יוֹמְמוּת | את יושבת. את קמה. את עומדת.

ניר פפרברג

– יש לך חלומות?
– איי דרים.
– מה אתה חולם?
– איי דרים נייטמרס.
– סיוטים? למה?
– איי דונט קנואו. אברי נייט נייטמרס.

כשנרדמת אתמול התעוררת היום. את לא לגמרי בטוחה אם להאמין לגוף או לנוף. כעבור שעה באזור הזמן של מיטתך, ומתוך מלכודת המצעים שאת, השעון מתזכר: בלילה (שעבר) הקדשת כעשרים דקות לבחירת נעימת הבוקר. היית קרובה לשיר המושלם, זה שידייק את רגע לידתך החדשה המתקרבת. מחשבותייך נערמות מהר, מתחדדות לקצב היום, ובדרככן ליעד לא-ידוע-שאינו-סופי מגניבות למנוחתך-עצלותך תחושת אשמה. את זוכרת? החדר אינו החדר. מכאן, שגם במקום הזה – בכל בוקר את מתעוררת ומתפלאת. קורה שאת שוכחת איפה. שניות את מותחת בין ערות לשינה, ואלה נפרסות בפניך כרצף אירועי חיים שלמים זרים, שלך אחרת. לפתע את לוכדת בעינייך רהיט מוכר. כבר חלקתם התנסות מגלגול אחר (למעשה – את מבחינה במנח; זה שלו ביחס לזה של מגוז גופך האופקי שבמיטה). את משתעשעת מהאופן שבו עמדתו של דומם בחלל מעוררת בך את אירועי חייך המוכרים. ואותם הרהיטים שלך, וכמוהם דוגמאות המצעים, עלולים לעלות דווקא כזרזים לדמדומי הבוקר, מעצם כהונתם המתמשכת. אלו הם בני לווייתך, בין מרחבייך ההיסטוריים, שמופיעים שוב ושוב. מבעד לערפל תוך-גולגולתך, את סוקרת את מידותיו של החדר העכשווי. מקשרת בין המקום לאירוע.

יום ראשון

א.

הבוקר את רואה את העץ אל מול חלונך. את רואה את העץ השני אל מול חלונך השני. ואין העדפה, הסדר כרונולוגי. הם כמו פונים אלייך ואת אליהם בברכת בוקר הקשורה לכתות סודיות ומיסטיות של יודעי ח"ן. עשרות צמחי בית מפונקים (בשלבי גידול כאלה ואחרים) מצטברים כמחיצות ארכיטקטוניות בינך לבין העצים שממוסגרים מבחוץ. את מְתַרגלת צילומם במבטך. את מצלמת כדי להצליח לזכור את שמסביב, את המהות של ההתרחשות הזו, ובכלל את זוג העצים המנומסים. את אוספת תמונות לזיכרונך, כדי לשמוח את שמחת העניינים; תזכורת להתרגש מהשמש או מהיעדרה. את נזכרת בילד, שלפני כמה רגעים המתיק לאוזנייך מזמור למחזור השינה הרביעי (את סופרת בכפולות של שעה וחצי): פחות דיבורים ויותר מעשיות. את יושבת. את קמה. את עומדת.

ב.

הבקרים זורחים על הבית,
מלטפים התער בבטן,
מחדדים הקוץ,
והיופי כואב כואב כואב כואב כואב כואב כואב.
אל תתעצבי.

ג.

את רואה את המים מרחוק. רחוק שקרוב מהצמא שבהרי ירושלים.

יום שני

את סורקת את קו המים, הולכת לאורך קצה היבשת, נוגעת בכפות רגלייך בשמעבר. בחדר האוכל את שומעת אותם אוכלים בדממה. המחיצה שנמתחה כבר מראשית מחדדת אוזנייך, והיום את מקשיבה: מתבוננים בעצמם, פה מתרוקן, פה מתמלא. סכו"ם מתכתי, צלחות כתומות וכיסאות כתר חורקים מקרבים ביניכם. את ממקמת גופך מעבר זה של המחיצה בתצורת קהל אל מול תזמורת. היום לראשונה את מבחינה בחרך ההצצה שנותר כשארית בין חיבורי חומרים ומרווחיהם. בזמן שחדר האוכל מארח דממת אין מיש, את עדיין מצמיחה ציפורניים ושיער, מעצם המכשיר הביולוגי שאת. את מתבוננת בכיסא הריק שברווח, ומבטך נעלם והולך. ריח זיכרון הגוף לכדי גופה צרוב בעורך. את לא חושבת על זה כמעט. את חושבת על זה רוב הזמן. את אוחזת בהתרוקנותך בכל קנה מידה, ומריחה חלומות בשריים. מתוך אמון במשכים את מתנערת ושבה לחדר האוכל. בשקט שהפך מוכר מכורח נסיבות הזרות, באטמוספרה זו של ניכור אינטימי (על צדו היפה של העניין), את בוכה מעל צלחת כתומה. מבעד שתיקתך שבים ונרפאים כוחותייך השבורים, כשבראשך עוד פועמת שארית פגישתכם. כה קצרה היתה פגישתכם בעולם.

* מספרת: רב כאב האם. על פני שנות-אור געגועים, כה קצרה היתה פגישתם שהתמזלה בעולמם.
** את: "פעם לא ידעתיך, ברחם ריקה. אתה עיוורון שלגים מקסים אל מול עיניי.
אתה היופי שבאין, נשלף כמו סכין מבטן חתוכה. אתה עוולה"

את מתפשטת במבואה לחדר הרחצה. את מקלפת שכבות ולבסוף מבחינה שגם עורך מכסה את כל גופך.

יום שלישי

את צועדת אנכית לקו התפר,
אֶת דרך היבשה,
ואל תוך שמעבר.
את מקריסה עצמך לתוכו,
טובלת גופך בצד השני. מים מלוחים ומים מתוקים.

אור ועוד אור מרצדים. אט אט שמים כבים. ועכשיו החיֵך. ועכשיו המיתך.

יום רביעי

א.

חלמת שאת נוסעת. הרכבת לאילת, הנוף לוונציה, הפלסטיק לאס וגאס, והזעם שברחובות העיר. את מתקשה לאבחן את האזכורים שעולים מכמוסות לבך. את נמלטת עם הילד. והנה התחנה. והנה הוא אובד בתחנה. את מתמהמהת והוא אינו. וכעת אַת הילד, ומבררת – מדוע ירדתְּ בתחנה? את מחפשת עצמך בשדות דיגיטליים רחבים, אך מבעד לשכחת החלום, את אוחזת בפיסות מידע אקראיות על אודות קורות חייך: צבע שערך, מוסד הלימודים, מפת התחבורה העירונית. תווי פנייך דוהים בראש הילד שאת. אחיזתך, האובייקטיבית-כביכול במערכת הסדרים המדומיינים של ציר השינה – ארעית ונפרמת לגמרי. הדימויים הופכים מושגיים. "צבע שיער" (אינו הצבע עצמו), "מוסד לימודים" (חלול משם המוסד), רכבת. מתוך יקיצתך, את מכירה את הילד. את קוראת לו בשמו מזיכרונך.

ב.

באוטובוס חזור את נזכרת באצטרובל שרצית להרים והשארת מאחור. בהמשך את יושבת מולה. היא הזרה היחידה שמקדישה מילותיה לא לנסתר, ואת הנוכחת. את מבינה – אַת גוף שני לגוף ראשון. בתחילה את נאבקת שלא להתמלא רחמים כלפיה, ובהמשך את מכושפת, כשזו מנבאת אותך כנפש גדולה. את מזוהה על ידה באופן משמעותי וחד-משמעי, את נראית בעיניה הגדולות, ואת לועגת לעצמך – ממה את מוחמאת? את ממירה לעג בלעג, וכעת היא המושא. את ממירה לעג בלעג, וכעת הם המושא. את מבחינה – את מדברת איתה על אצטרובלים. את מתירה עצמך, ונשרטת בפניה על הזרעים. מידי הזרה את מושרשת הלך מחשבות – את אצטרובל או שאת עץ. אין את מכינה לעץ אורן, כשם שאין את פוטנציאל לאצטרובלים (בהתאמה). את נשטפת, מתוזכרת ומדקלמת – הקו הוא עיגול (וכל נקודה על הרצף היא הנקודה המצוינת), זמנך מדיד אך ורק מעצם ההתרחשויות. תנועת מחוג ועוד מחוג, ציר השמש מעל ראשך, אוטובוס הלוך, אוטובוס חזור.

ג.

כשהיא נפרדת לשלום, את יושבת עם מילותיה. אלה הנבואיות ואלה המציתות. יש שהזמן משיב כאבים לאחור? המלאך שר מעל ראשך את דרשתו על בחירה חופשית. מעברה השני של הזכוכית את רואה בניינים צומחים עקום. העיר שלך פוסעת על גשר צר מאוד. הו העצים. הו ההרים. הו העמקים. הו החצץ. הו הכלבים של קטמנדו. הו המחצבות הבוהקות. הו המחרשות בשר ודם שבשדות. העיניים שלך פקוחות או עצומות? העיר עולה באש והאדמה תחתיכן רעה. את משתדלת לדרוך חלש על חול המדבר הלוהט, ומתעוררת כשהמצעים בוערים. את נמצאת כאן בחורף, והסדין חשמלי לרגלייך היחפות.

יום חמישי

א.

אין בך געגוע, משקל גופך המוטל כבד על כיסא בין כיסאות, בחדרים בין גופי אדם – הוא שמרטיב עינייך. בחוץ יש הרבה ים, ומעליו אין-סוף שמים. באי "פיטקרן" שבאוקיינוס השקט חיים חמישים וארבעה אנשים, פחות או יותר. במרכז ירושלים את לא משלמת את חשבון המים בהוראת קבע. את נושקת אמת טבעית – גוף אל גוף שאינו, ומוצאת עצמך רוקדת: שום דבר לא ממלא אותך, והרי אינך כלי קיבול. יש ביניכם שתיקה נאצלת. את חולמת עליו – החלל שלך, שבך. חלומות בשריים וחלומות צלולים, והוא שם. פצע על גבי פצע על גבי פצע ופלסטר על פצע על פלסטר על פצע. את סופרת ומתעוררת אל תוך כאב לב מתקתק, מפללת לתאונה, לדעת צער. עשה שתדעי צער בשלווה, כזה שלבו חפץ בך בתשעת ירחי לידתו.

ב.

כשאת מביטה בשמי הלילה ובכוכביהם האחרונים, שנותרו מבעד לזיהום אורות ההתיישבות, את נזכרת שקראת: "ליידי גאגא מוטרדת ממצב הכוכבים". את מוטרדת אבל לא מזהה אותם בשמם. לעינייך הם נעלמים כאובייקטים חשמליים ממרחקים, בעוד שהבתים זזים ומדברים. עוד קראת, שבכוכב חמה המחר יגיע בעוד שנתיים, ושנתיים יחלפו עד מחר. את מפנימה את העיקרון השכלי, זה שמקיים את הזמן מעצם ההתרחשויות. תנועתו של הכוכב במנהגי חוגיו; הקפה סביב צירו-עצמו (יומו), הקפה סביב השמש שלנו (שנתו). את לא מפנימה את תחושת הזמן, והתפוררות מנגנון מחזורי העונות המוכר לך מתעורר בך כמטרד. מה אם הסבל שלך הוא פרפר? את מסתכלת עליו כשהוא בא והולך.

יום שישי

א.

לפרקים, תצמיחי אדם על חורבה.
לפרקים יהיה הוא חורבה על חורבה.
טובים השרידים על גבי שרידיהם. טובה החורבה על גבי החורבה.

ב.

יחפים ובתחתונים את עומדת מולו, ומכאן שהוא מולך. גוף לגוף. את מוודאת שגזרת ישר את שלו, והוא את שלך. סביב אצבעות כפות רגלייך קווצות השיער שלכם רוקדות בנשף מאולתר שמייחצן המזגן. את מגביהה עצמך והוא מנמיך עצמו. על הרצפה את מבחינה ביצור הכלאיים, ומדמיינת את שְׂער ראשו. חושבת על התנור שהתקרר, ורוצה להתנצל על שלא קיימת לכם בן מתולתל. את מרגישה צורך במילים מתוך פטפוט נאצל. והאיזון במערכה היחסית ביניכם עדין. מדובר בחומר אפל – כשאת הוגה אותו בקול הוא משנה פניו. את ממפה ומשננת את שטח הקרקפת שמולך, ותוהה על שמעבר לקליפה. אתם גוש חלקיקים אל גוש חלקיקים, צבר חומרים ומרווחיהם א' אל צבר חומרים ומרווחיהם ב'. מתנהלים במנעד קני מידה. את מבינה – הומיאוסטזיס מושלם הוא מוות. על כן טובה האצת החלקיקים. טובה תנועתם במהירות גובה פני הים. טוב פיוס הזמן. טוב הוא הפתח לרסיסי הרגעים שמצטברים וניתזים. שיעצבו, יסתתו בסלעי האדם. ויכלו השמים והארץ והים וכל צבאם.

יום שביעי

הביטי סביבך, הוסיף הגן, והוא ירוק, והוא מוריק. ובו בירק, אצור אות מוות. הדבר בשלגים, והדבר בשמשות, ובדברי הימים, המשיכה למצולות. כשאת רואה אותו פוסע לאחור אל מול ארון הקודש, את קנאית כלפי אותו רהיט מקדשי. זוכרת את הבקשה מהקהל שלא לצאת מאותה הדרך שממנה הגעתם. והנה הוא, במחווה בודהיסטית, מעניק לך טבעת שהזמין מאיביי. עיגול ממתכת שאינה מזוהה, חרוטה בכתובת דיס ויל צ'יינג'.

יום שמיני

מאיזה חומר עשויים עננים? את נכנסת למרפסת שמעל המדרחוב, אין פנים ואין חוץ. זיהום אור הלילה, ועל כן אינם הכוכבים בעינייך. נקודות מבטך מטה, את בוהה במנורת הרחוב – ממעל היא עיגול. את יודעת שהיא חץ. לפני רגע התהלכת שם למטה בקור, ועכשיו קר לך כאן למעלה. נדמה לך שתמיד היה קר. המרפסת לך כאלמנט של מנהגי אבלות; פרגמנט מתוך סקירת רשמים, מעצם דרישתך אל המתים. עצי הלילה נושפים עלייך. גשם, והעיר לא ערוכה. את לוגמת, והמרק טעים, מזכיר לך שהיית בחיים. מבדיל בין מים למים. ויהי רקיע בתוך המים. יום תשיעי "יש יין חם שצריך לחמם", את משיבה לקול שקורא מן הבית שמחוץ למרפסת. ההרים הסגולים מעוותים צורתם עד נעלמים מאחורייך. השמש השרמוטה תמשיך (ככל הנראה) לזרוח ולשקוע מעלייך גם מחר כאילו כלום. את חוזרת לשולחן גדושזיפים ונאספת לזרוח. לכלום את, לכלום רוקדים הילדים. את מברכת שהגיענו לזמן הזה. מתוך צלילותך את פונה אל המעמקים – מה לך הים כי תנוס? צל חולף על פני המים, על פני הארץ, על פני היישוב, על פני הגן, על פני הבית, על פנים החדר, על המיטה, על עור פנייך ועל פני אהובייך, מבדיל רגע א' מרגע ת'.

יום עשירי

א.

עוד גשם, והתקרה מעלייך נרגשת לקראת קרקעת-בטון-תלויה.
תלויה בקומה השלישית,
בקצה דלת כניסה לבחוץ,
ומעברה רחוב
ומעברו רחובות מסתעפים
ומעברם
עיר
וערים
וים

ב.

במאור המלצתו לחיים,
הפכתם יחד טבע דומם.
זר פרחים
על
אבן.