ירושלים-מרכז שפירא-אפרת: שיחה עם יהודה גזבר פניגשטיין

מהו המקום הפתוח? בספרה חיים ועוד חיים (ידיעות ספרים) שואלת הסופרת הבריטית קייט אטקינסון, האם אנחנו יכולים לשהות בכמה מקומות וסיפורי חיים במקביל? או שעלינו להתעקש על מקום התרחשות חיי היומיום האובייקטיבים שלנו בלבד כקיים וכממשי? בספרו המין האנושי (עם עובד) חוזר איש תנועת ההתנגדות הצרפתית רוברט אנטלם שוב ושוב על המילים "כאן" ו-"שם" כדי לתאר את הפער שהוא נאחז בו בין עולם הבית, העיר פריז שממנה נתלש (שם), לבין עולם מחנה העבודה הגרמני שבו הוא מנסה לשרוד (כאן), תוך דבקות עיקשת במחשבות המתעמעמות על העולם הממשיך להתקיים בלעדיו מרחוק.

יהודה גזבר-פניגשטיין חבר את הסיפור אהרן פוגש בחורה ושוגה באהבתה תמיד אשר פורסם בגיליון גרנטה שפות זרות, ואת הסיפור פרק שלישי, פרקים נבחרים מתוך רומן בכתובים. הוא נולד, גדל וחי בירושלים. הוא מלמד כתיבת פרוזה ומנחה סדנאות כתיבה. שוחחנו איתו על התנועה בין מקומות קרובים ורחוקים, פתוחים וסגורים, כניסיון מתמיד לכונן צמיחה ויצירה.

קריית משה-הר נוף

נולדתי בירושלים אבל לא גדלתי בסביבה ירושלמית קלאסית. כשמדברים על ירושלים מדברים בדרך כלל על המשולש שמתחיל בתחילת רחוב יפו, בנקודת המפגש של דרך חברון עם עמק רפאים, ויורד למטה לשכונת בקעה ומשם לשכונת פת. אני גדלתי בירושלים קצת פריפריאלית, בקריית משה, שכונה חרדית וחרד"לית (חרדית-לאומית) המזכירה שכונת שיכונים. יש דמיון בינה לבין רמת גן, לא באופי אבל באווירה. הזיכרונות הספציפיים שיש לי כילד ממוקדים ברחוב צדדי אחד, רחוב ריינס שבו גדלתי, ובשכנים. כילד העולם שלי היה שלושה בניינים וסבא וסבתא שלי שגרו בתל אביב. אבא שלי בא במקור מתל אביב, אבל לא היתה לזה משמעות ממשית, לפחות לא מבחינתי כילד. לא הרגשנו זרים בשכונה. החלק החרד"לי של קריית משה שבו גדלתי מתנהל סביב ישיבת מרכז הרב, שבה הרבה מתושבי השכונה למדו, לומדים או מלמדים. הרבה ממוסדות השכונה, הגנים, בתי הספר וכו', הוקמו על ידי הישיבה. גם החיים שלנו כמשפחה התנהלו סביב התפקיד של אבא כר"מ (רב שמלמד) בישיבה.

כשהייתי בן חמש עברנו לשכונת הר נוף. אבא המשיך ללמד בישיבת מרכז הרב ואני המשכתי ללכת לבית הספר היסודי בקריית משה. המעבר להר נוף היה מבחינתי כמו יציאה ממיקרוקוסמוס שהכרתי למרחב שאפשר לחקור ולגלות בו דברים חדשים. היות שהר נוף היא השכונה הכי מערבית של ירושלים, היא מוקפת ביערות. זו שכונה שמרגישים כמו בחצי אי. היא לא מנותקת מירושלים כמו שכונת רמות. יש כביש גישה לעיר ואת אזור התעשייה של גבעת שמואל ליד, אבל כילדים היער היה שם בשבילנו עם המעיינות שבו והשבילים. יכולנו לרדת אליו מתי שרצינו. אהבתי את העובדה שאתה פשוט חוצה כביש ואתה ביער. אהבתי את הכניסה ליער, את המקום הזה בין השוליים של היער לציביליזציה. אהבתי לדעת שאני יכול לחצות את היער ולהגיע לבית שמש. הר נוף היא שכונה לא פחות צפופה מקריית משה, אבל היער מסביב נתן לה מרחב שלקחנו כמובן מאליו כילדים. עד היום אני מאוד אוהב את יער ירושלים. יחסית להיום נראה לי שגדלנו חופשיים.

קריית משה והר נוף הם שני מקומות מאוד שונים. הר נוף הפכה במהלך הילדות שלי לשכונה חרדית. זו קהילה אחרת לגמרי, עם מוסדות ובתי כנסת אחרים, ואנחנו חיינו בתוכם כדתיים-לאומיים. השכונה היתה אשכנזית ברובה, אבל גם חברי מפלגת ש"ס גרו שם. הרב עובדיה יוסף גר שני בתים מאיתנו. אני זוכר את עצמי בילדות כמעט דורס אותו בטעות עם האופניים. גם אריה דרעי גר לא רחוק. למרות זאת הר נוף היתה מבחינתי הבית. קריית משה היתה נקודת המוצא שלי, ממנה באתי, אבל הבית היה בהר נוף. המשכתי ללמוד בקריית משה עד כיתה ח', וחייתי על קו תפר דק מאוד בין שתיהן. לא הרגשתי חלק מהחברים שלי בהר נוף, כי לא למדנו ביחד, וגם לא מהחברים שלי מבית הספר בקריית משה מהסיבה ההפוכה. מבחינה מרחבית התנועה בין בית הספר לבית היתה תנועה מעניינת. התחושה שיש לך תמיד מקום נוסף שהוא לא חלק מהמעגל שאתה נמצא בו מאפשרת לך נקודת מבט רחבה. אתה מסוגל לראות את הניואנסים יותר בצלילות, כי יש לך הקשר אחר.

לא למדתי לכתוב. לא גדלתי במקומות שהעניקו משמעות יתר ליצירה. הכתיבה פשוט תמיד היתה קיימת, ואני אומר את זה במובן החיובי. אני חושב שהיצירה היא לא דבר חשוב. זכות הקיום של היצירה מבחינתי היא כנקודת התבוננות בעולם. כשהיא הופכת לעולם בפני עצמו היא הופכת גם למאוסה, לנרקיסיסטית ולמתעסקת בעצמה קצת יותר מדי מבחינתי. אף פעם לא שלחו אותי לחוגי כתיבה, ולא שלחו דברים שכתבתי לעיתונים. פשוט כתבתי כל הזמן מתקופת החיבורים בבית הספר, והתחלתי לספר סיפורים מגיל חמש. בבית העריכו את זה, אבל לא עשו מזה עניין או חשבו לפתח את הכישרון שלי. פשוט כתבתי כי הרגשתי שזה משהו שאני יודע לעשות, ואנשים אהבו את מה שאני כותב.

כילד קראתי את כל מה שיכולתי למצוא בספרייה. לאמא היה חשוב שהילדים שלה יקראו והיא זו שרשמה אותנו, ושאלה ספרים בעצמה. כתבתי חיקויים של שירים מדיסקים של הגבעטרון ונעמי שמר שהיו לנו בבית. חיקיתי את המבנה, את המקצב ואת החרוזים. בסיפורת חיקיתי את הסיפורים של או. הנרי, סיפורים קצרים עם פאנץ' בסוף, דברים כאלה. בגיל ארבע-עשרה נתקלתי בספר אדום וקטן של נתן זך כשסידרתי את המחסן. ידעתי מי זה נתן אלתרמן לפני כן, הכרתי מדיסקים את שירי רחל, אבל זך היה משהו אחר. אני זוכר שזו היתה חוויה מטלטלת. לראות שאפשר לעשות דברים כאלה עם המילים.

את שנות הנעורים ביליתי בפנימייה בקריית משה, שלא הפריעו לי לכתוב בה. גיליתי  את אתרי הכתיבה באינטרנט, את "במה חדשה", את "צורה" ואת "ביכורים". נחשפתי לקהילות של כותבים וליכולת שלי לכתוב לאנשים שאני לא מכיר. התחלתי לקרוא כל מה שבא ליד, ספרות ישראלית, פנטזיה, מדע בדיוני. נחשפתי לטקסטים שלא הכרתי, שירה מודרנית ישראלית ולא ישראלית. בכיתה ט' השתתפתי בסדנת כתיבה בפנימייה שהעביר המשורר אלחנן ניר, וקיבלתי ממנו ביקורת שלא קיבלתי עד אז. הבנתי ממנו שהכתיבה זה מה שאני עושה, ואני צריך להתייחס אליה ברצינות. הבנתי שאני לא ברמה שאני רוצה להיות. למזלי הישיבה שלמדתי בה היתה פתוחה יחסית. הייתי צריך להתאמץ כדי שיעיפו אותי. אז כתבתי כל הזמן. עדיין לא חיברתי בין עולם המילים של הישיבה לעולם המילים של הכתיבה. רק בשנתיים האחרונות התחלתי ליצור סינתזה בין שני עולמות המילים.

מרכז שפירא

בשנת 2008 התחלתי ללמוד ב"ישיבה הגבוהה אור עציון" במרכז שפירא, הנחשבת בעולם הישיבות הדתי-לאומי לשמרנית. הרגשתי שאני רוצה להכיר את השמרנות לפני שאלך לדרך חדשה. שאם אני רוצה לשבור משהו אני צריך לדעת מה אני רוצה לשבור. תכננתי להיות שם שנה וחצי ואז להתגייס, ואחרי הצבא ללמוד בישיבה פתוחה יותר. בפועל נשארתי שלוש שנים שהיו לא פשוטות בשבילי, כי לא התאמתי לישיבה. ישיבה היא מערכת סגורה. קצת כמו משק אוטוקרטי. יש הכול בישיבה, אוכל, ספרים, מחשבים, לינה. אין סיבה לצאת, וזה יוצר תחושה של סגירות. וגם את התחושה ההפוכה, שכל יציאה היא בעייתית, כי אתה יוצא מתחום ההתנהלות של מערכת סגורה. אני זוכר את מרכז שפירא גם כמקום יפה ומוקף שדות שטיילתי בהם. אבל את רוב הזמן ביליתי בישיבה.

הכתיבה הפכה למפלט שלי בשנים האלה. במקביל לישיבה הייתי חלק מקהילה של יוצרים ברשת, שאני חייב לה המון. "ביכורים" היה בזמנו אתר עם מערכת פורומים ענפה והמון יוצרים שכתבו ושוחחו כל הזמן על היצירות שלהם ושל חבריהם. זה היה מרחב שיכולת לדבר בו על דברים שמעניינים אותך עם אנשים שאפשר לדבר איתם על זה.  מקום שבו יכולתי להיות מי שאני. עד היום אני חי את האינטרנט, משתדל להיות כל הזמן פעיל ונוכח בפייסבוק. היתרון הגדול הוא שמדובר גם במין מעבדת כתיבה. עד לאינטרנט לא יכולת לכתוב טקסט ניסיוני, להעלות אותו לרשת ולבדוק מה קורה. היום כבר לא צריך לעבור דרך חתחתים כסופר כדי להגיע לקהל קוראים. דרך שקשה לעבור אותה לבד. היום אפשר ללמוד איך לכתוב ולקרוא בזמן אמת, באופן חי ושוטף ברשת. לזה אני מתכוון כשאני מדבר על המרחב הווירטואלי הפתוח. המקום היצירתי המשמעותי מבחינתי בשנים שבהן הייתי בישיבה היה האינטרנט. וזה נשאר ככה עד היום. כמובן שיש לזה גם מחיר. המרחב הזה מלא בהמון הסחות דעת. קשה לכתוב טקסטים ארוכים ולצפות שאנשים יקראו אותם. יש נטייה לכתיבת טקסטים מאוד מסוימים שאינם דורשים השתהות. טקסטים פשוטים שניתנים להבנה באופן מהיר. ועדיין החופש והתקשורת המידית הם מהפכה מבחינתי.

כתבתי בישיבה כל הזמן. במקביל לכתיבה באתר "ביכורים" התחלתי לפרסם גם סיפורים וביקורות ספרים בעלון בית הכנסת עולם קטן הפונה לקהל צעיר. הרגשתי שאני הולך ומשתפר, בייחוד בשירה, ושאני עדיין לא מבין איך סיפורת עובדת. יש תפיסה שכתיבה טובה היא להציב את המילים הנכונות אחת ליד השנייה, להשתמש יפה במילים. הרגשתי שזה מה שאני עושה, ושזה עובד טוב בשירים, אבל לא מספיק טוב בסיפורים מבחינתי. הבנתי מעצם הנסיבות שאני רוצה להיות סופר. היה ברור לי שאני הולך לקריירה ספרותית. קראתי את כל הספרים של הסופרים שאהבתי, פול אוסטר, א. ב. יהושע, סאראמאגו, דיוויד פוסטר ואלאס. ניסיתי לכתוב כמוהם והתחלתי להבין המון דברים. הבנתי שכל זמן ההתלמדות שלי בישיבה לא רציתי באמת להיות משורר. שאני לא יכול לשנות את הקורא באמצעות השירה שלי, כי השירה מבחינתי היא רגעית. היא במיטבה כשהיא מנסחת לקורא את עצמו, נותנת לו מילים להבין את עצמו. זה יפה, אבל זה לא נותן לי מספיק דרייב לכתוב. הבנתי שאני רוצה לכתוב סיפורת על הדברים שאכפת לי מהם, שאני מתמודד אתם בעצמי. המשפט "ליצור מתוך הפצע" הוא אולי משפט בומבסטי, אבל הבנתי שמה שדוחף את הסופרים שאני אוהב ורוצה לכתוב כמוהם הוא הרצון להגיד משהו על העולם, לחתור ללב הדברים. שעליי לכתוב לא רק מתוך ועל הספרות, אלא על דברים שהם חלק מהחיים שלי. אהבתי שאצל פוסטר וואלס זה עובר בהומור ולא בכובד ראש. את העובדה שיש סופרים שלא אכפת להם מחוקים.

אפרת-ירושלים

בשנים שלי בישיבה ירושלים הפכה עבורי משכונה לעיר. ירושלים היתה שם כל הזמן, לא היתה לי עיר אחרת, אבל פתאום הבנתי שיש עולם מחוץ לגבולות השכונה שלי שאני רוצה לגלות, עולם מעניין שאני רוצה לראות מה קורה בו. בחופשות מהישיבה הייתי הולך לשבוע הספר, לסרטים בסינמטק, לאירועים ספרותיים ולפסטיבלים. המפגש שלי עם העולם החילוני היה קצת כמו פלירט, ניסוי של התקרבות והתרחקות, אבל לא הרגשתי בשום רגע שאני לא חלק מהעולם הזה למרות שלא גדלתי בו. אולי לא הרגשתי חלק אינטגרלי, אבל נראה לי שהרבה אנשים בעולם החילוני לא מרגישים שהם חלק אינטגרלי מהעולם הזה.

אחרי הצבא חיפשתי ישיבה שהיא בדיוק ההפך מ"ישיבת אור עציון", והגעתי ל"ישיבת שיח יצחק" באפרת, שהקים הרב שג"ר (הרב שמעון גרשון רוזנברג). ביליתי שבוע בישיבה כדי להתרשם, והחלטתי ללמוד שם. זה היה מקום שונה לחלוטין מ"ישיבת אור עציון". ל"ישיבת שיח יצחק" לא היו קירות. אפשר היה להגיד וללמוד מה שרוצים, לאכול ארוחת צהריים עם המורים ולדבר איתם על סרטי פנטזיה או על משחקי כדורגל. קשה היה לדבר על הישיבה כמערכת, כמוסד. היתה לתלמידים אוטונומיה מאוד גדולה. אמנם למדנו תורה, אבל יכולנו לשלב לצדה גם ספרות, שירה ופילוסופיה כחלק מהמון נקודות שהרכיבו יחד את הלימוד. היו בישיבה סדנאות ליוגה, לציור ולכתיבה. המהות היתה התורה, אבל כפי שהיא משתקפת מבעד לכל הרסיסים האלה. אני מגדיר את עצמי היום בוגר "ישיבת שיח יצחק". הרב שג"ר כבר נפטר כשלמדתי שם, אבל היו שם מורים שמאוד השפיעו עליי, כמו הרב יאיר דרייפוס, הרב נועם סמט והמורה שלי מהישיבה התיכונית, הרב אלחנן ניר. אפרת היא התנחלות, וכמו בכל התנחלות מרגישים בה כמו באי מבודד במרחב נטול רצף. קצת כמו מדינת ישראל, גם ההתנחלויות נטועות בתוך המרחב מבלי להיות חלק ממנו. הנוף הוא נוף של טרשים, מהיפים בארץ. עברתי במקום חוויה. במקביל פתחתי את דף הפייסבוק שלי בשנת 2012 ופשוט כתבתי סיפורת שהלכה והשתכללה. הבנתי שזה הקול שלי, שאני לא רוצה להיות פוליטי ולא סטנדאפיסט. הבנתי שאני רוצה להיות סופר.

היום אני גר בשכונת רחביה בירושלים, ומעביר סדנאות כתיבה כחלק מעסק שפתחתי, העוסק בכתיבה בכל ההיבטים. ירושלים נשארה הבית שלי. אני פשוט לא מכיר עיר אחרת. ירושלים זו עיר שהיא אף פעם לא בדיוק מה שאתה רואה. יש לה את הפסון של עיר הקודש אבל גם את הצד של העיר הממשית עם הזבל והבעיות; העיר שמכילה את מזרח העיר, את מערב העיר ואת השכונות החרדיות; העיר שאי-אפשר לראות אותה כשאתה תייר. לי קשה לתפוס את ירושלים כעיר הקודש, כי אני מכיר אותה. עמק המצלבה בשכונת רחביה שאני גר בה הוא המקום הירושלמי הטיפוסי מבחינתי. מדובר בגוש לא מהוקצע של טבע בלב העיר, עם מוזיאון ישראל, והכנסת, ומנזר המצלבה, וסניפים של תנועות נוער מסביב. אני אוהב את הסבך הזה.

קשב-תמיכה-דעיכה שקטה (על הכתיבה)

אני תמיד מתחיל סיפור ממשהו אמיתי, משהו שראיתי ברחוב או שלפחות יש לי תחושה שאני מכיר. מין רגע אנושי שאני יודע לזהות גם אצלי. זה יכול להיות רגש, תמונה, התרחשות. כשעולה לי משהו אני מתיישב מול הדף וחושב בקול על הדבר שאני מנסה להעביר. אני מנסה להבין מה אני רואה, לאן החוויה הזאת יכולה ללכת. אין לי עניין בפתיחות. אני מנסה לחשוב איפה הסיפור הזה מתחיל. מה נקודת ההתחלה שמחוללת את הסיפור. במהלך הכתיבה אני כותב ועורך את עצמי כל הזמן. אני אוהב לסיים כשטקסט מוכן, ולא להתחיל את שלב העריכה רק בסוף הכתיבה. יש משפט של הסופר האמריקאי אי אל דוקטורוב ש"לכתוב רומן זה כמו לנהוג במכונית בלילה. אתה רואה רק עד לאן שהפנסים שלך מאירים, אבל אתה יכול לנסוע ככה את כל הדרך". בדרך כלל אני יודע מה עומד לקרות בסיפור ופחות או יותר לאן הוא אמור ללכת. אם לא, קשה לי לכתוב. יש מקומות שאני עוצר בהם ובודק איפה אני עומד, ואם עשיתי טעות אני חוזר אחורה. אם לא, אני פשוט ממשיך לכתוב עד שאני מסיים. כשאני מרגיש שאני לא מצליח לחבר את כל האלמנטים בסיפור, אני חוזר לנקודת ההתחלה, משמיט דברים ומתמקד בציר המרכזי מבחינתי.

אם התחלה של סיפור היא מבחינתי כמו ההתחלה של סערה, אני אוהב לסיים כשהיא שוככת. כשמשהו נרגע בדברים אני פשוט עוצר. הדמויות הולכות לישון או יוצאות מהבית, ומבחינתי הסיפור נגמר. אני לא אוהב לחפש משפט סיום מושלם, כי אני לא מאמין שלהתאמץ לעשות משהו מביא לתוצאה. לפעמים זה מייצר דווקא כוח נגדי, משהו מאולץ. אני אוהב משפטי סיום שהם כמו דעיכה שקטה. אם משהו בסיפור שלי היה מספיק חזק ואפקטיבי הוא יישאר גם אחרי שהסיפור מסתיים. אני יכול לטרוק את הדלת, אבל זה לא משהו שאני רוצה לעשות. אני רוצה שיזכרו את כל מה שקורה בתווך.

ככותב אני לא רואה את עצמי ככוכב בודד בעולם. אני חלק ממארג של קוראים, בני משפחה, אנשים קרובים, אנשים שלא מכירים אותי בכלל. מבחינתי זה חסד להקשיב למישהו אחר, לקרוא קול אחר. אני חושב הרבה על הקוראים שלי כשאני כותב, על הרצון שהכתיבה שלי תהיה חלק משמעותי מהחיים שלהם. אני פשוט  חושב שזה מנומס לחשוב על בני אדם אחרים, להקשיב להם, לדבר אליהם, להיות קול שמכבד אותם. ואני מתכוון לזה בכנות ולא באופן שיווקי או מניפולטיבי. הדחיפה שלי להמשיך ולכתוב היא התמיכה של אנשים שלא מכירים אותי אבל קוראים את הדברים שלי ועוקבים אחריי. יש משהו באמונה שלהם בי ככותב שדוחף אותי להמשיך. אני לא חושב שהייתי בוחר בכתיבה כמקצוע אלמלא הדחיפה הזאת של האנשים שקוראים אותי. הם נותנים לי את הקשב שלהם, אז אני רוצה שהם יקבלו ממני סיפור שיהיה משמעותי. זה לא משהו עם תועלת, כמו מאמר בעיתון או תסריט או כתיבה אקדמית. אני לא יודע לאן בדיוק אני הולך, אבל אני מרגיש שיש לי קוראים שסומכים עליי, ואני רוצה להיות ראוי לאמון הזה.

עולם הטקסטים היהודי היה עולם מילים שהוא לאו דווקא ספרות עד לתקופת ההשכלה. רק בספרות ההשכלה יש התמודדות ספרותית עם הטקסטים היהודיים. לכן היה לי קשה לחבר בין הספרות לעולם המילים היהודי, כי תמיד הרגשתי שעומדת מאחורי זה איזו אג'נדה ליצור חיבור בכוח. הרגשתי שאני צריך לכתוב מתוך תפיסה שאני לא מאמין בה עד הסוף. היום אני מנסה לעשות את החיבור הזה ממקום אישי, לא מתוך האידיאולוגיה של שילוב בין שני העולמות, אלא מתוך קונפליקטים ותכנים. הסיפור שלי שהתפרסם במהדורה המודפסת של גרנטה, למשל, אהרון פוגש בחורה ושוגה באהבתה תמיד, מתחיל בפרפרזה על משפט ידוע של הרמב"ם: "קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא לישא אותה מכניסה לתוך ביתו" (משנה תורה לרמב"ם, ספר נשים, הלכות אישות), אבל בקונטקסט של מיניות בימינו, של מישהו שעושה תורנות מטבח בצבא וחושב על הדברים האלה מנקודת המבט הדתית שלו. אני מנסה לכונן שפה יהודית שאפשר לדבר בה גם על עניינים יומיומיים, מתוך הניסיון של לחיות חיים דתיים היום.

מהדורה מקוונת | מרץ, 2019
דימוי: Traidah, חורף  2018