעיניים. חזרתי הביתה והתיישבתי לכתוב.
כשהראיתי לחברים את מה שכתבתי הם אמרו לי "זהייה, את יודעת לכתוב". אני ידעתי שאני יכולה כי כתבתי הגיגים כבר מגיל 14. בן דוד שלי היה אסיר פוליטי והוא שלח לי מהכלא מחברת עם עטיפה אדומה שהוא סרג בעצמו, והיא הפכה לספר הגיגים של ילדה בת 14.
אני זוכרת את עצמי יושבת במרפסת של ההורים עם המחברת, מתבוננת בשמים ואומרת "אני לא יודעת, ואני רוצה לדעת". בן דוד שלי תמיד ביקש מההורים תמונות, אז שלחו לו תמונה שלי מהגן עם דמעות בעיניים. הוא כתב שהוא תלה את התמונה בחדר שלו בכלא, והאסירים האחרים היו מסתכלים, כי הם הרגישו שזה מייצג את מה שהם מרגישים. תמיד שנאתי להצטלם, לאמא יש אולי שתי תמונות מהילדות שלי וגם בהן אני עושה פרצופים. התמונה היחידה שאני זוכרת היא תמונה שבה הלבישו אותי בשמלת כלה לבנה ואמרו לי לחייך. אז חייכתי, אבל בפנים הרגשתי אחרת.

יאפא (בחזרה)

רוב החברים שלי מירושלים הם היום מרצים ודוקטורנטים לתרבות, ספרות ואמנות  פלסטינית או להיסטוריה ולמדעי המדינה. לכולנו יש דבר אחד משותף, המחויבות לשנות את פני המציאות מבחינה חברתית ופוליטית. משה סלוחובסקי, המרצה שלי למהפכה הצרפתית בשנה ג', תפס אותי ואמר לי, יפה שאת אקטיביסטית, אבל אם את רוצה לעזור לחברה שלך, את צריכה לחזור לספסל הלימודים. אז למדתי היסטוריה וספרות, ועומרי הרצוג, שלימד אותי, הראה לי עותק של כתב העת תיאוריה וביקורת שעסק בפוסט-קולוניאליזם ואמר לי שכדאי לי לכתוב עבורם.
כשסיימתי את התואר הראשון חזרתי ליאפא והחזרה היתה קשה, עבדתי עם נוער בסיכון ורציתי ללמד, ואז ב-2003 דינה לי ז"ל ומישל אלראהב פתחו את קפה "יאפא", חנות הספרים הראשונה ביאפא מאז 48'. דינה ידעה שאני כותבת, וכשמישהי מהשגרירות האמריקאית פנתה אליה ואמרה שהם מחפשים סופרת פלסטינית עבור סדנת הכתיבה באיווה, היא המליצה עליי למרות שכל מה שכתבתי היה סיפורים קצרים והם חיפשו כותבים שכבר הוציאו ספר. תרגמתי את מה שהיה לי לאנגלית ואיווה החליטו לבחור בי.
באיווה היה מדהים. שלושה חודשים בעיירה אמריקאית פסטורלית בתקופת הקיץ. היה לי זמן לכתוב ולהיות שוב רחוקה מהכול. היינו ארבעים בסך הכול, הרוב ממזרח אירופה, אבל גם מישהי מערב הסעודית שהציגה את עצמה "אני ממכה", ועוד כותבים ממצרים, מכווית, מקניה ומסוריה. האווירה היתה חמה. הכרתי באיווה גם את אנטוניו, בן זוגי שקיבל אותי כמו שאני. הוא זיהה את המתח שקיים בי בין מודרניות למסורתיות כמעיד על כוח ועל אומץ, בשונה מרוב האנשים שרואים בו בלבול וחולשה.
כשחזרתי לארץ נרשמתי לתואר שני באוניברסיטת תל אביב וכתבתי את הסיפור ראשון שלי בעברית, "נעלי גברים במידות גדולות". שלחתי אותו לתחרות הסיפור הקצר של עיתון הארץ והוא לא זכה, אבל רועי צ'יקי ארד עורך מעיין התלהב והחליט שהוא רוצה לפרסם אותו. הוא  אהב את הסיפור וכמעט ולא ערך אותו. הוא השאיר אפילו מילה אחת ש"המצאתי" בעברית. הוא הכיר בעברית הפלסטינית שלי.
במהלך התואר השני התחלתי לכתוב ספר על יאפא, שהמשכתי לכתוב גם בבוגוטה. מה שכתבתי עד אז היו פרגמנטים, אבל רציתי לכתוב רומן על שנות השמונים והתשעים ביאפא, מתוך התבוננות על יאפא של לפני 48' ועל יאפא של היום. בסיפור יש מספרת מרכזית, וחלק גדול מהספר הוא על המעבר מיאפא לירושלים ובחזרה. את התזה שלי כתבתי על היחס בין דת למודרנה בספרות והתמקדתי בטרילוגיה הקהירית של נגיב מחפוז שמבוססת על הביוגרפיה שלו. בצל היצירה של מחפוז הרגשתי שהרומן שלי עדיין לא בשל מבחינה ספרותית, שאני צריכה להתרחק קצת מהחומרים כדי שתהיה משמעות ליצירה.

יאפא (המקום החלומי)

אני רואה את יאפא כמקום החלומי והיא עדיין דילמה בשבילי. אני ממשיכה להיות פה, אבל לא בטוחה שזה המקום שלי. חשוב לי שלילדים שלי יהיו זיכרונות ילדות מוחשיים על פלסטין של אימא שלהם שהיא גם פלסטין שלהם. גם אם הם לא יגדלו פה.
דור המודרניזם האסלאמי, הדור של ג'מאל אלדין אל אפגאני ומוחמד עבדה, לא הצליח להעביר הלאה את המתח בין המסורת למודרניות שהוא עצמו הצליח לחיות וליישב. דור הבנים האינטלקטואלי הוא ברובו חילוני ומסמל בשבילי את הכעס ואת הטינה כלפי השמרנות הדתית שלא הקשיבה לאבות הרוחניים ולדרישה שלהם לרפורמה בממסד הדתי. האטימות של המוסדות הדתיים כלפי הצורך בשינוי הרחיקה את מהנדסי התרבות הערבית המודרנית מגוף הידע והתרבות שהתפתח במרחב המוסלמי במשך מאות שנים. הם נטשו את מפעלו של עבדה שקרא להנכחה של זהות ערבית מוסלמית איתנה בעידן המודרני. התוצאה לדעתי היא דאע"ש והם הסיוט בשבילי. טוב שאלאפגאני ועבדה הלכו לעולמם לפני שראו את מה שקורה היום. אם דאע"ש הוא המודל הדתי היחיד, אז עדיף שהאסלאם יפסיק להתקיים.
היום אני במכון מינרווה באוניברסיטת תל אביב, זה הבית האקדמי שלי, למרות שאני מרגישה שאני חיה בתוך בועה. אין מה לעשות, בארץ הזאת אפשר לשרוד רק בבועות. אני וגל הרץ, השותף שלי במרכז וידידי, חולמים על עתיד אחר, מנסים לשאול שאלות שעדיין לא נשאלו או שלא קיבלו עדיין תשובות מספקות. אנחנו מנסים לתמוך בדור חדש של צעירות פלסטיניות, להראות להן שבשביל לעשות היסטוריה צריך לדעת שהן חלק מהיסטוריה. זה האקטיביזם שלי היום, זה מה שאני יכולה לעשות. אני גם מאוד אוהבת את הסטודנטיות שלי במכללת ספיר. שם אני מלמדת על אוטוביוגרפיות ועל תחנות בתרבות הערבית המודרנית. השאלות בכיתה מעוררות אותי להסביר ולחשוב, ליישב לעצמי את המתחים שאני חיה אותם. אני מתגעגעת למקום של הכתיבה, אבל מרגישה שהוא מחכה לי. אני הולכת אליו.

מהדורה מקוונת | דצמבר, 2017
דימוי: צילום מתוך אוסף משפחתי, באדיבות זהייה קונדוס
תמונות ארכיון באדיבות עמותת 'זוכרות'