יש לי כסף יש לי

אני זוכרת: הייתי בת 11 כששאלתי את אבי מהו החלום שלו. נסענו יחד באוטו. ישבתי מאחור ושאפתי את ריח ריפוד העור המהודר, מנסה לשרוד את הקור המקפיא של המזגן, בוהה בשערו השחור שהיה משוח בג׳ל ומסורק לאחור.

"רציתי להיות פנסיונר בגיל שלושים", השיב. זה היה רגע לפני שחגג ארבעים.

השבתי לו, אף על פי שלא שאל, שחלומי שלי הוא להיות שחקנית ואמנית מצליחה ושאני דואגת מאוד לגורל החלום, שכן מקריאה יסודית על כוכבים שנראו לי מודל לחיקוי למדתי שחייהם היו קשים, במיוחד בשנות הילדות – לרוב סבלו ממחסור כלכלי. אותו מחסור, כך למדתי, חשוב בסיפור הצלחתם כמעט כמו כישרונם. איך כל זה מסתדר עם נסיעות לסן טרופה ועם המרצדס הלבנה שלנו?

חשבתי שחלומו מאיים על חלומי.

אבי היה ילד ממושב דתי-ציוני צנוע,  שחבש כיפה סרוגה. אביו היה חזן, אמו עבדה כמלצרית באולמי חתונות וחייהם היו חיי עמל, עם פשטות ארצישראלית וזיכרונות מרים של שואה. אמי נולדה וגדלה בשיכון. היא בוודאי לא תיארה לעצמה בילדותה שלימים תקנה רצפת שיש תוצרת חוץ בשביל דונם וחצי שיהיה ביתה החדש. מדי פעם אבי לקח אותי לראות כיצד מתקדמת הבנייה בכפר שמריהו, המכונה בפי כול "הכפר", כאילו יש שם חוות חקלאיות ואנשים קשי יום שאוכלים פרוסה עם ריבה לעת ערב, כשלמעשה בינות העצים צומחות להן וילות גדולות ומגודרות ובתוכן גברים מפרנסים ונשים שהולכות למספרה.

רוב הזמן ראיתי רק קרקע עצומה וחולית ולא הצלחתי להבין איפה בתוך כל זה יהיה החדר שלי. המראה הצית את דמיוני והזכיר לי את סיפור יציאת מצרים, שאותו למדנו בכיתה, ובעודי בוהה בגברים שבונים קירות בטון, שאלתי: "אבא, אלה העבדים?"

אסרו עליי לחזור לשם עד אשר הבנייה תסתיים.

יום אחד, בחום המהביל של חופשת הקיץ לפני שעליתי לכיתה ב', עברנו לבית החדש: וילה רחבת ידיים ורגליים, גבוהה ורחבה, סוג של בית שמן, אוביס, בסגנון מודרני עם גימורים של יוון העתיקה.

כך, כמו ארמון מהמאה העשרים, במעלה הגבעה, רם ומורם מעם, עמד ביתי: יפה היה ומרשים. גינה גדולה וירוקה, סלון רחב ידיים, חדרים רבים. שני מפלסים, מדרגות כמו בשושלת. יחד עם זאת נשארו בבית אזורים שלמים שבקושי ביקרתי בהם. כמה מוזר לשהות רק בחלקים מסוימים, פופולריים יותר, של הבית שלך.

לדוגמה: לא הרביתי לבקר במרתף, שם היה החדר של ריי וצ'ינג, זוג פיליפינים שהיו מין תוספת משונה לבית החדש. הם גרו איתנו, ניקו ובישלו כל הזמן, גם כשהכול היה נקי, גם כשהמקרר היה מלא.

בקומה התחתונה היה משרד, שהיה נטוש רוב הזמן כי בעצם לאבי היה משרד בתל אביב. מדי פעם הייתי אוזרת אומץ, יורדת במדרגות ונכנסת אליו. לבי הלם. הקיפו אותי פחד, אדרנלין וקלסרים. לפעמים הייתי משחקת שם עם חברה ב"משרד נסיעות". זה משחק של ילדים עשירים: היינו לוקחות את כרטיסי הטיסה של הוריי, את ספרי ההדרכה ואת מעטפות הפלסטיק שהיו לוקחים לטיסה, ומשחקות. בצמוד למשרד היו שירותי אורחים מהודרים עם מראה מפוצלת שאף אחד לא השתמש בהם. אבל אני, כמעט תמיד כשהייתי באזור, עשיתי שם קקי. לא באיזו כוונה, יותר מין רפלקס. אולי צורך לעשות שימוש בחדרון המפואר והנטוש. גם לגינה רחבת הידיים היו שוליים, אזורים מופקרים מאדם. לפעמים הייתי הולכת בכוונה ושוהה שם, עד שהיה מחשיך והייתי חוזרת במהירות לחללים המוכרים לי. כשגדלתי קצת, חזרתי לאותן פינות לעשן את האל-אם-לייטס הראשונות והמתוקות שלי.

חדרי השינה היו דווקא סמוכים זה לזה בצפיפות יחסית. שנאתי לישון לבד. כל לילה הייתי מפחדת שכולם יירדמו לפני ואשאר לבדי עם הבית הגדול הזה.

החדר האהוב עליי בבית היה חדר הארונות של אמי. כמו מחסן תחפושות עם שלל זוגות נעליים, מגירות שבהן ניתן לפשפש ולמצוא פתאום תעודת זהות של אבא מגיל שש-עשרה או שעון ישן או ארנק עם כסף של פעם או מחוץ לארץ. אהבתי גם את חדר האמבטיה של הוריי, שם יכולתי לפלוש למגירת האיפור של אמי, לעמוד מול הראי ולהתוודע ליכולת המשחק שלי. אהבתי את היכולת להרחיב את עורי, להזיז חלקים פנימיים, לשלוף מן התוך ולמרוח אותו על פרצופי עד אשר הפך למסכה.

"לענת יש שערות שחורות שחורות
כמו לאמא
ויש לה עיניים חומות מאירות
וצחוק מתגלגל בהמון חצרות
כמו לאמא
אך לכל הילדים יש אמהות,
ורק לענת אין אמא".

הייתי מדקלמת את שירו של יונתן גפן מול המראה – דומעת ומרוצה.

לא היה לי אז ספק שההורה שאפשר לאבד זו אמא. אבא לא עמד על הפרק. שאבא ילך קודם, זה היה הגיוני כמעט כמו שאמריקה תהפוך מהמעצמה הגדולה בעולם לעיר חדרה.

כשמלאו לי שש-עשרה אבי חלה. עם כל גרורה שנוספה נגלה חוב כספי נוסף. אבי, אשר היה מטאור בתחומו, מצא את עצמו כשנה טרם מחלתו נזרק באגרסיביות מן השותפות העסקית, אשר היתה בשבילו הקרקע למימוש החלומות. בהחלטה נחושה, שהיו בה אולי מן הפאניקה, מן ההיבריס, מן האגו המרוסק, הוא פעל לטובת בניית אימפרייה משל עצמו, כיאה לכישוריו. כל החלטותיו "על הנייר" היו נכונות ונבואותיו העסקיות וחושיו החדים היו ככל הנראה מביאים לו עושר גדול, ואולם גופו בגד בו.

כסף רב, כמעט כל רכושו והונו, הושקע בהיריון הזה שנגזרה עליו לידה שקטה.

"כסף משחית", "הייתי רוצה להיות סניטר" – היה מקלל עוד ועוד את חלל האוויר, הספוג ניחוחות של מרק עוף ותרופות בתי חולים.

הוא בכה המון בימים האלה של מחלתו. פרצי בכי לא נשלטים. מעולם לפני כן לא חשבתי שיש לו בכלל יכולת לבכות – פיזיולוגית. עיניו הירוקות, כזית ישראלי, היו נמלאות דמעות, יבבה עמוקה היתה נפלטת ומיד אחריה בכי חזק רועם. האיש הזה, שהיה בתחילת העשור החמישי לחייו, נעשה ילד בגוף של זקן בן 80. פניו הסגירו בבת אחת את שלושת ממדי הזמן.

עצב בן מאות שנים התפשט בגופו המורעל. ככל שהכחיש כך ידע כי ימיו ספורים וכי חלומו להתעשר יירד איתו לקברו.

לא יכולתי שלא לחוש אשמה מסוימת – האם אני וחלומותיי, להיות שחקנית שיוצרת מתוך המחסור והכאב, קשורים בדרך כלשהי למוות הנורא הזה? הנה חיינו נהרסו, כבר לא היינו עשירים כמו פעם, ושיברון הלב ממותו היה לפצע שלא מגליד. עברו תשע-עשרה שנה מאז. אני חושבת שלפחות בשלוש-עשרה מתוכן הייתי שרויה באבל עמוק. בינתיים עמלתי קשה בחריצות ובשאפתנות להשיג את מטרותיי. פצעי הילדות והנעורים אכן הפכו לחומרי יצירה. נמשכתי ליוצרים מיוסרים ודלפונים. ולבסוף התאהבתי במהנדס חרוץ ומצליח.

***

אמש, אבי הסיע אותי במרצדס הלבנה לבית החולים, בדרכי ללדת את בני השני. צירי הלידה כמעט העבירו אותי על דעתי.

הוא הוריד אותי בבית החולים. "אתה לא בא איתי?" מילותיי כבר בקושי נשמעו.

"אני לא יכול".

אני מנסה לנשק אותו אבל הכאבים חזקים. אני מדדה החוצה. "תודה על הטרמפ", יוצא לי, כאילו היה איזה שכן מהבניין.

"תגידי לבן שלך שסבא אמר שיחיה פשוט, שכסף בא והולך – כמו אהבות, כמו האביב, כמו אנשים – שיתבונן על חייו ויצחק.

למחרת אני, המהנדס שלי ויצחק התינוק הקטן נסענו הביתה בלימוזינה מפוארת ברחבי מנהטן ביום הראשון של חודש אוגוסט, וגשם חזק ירד.

מהדורה מקוונת | גרנטה 7: כסף, דצמבר 2017 
קטע מתוך ממואר בכתובים
דימוי: דוד עדיקא, ללא כותרת (Okura Hotel), טוקיו 2016