יונתן

אחרים לא הבחינו בזה, אבל אתם ידעתם שאפשרויותיכם מוגבלות. מעולם לא האמנתם ללהג המתרפס של הוריכם, כי אתם אחרים, בעלי כישרון ויכולת, תשוקה ליופי והבנה לעולם. ידעתם כי גורלכם נחרץ וכי שׂערכם ייאסר בגומיות דהויות, כי קירות יצמחו סביבכם, כי גופכם יחליד ויכבד, כי סנטרכם יישמט ויוכפל. במבט מרפרף מהצד נראיתם קלילים, חדשים, כאילו עליתם ממשטחי הגומי בגני השעשועים, כאילו נוצקתם בפס הייצור של הנערות השזופות במיסיסיפי או באלבמה, אך בתוככם, ידעתם, פעפעה ירוקת אמכם, רתח אודם אביכם, משהו רצה לבוא לידי מימוש, ויבוא לידי מימוש, גם אם זה יארך שניים או שלושה עשורים, גם אם תצליחו להסתיר זאת מסביבתכם בתכסיסים ובהתחפשויות, הכיעור שסבב אתכם יסגור עליכם, בצינורות המזגנים הנוטפים מי קרח למדשאות חרבות, בשפריץ החוּם על קירות בנייני השיכון שבהם גדלתם, או גרוע מכך, בלבני השיש העכורות מזיהום בפרוורים. מרגע לידתכם נידונתם לכך, נמשחתם לכך, מאז הבהב הפלורוסנט לראשונה על עווית פרצופכם הצורח, גם אם תרחיקו עד ברלין תסיעו בכם את אמכם השחה אל מדפי החלב בנס ציונה או מודיעין.

יונתן מת. בר מינן. הלך. נפטר. הסתלק מפה. אין יונתן. דעך, התפייד לאטו. אך לא היית עד לדעיכה, שמעת רק את השמועה, את הכרוז הנחרץ: במעלות קדושים ונכונים. הוא היה באמת נכון, יונתן, היה יפה וצהבהב. היה אודם בשפתיו, בלחייו, הבעיר את קירות הפרוור הלבנים, הביא איתו סכנה במונית השירות מתל אביב. פעם נשק לך בכוח, תחב את לשונו לגרונך, ואתה ברחת משם, אידיוט. ברחת מהאפשרות היחידה שלך להינצל, עד אז למצער. ועכשיו הוא איננו. עבד על סיפון אונייה. היה במאי של ספקטקלים לזוגות שביקשו ללבות את האש הגוועת של תשוקתם. היו לו חזון ועין מצוינת ליופי. טעמו היה רהבתני אבל מרוסן. הוא הצמיד נוצות למלמלה, רעלות לפעמוני כסף, צעיפי משי לגרבוני רשת, וכולם היו מרוצים. הנשים נדרכו על מקומן לנוכח הנפת הרגליים הגמישה, הגברים זינקו באוויר. הוא עבד שלושה שבועות על סיפון אונייה כזו, שסבבה בקרוז בים התיכון או הבלטי, וכשחזר לביתו היה אופה.

בעיקר עוגות בחושות אהב לאפות. הוא ביקש להעלות את הפשוט למדרגת אמנות. בזה ראה אתגר. לא ביקש להעמיס בתוספות, במיני מתיקה מרוככים וזבים, במיני חטיפים מיובאים, הררי בצק או קציפת לימון. הבחוש היה עבורו עילית האפייה המקומית. למעוך בננות, לגלול בקמח, לרסק תפוחים, להפוך את הכול לבלילה אחידה, חלקה, שמזהיבה בתנור. על זה היתה גאוותו, לשם היה משיא את תשוקתו הבלתי מתכלה. ועכשיו הוא איננו.

איך הכרתם בעצם? האם אתה זוכר? האם אתה יכול להתחקות אחרי רגע מדויק, מבט? הוא הרי היה בכיתה שלך מאז כיתה ב', כשעברתם לפרוור המרוחק מטחווי פרסה משדה התעופה, אך כאילו לא ניחשת את קיומו, זה שמתחת להילוכו הגמלוני ולזקן הבהיר שהחל לכסות את כל פניו כבר בכיתה ה'. משהו הפגיש ביניכם, אבל מה זה היה?

זו היתה היא. לא היפה שבהן, אבל משהו באופן שבו הניחה את עצמה בעולם, התעוזה, ועם זאת ההיסוס, משכו את שניכם אל העמק שבין ניצני שדיה. שם חלמתם להניח ראשכם ולמות. אחר כך אתרי הפורנו חידדו את הפנטזיה שלכם, עיבו אותה, ולבסוף השמידו אותה בסערה של נוזלים. אבל היא הפגישה ביניכם, ונשכחה מהר משחשבתם, אבל אתם נשארתם.

הוא לימד אותך לאונן. אתה זוכר, לא ידעת מה זה אומר בעצם, איך פורץ דבר מה מהדלדול הזה, מאפיסת העור. הוא אמר לך לשפשף, והדגים לך, עם רוק מלשונו, והסביר איך להיפטר מזה, עם נייר טואלט מקופל לשניים, ויום אחד העזת, בג'קוזי המקולקל של הוריך, בחסות הזרם, הפליטה היתה גרגירית וקלושה, אבל למדת מה יש לעשות בה, בהזדקקות, שאפשר לפרוק ולהמשיך הלאה. אלא שכל פעם כזאת היתה מלווה כעת בהתרוקנות, ובאשמה, על מה בעצם? לא ידעת, לא מטעמים הלכתיים בדיוק, אבל כן ניקר בך השווא שבשפיכה. לפני זה היה הדבר שהתאווית אליו יותר מכול, ואחר כך, מרוקן ודביק, יכולת להישבע שיכולת גם בלי, אבל לא יכולת.

יונתן ידע לאונן בהליכה. הוא היה אוחז בזין שלו דרך מכנסי הכדורסל הרחבים, שהבד המבריק שלהם הגביר את החיכוך, ולאורך כל שיטוטיכם בשביל שסבב את היישוב, לאורך השדות של המושב השכן, שפשף. יכולתם ללכת כך שעות ולדבר, בתחילה על בנות מהכיתה, עם השנים גם על רוק מתקדם, על אתגר קרת, השיחה הלכה ונסקה, הלכה והתרחקה ממקורותיה החרמניים, אך תמיד נגמרה בפליטה.

יונתן נאנח. הוא הגמיש את איבריו כרקדן בלהקת המחול היישובית. הוא צחצח את קולו במקהלה. הוא ייפה את אפו, את מצחו הבהיק. זקנו העבות כבר זהר, אניציו השתובבו מעל שפתיו, שפתו לחכה אותם בחמדנות. הוא רצה שתעשן איתו, ישבתם בשיחים, ואז הוא נגע בחזך, תחילה קלות ואחר כך כמו לפיתה, וירד אל הבטן. עצרת את ידו וליטפת את כתפו. קירבת את פניך לאט, והוא נישק אותך. רשרוש נשמע מאחור. הדפת אותו אל הגדר ורצת. לא הבטת לאחור. מאז לא דיברתם. שני עשורים חלפו. והנה הוא מת.

*

כששמעת על כך בדיוק החלפת חיתול. סגרת על הבטן הקטנה והפכת. הטלפון הבהב. אתה זוכר את יונתן, הוא למד איתנו בשכבה. מעולם לא שיערה את עומק הקרבה ביניכם. אני חושבת שהיה בפעולה או שתיים. הוא איננו. אוושה בלב. הלוויה מחר בבית העלמין של היישוב. תבוא? טוב בסדר, נוכל גם ללכת לשבעה. מרחת משחה בפי הטבעת הוורדרד, ובשקעים שבין שק האשכים לירכיים. פתאום הבחנת שהגזמת, כל החיתול מלא במשחה הלבנה הריחנית.

מיד אתה חושב על עצמך. אתה בן שלושים ושלוש. הגיל שבו ישו גאל את העולם. יונתן היה באותו גיל ממש, למעשה שלושים ושתיים, כי קפץ כיתה. מה מותו אומר עליך. מה מותו אומר לך. למה שיגיד לך משהו. מי מסתתר מאחורי מהלך הדברים בעולם ומנסה לדעתך לומר לך משהו. את מי אתה מעניין. אתה נזכר ביום ההוא בחדר השירות הקטן, ליד סל הכביסה, בביתו של יונתן. נעלת את הדלת ופשפשת בכביסה המלוכלכת, מחפש תחתונים וחזייה שנלבשו והושלכו לסל. מלאים בזיעה, ריח, הפרשות. למתוח אותם על גופך. להדק את התחתונים על מפשעתך. לקפל את הזין אל תוך עצמו, כמו שבלול. כמו שלימד אותך רועי המדריך בצופים במחנה הקיץ. למתוח את הגומי כלפי מעלה, עד שמאחור חוט דק פולש למפרץ הישבן. לגעת בביצים דרך מגע הסטן החלק ולפלוט. מבחוץ נצמד יונתן לזכוכית החלבית. טבעת שם?

אתה יורד מהבית, יוחנן הסנדלר, גינת שינקין, יורד באלנבי, ימינה בהס. הולך בלא תוחלת, ובלי מטרה. ממולל את הכרס הקטנה. יש עוד שעתיים עד שתיקח את עירד מהגן. הנערים. הנערות. הגופיות שמוטות. הטייצים הדוקים. העיגולים  מתחת לעיניך העמיקו והסגילו. השיער שלך עדיין מלא, אבל משהו כבר נקלש באזור המצח, גם אם אתה עדיין לא מודה בכך. מותו של יונתן. כבר אינך בן, אתה אב. עכשיו לכל מה שאתה עושה יש משמעות של אב. הילוך של אב, מניירות של אב. גם אם הוריך עדיין בחיים, אין לך על מי להישען אלא על עצמך. אתה המשען. אתה הנקודה הארכימדית שעליה יושב גן מאיר, שעליה יושב בית הקברות טרומפלדור, שעליה יושבת מסעדת הדים-סאם ברחוב בן יהודה. כולם נטועים במפשעתך, כולם ניזונים מהקיבורת שלך. אתה רוצה להצית סיגריה אבל מעולם לא למדת לגלגל. תמיד אתה נצמד למישהו שיודע, אז מה הטעם בללמוד. אתה מבקש מאחת הגופיות השמוטות. בדור הזה כבר לא מעשנים. אתה משנורר מאישה גותית, כבר לא צעירה כל כך. היא נאמנה לעצמה, אתה חושב, כשהיא מקערת את כפות ידיה ומסוככת בציפורניה השחורות על הראש הנואש להידלק.

מה הוא ביים שם על האוניות? אולי היו אלה מחזות אימים, פרודיות נוראיות על נעוריכם? אולי בקומדיית סלפסטיק שחקן מקריח, שעבד בתסכול בלהקת הקרוז, הסיט את שפתיו בגועל, במחווה גרוטסקית, מהמושט לנישוק, לקול צעקות בוז רמות של הקהל, הבז לגמלוניות שלו, לחוסר הנימוס? מי יכול לשער. השעון מורה שלוש. הגיע הזמן למשות אותו מגן הילדים. אתה לא מוצא מה לומר לו. רק מביט בעיניו, פורע את שערו, מחכך את ידך בלחיו. אתה לא מצליח לדבר אליו. נדמה לך שזו השחתה.

ומה איתה? היא לא רק מדברת. היא שרה. היא מצמידה אותו אל חזהּ כשהיא רק קמה בבוקר. שרועה על המיטה בתנוחת גוסטב קורבה. תחתוניה הסגולים מצטמצמים ונשאבים אליה. השיער חובק אותם ומזדקר סביבם. הוא יונק מהפטמה ברעב כזה, משרבב שפתיו, חושף את שתי שיניו הקטנות. אתה מנסה לנשק אותו, אבל הוא הודף אותך. אתה מפריע לו לאכול, היא גוערת בך. הוא נשען עליך, הרגל שלו בוטשת בבטנך, נשמטת מטה. אתה מסתכל בהם באושר, ופתאום אתה מבין, זקפה. אתה מוכרח להאשים את הבוקר. אתה משפיל אותו בידך. נעלם בשירותים.

ואילו יונתן נווד בימים. יונתן מביים בכל סיבוב הופעות את חייו ומותו. יונתן הוא נוכל נהדר. איך הוא חי מאז שנפרדתם?, אז היה מחליף זהויות מדי חודש. פעם היה פאנקיסט, פעם סוציאליסט אדוק, פעם הטיף לרוק מתקדם. כמה רבתם כשגינית את ג'נסיס המוקדמת, זו של פיטר גבריאל. מה חשבת לעצמך באמת. הוא היה מבריק, וכשעזב את כיתת המחשבים כדי לרקוד, היו שזקפו גבה. הוא היה הבטחה, אבל מאס בנוקשות של הבלט. מהר מאוד עבר למחול מודרני. עשה מעין פרפורמנס. ואז נבלע באילת. וגאס של מטה לצוותי הבידור, עד שקיבל את הג'וב על אוניית השעשועים.

מה הצטבר בו באותם ימים? אין לך צל של מושג. איך קיבל את ההודעה על מותו הקרב. מה עשה בשבועות האחרונים לחייו. איך אהב את ליעד, אם אהב, או שמא היה לו נחמה בשעות הקשות בחייו. הרי גם אם הקשר שלהם הפסיק לתפקד חודשים לפני כן, הוא לא היה מעז לעזוב אותו על סף מותו. יונתן אהב זיתים. במיוחד את הפשוטים של הסופר, של קופסאות השימורים, ירוקים ובלי גלעינים. יכול היה לסיים קופסה כזאת בשעתיים. האם אכל זיתים באותה אדיקות, או שנכנע לטרנד הבריאותי? שמעת פעם ששישה זיתים שווים בערך הקלורי שלהם לכיכר לחם.

באיזשהו מובן היית מאוהב בו. הנשיקה הגיעה הרבה אחר כך, והיתה שלא במקומה. כלומר, לא רצית בברית הלשונות הזאת. אבל רצית במשהו אחר, קרבה, גופניות, נעורים. רצית ולא היה לזה שם, וגם אין לזה שם עכשיו, בטח לא השם של יונתן, יונתן יצחק טייטלבאום, בננו ואהובנו היקר. השם נתן, וגם יונתן נתן, ואתה לא לקחת. ואם היית לוקח לא היית יושב פה עם חצי תאוותך. מסתיר פניך. מפחד לפגוש את הוריו. אם היית לוקח, זה בטח היה משתבש, ונחתם. זה טיבם של דברים שנלקחים, ואלה שלא, נשארים בגדר אפשרויות, מתעבים ותופחים לממדים תלמודיים. זהו יונתן בשבילך, בסך הכול אפשרות, לא גופה, לא בן ואח ואהוב. כמה אנוכי אתה, אפילו עכשיו.

אתה לא יכול לומר לה. אסור לך. פשוט אסור. לא כי היא לא תבין, דווקא כי היא תבין. היא תמיד מבינה אותך. בגלל זה לא הצלחת לעזוב אותה אף פעם. אתה מכור לזה. להבנה המלאה שלה. לזה שאין בך ולו קצה שיכול להתנזר ממנה, לשמור על איזה מרתף יין סודי להצפין את אוצרותיו בו. הכול גלוי בפניה. והיא טובה, נדמה לך ברגעים מסוימים שהיא האדם היפה בעולם. ואתה מודה על האור בחלון ועל העציצים ועל הילד, אז אסור לומר לה שלא קברת את יונתן. שלא היה לך האומץ. שהשקית את העציצים יותר מדי, וכתמים חומים מסתמנים בשוליהם. אסור. זה מדרון חלקלק מאוד.

*

דיברת עם אורטל שרקדה איתו בתיכון, היו מדברים מדי פעם בצ'ט של הפייסבוק. שיחות עדכון כאלה, אחת מהן לפני כמה חודשים. מתברר כי בשבועות לפני שנודע לו עבד על מיזם חדש, שאפתני, מחזמר לפי "יוליוס קיסר" של שייקספיר, שמסיט את המבט לדמותו של ברוטוס ולקשרים המורכבים שלו עם קיסר ועם קסיוס. ואת זה הוא רצה למכור לוועדי עובדים, המשוגע. מה ריתק אותו כל כך בקיסר, אתה מנסה להבין. מה בדיוק עניין אותו בברוטוס, ברוטוס שדקר את אביו החלופי, את חברו הטוב, את אהובו, שנעץ את הסכין בבשרו? ברוטוס הפוליטיקאי הכושל, שהרג את הפוליטיקאי המלנכולי, האפילפטי, שהרשה לו לפרכס על רצפת הסנאט, שמידותיו הטובות מרדו בו כשהרשה לאנתוני לדבר בפני העם ולהטות את לבותיהם אחריו? שאהב את קיסר, אהבת נפש, והיה אדם נדיב? מה עניין אותו כל כך בברוטוס?

נסעת לראות את המצבה שלו. מהסוג המסוגנן שעושים היום, משיש חברון, עם כיתוב בגוטמן יד בראש. צנועה. מוקפת קקטוסים ופריחה כתומה של שן הארי. נקייה. שלוש אבנים מונחות עליה בקשת כמו פה מתקפל לחיוך. מה רצית לראות בזה, אתה לא מבין. אתה מחפש ביוטיוב את הנאום של אנתוני על קבר קיסר ומפעיל עם סאונד. ביצוע של התיאטרון הבריטי. מחטי האורנים מתנדנדות מחטים מתנדנדות? ברוח, ודררה מנוולת תולשת מהן קווצות ומשליכה למטה, על ראשך, ועל המצבה. אתה מנסה לקלוע בה אבן. היא חומקת ומתעופפת משם, אולי לעץ סמוך. איך היא נעשתה סמל לחופש או יופי, קיום כל כך דל, הרה סכנות. ועוד סימנו אותה כפולשת, כאילו בחרה להגיע לכאן. "This was a man", אומר אנתוני במבטא של לורד בריטי.

יש משהו נפלא בלהישאר במקום שגדלת בו. לגור ביחידת דיור בחצר ההורים. לקדש את האדמה שנקנתה במכרז של מנהל מקרקעי ישראל. לא במובן הרומנטי של לגדול עם שתילי המנגו. במובן הפרוזאי של הברוטליות שבאבן. שביתד המעוקמת. שהיתה שם מאז ילדותך. פתח הביוב. הדברים שמעולם לא תוקנו בשיפוץ, כי איש לא נתן עליהם את הדעת. המרקם המצויץ של מרצפת שיש. ילידיות של מטה. בלי זיקה ללאום או לדת, גם לא לאדמה במובנה הפולקיסטי, אלא לעפר, לגרגירי האבק, לשבר המרצפת. אי-אפשר להשקות שבר מרצפת בדם. משקים אותו באקונומיקה. אתה ויונתן שניכם נדדתם, אבל איש מכם לא חצה את גבולות הארץ, ואם נהיה כנים, איש מכם גם לא הרחיק לכת אל מעבר לגבולות השבת של היישוב, שסומנו בתיל מתוח על עמודים והקיפו את המבצר הלבן על הגבעה. שבתם שוב ושוב, עד שנעשיתם זרים לעצמכם.

*
בית העלמין מאחורי מגרש הכדורגל, קרוב כל כך לבית הוריך. נטעו בו זיתים, כמו להדגיש את שורשיות המקום שזה מקרוב בא. על הגבעה הזו שהבדואים רעו בה את עדריהם עד שנות התשעים המאוחרות. זהו לא משל, אתה מתעקש. לא תמשיך ללהג על התנובה. על מה שיוצא כשהם נדרכים אל האבנים הלבנות הקטנות  שלאורכן פוזרו. מה צבעו, מרקמו, טעמו של בשר הזיתים, של דמם. זה מעשה וולגרי. ורצית לדבר על יונתן, או עליכם. על הידיים הקטנות שמתלפפות סביב צווארך ועל הפה שמנקר בשקע שבין כתפך לצווארך. מגיר אליה רוק ריחני. אתה סוגר את הדלת, מפני מה. פשוט סוגר את הדלת. גם לזה אתה לא מבקש להעניק משמעות סמלית. אולי מפני האור שמצמצם את העיניים הגדולות לחרכים. כשניגשת למחשב, רצית בכלל לכתוב עליה, שהיא הדבר היחיד שמציל אותך משם. מהשדה שמאחורי מגרש הכדורגל. ובאופן ממוקד יותר, מהיתד המעוקלת בעלייה שמובילה אל השביל וצופתה פעם בטעות בטיח ממערבל בטון שנטה על צדו. מסתמיות הדברים. מעצמך, אבל כל תיאור שלו, שלה, של שפתיה, של גבותיו, יהיה בבחינת עבודה זרה, צֶלֶם בַּהיכל, ההיכל שבנית ליונתן, ורק לו.
 

מהדורה מקוונת | ספטמבר 2020
דימוי: צאלה גרינברג, שתי דרכים לבית, תמונה מתוך מיצב וידאו דו צדדי, 2016