לדבר

העריצות מבקשת שתיקה כהסכמה. או דיבור כאישור. יש דברים שמותר לדבר עליהם, שרק אותם מותר לומר, ויש דברים שאסור. כשהמדינה אינה טובה, אלא עריצה, והמצב הוא מצב-חירום-קבוע, יש מלים שאסור להגות בכלל. וממילא אסור להתנגד.

אני חושבת להתמקד כאן במלה אחת שהתגלתה כאסורה לשימוש במצב החירום שהוא ישראל בסוף שנת 2022: הנהלת אוניברסיטת בן גוריון הרשיעה סטודנטית בשם וטן מאדי בעבירת אי-ציות לרשויות הקמפוס משום שלפי תלונות ארגון הימין "אם תרצו", היא קראה בעצרת-זיכרון טקסט של מחמוד דרוויש הכולל את המלה שהיד ("הארץ", 23 באוקטובר, 2022). והנה, אני עוצרת לשאול: מדוע אסור לסטודנטית להגות את המלה שהיד?

יו"ר תא חד"ש באוניברסיטת בן גוריון, גיווארה באדר, תרגם בשיחה עם "הארץ" את הקטע שקראה הסטודנטית בעצרת הזיכרון – ל"נכבה", ל"אירועי 1948", או ל"מלחמת העצמאות" – ורק החליף בו את המלה "שהידים" במלה "נופלים": "איננו שוכחים את ההתחלה ולא את מפתחות בתינו, ולא את אורות הדרך שהוארו בדמנו, גם לא את הנופלים שהפרו את האדמה, העם וההיסטוריה שלנו, וגם לא את אלה שנולדו וחיו בשולי הדרך שתוביל אותנו אל המולדת הרוחנית, כל עוד תמשיך ותפעם בנו רוח המולדת".

הדיינים באוניברסיטה בעמדת הרוב – שניים מתוך השלושה – טענו שהמלה "שהידים" מוכרת לישראלים בהוראתה כמחבלים מתאבדים ולכן הסטודנטית מעצם העובדה שהגתה את המלה הזאת הביעה תמיכה בטרור.

הדיין בדעת המיעוט טען כי ההנחה שמדובר במחבלים מתאבדים – שגויה. היא מבוססת על נקודת המבט של האוכלוסייה היהודית בלבד וכן "על הפרשנויות הרווחות בה ביחס למושגים שלקוחים מעולמם השפתי והתרבותי של אזרחיה הערבים של ישראל".

הדיין ביקר גם את החלטת האוניברסיטה לערוך לסטודנטית הליך משמעתי בעקבות התלונה: "האוניברסיטה היא מגדלור של החברה הדמוקרטית, ואם חלילה סטודנטים יורתעו מלהביע את דעתם בגבולות שמגדיר החוק, תוך הקפדה על הימנעות מהסתה, הרי שנמצא עצמנו ניצבים על פי תהום עמוקה," הוא כתב.

הנה, זה כבר ברור: אנחנו עומדים על פי תהום עמוקה.

גם במקרה אחר שפורסם בימים אלה, סוף שנת 2022, הפחד מהמלה "שהיד" הניע שרשרת של פעולות בריוניות. ד"ר אחמד מחאג'נה, רופא מתמחה בבית החולים הדסה, הואשם כי כיבד בעוגה מטופל במחלקתו, נער החשוד במעורבות בפעולת טרור, וכי כינה אותו "שהיד". הנהלת האוניברסיטה פיטרה את הרופא, שידוע כמתמחה מצטיין, ולא ביטלה את הפיטורים ולא התנצלה לפניו, גם כעבור כחודש, אחרי שהובהר מעל לכל ספק וללא כל עוררין – המתלונן מארגון "בצלמו" חזר בו בעצמו מהתלונה והתנצל לפני הרופא – שהרופא לא כיבד בעוגה ולא כינה את המטופל "שהיד".

אני עוצרת כדי להבין כיצד קורה שמוסדות מרכזיים כל כך במדינה הישראלית – אוניברסיטת בן גוריון שבנגב, בית החולים הדסה שבירושלים – פועלים למחיקת מלים, לאיסור על דיבור. אני לומדת שבאופן מילולי "שהיד" בערבית הוא עֵד. בהקשר הדתי המוסלמי, העֵד, השהיד, הוא תואר שניתן למוסלמי שמת בעת קיום מצווה דתית, או בעיצומו של מאבק למען הדת, או כזה שמת באסון טבע כמו מגיפה. העדוּּת – השאהדא – בהקשר הדתי היא זו של המת המעיד במותו על אמונתו. במובן זה השהיד זהה למרטיר הנוצרי, הקדוש המעונה – המשמעות המילולית של מרטיר גם היא "עֵד", במובן של אדם אשר מעשיו מעידים על אמונתו.

באיזו תיאוריה מוסרית אפשר להצדיק את האיסור שאוסרת אוניברסיטת בן גוריון על סטודנטית להגות את המלה שהיד, מרטיר, קדוש מעונה, עֵד?

האם זהו רק עניין מקרי, סמנטי, שהמלה "עֵד" בערבית אסורה כך בשימוש בישראל? האם לא הגיעה העת שכולנו, לא רק הנשים במחסום ווטש והחיילים בשוברים שתיקה ולא רק המתים הדתיים, הקדושים המעונים, נהיה עדות ועדים? כן! אני חושבת עכשיו, ואני אומרת לבנותי, למשפחתי, לחברי: בואו נהיה כל אחד מאיתנו שהיד ושהידה, שוהוד, במשמעות המילולית של עדים: מתבוננים, קולטים, מתעדים, משתפים. בואו נהיה כולנו שוּהוּד המעידים ומדווחים על כל השתקה, כל מחיקה של מלים מהמילון, כל איסור על דיבור.

בואו נעיד, נספר, נברר, נחבר בין מקרים לכדי תמונה רחבה, וגם נשתהה על הפרטים של כל מקרה לגופו. בואו נדבר על הכל. על כל מה שהימין הפונדמנטליסטי מבקש שנחריש. בואו נדבר על כסף ועל מעמד, על סקס ועל גוף, על משכורות נמוכות ומשכורות גבוהות, על בריונות ובריונים, גזענים וגזעניות, הומופובים והומופוביות. בואו נעצור לדבר רגע על מה שהוא רע ומה שהוא טוב. בואו נוקיע בריונים ונחליש אותם בכוח המלים שלנו. בואו נכתוב מאמרים, פוסטים, מסות אישיות, ממוארים, עדויות, בכל אכסניה, מעל כל במה. בואו נעביר בינינו מידע על פגיעה בטוב ונפיץ את האזהרות האלה כמו עצים שמתקשרים ביניהם ביער באופן סודי ויסודי דרך השורשים [באמצעות פחמן, חנקן, זרחן, מים, הורמונים וכימיקלים, העוברים מעץ לעץ בתיווך של פטריות זעירות]. בואו נחפש כל העת את המלים המועילות ביותר לדבר על כל מה שאין לדבר עליו^[1].

****

כאן, אני יודעת, טמון האתגר הגדול והקשה ביותר של ההתנגדות. מאחר שהשליטה באה לידי ביטוי ופעולה גם בשפה, באוצר המלים, בתחביר – ומה שנחוץ כעת הוא עבודת השהאדא, העדוּת – יוצא שהעבודה החיונית ביותר היא עבודת הפירוק של המלים, הבהרה שלהן, ניתוחן והבנת המגבלות שלהן כמסמנות דברים במציאות. כאן אני עוצרת לרגע בהיסוס, בתחושה קלה של חוסר אונים. האם ההתנגדות יכולה להעמיק עד למבנה העומק של הרוע הממוסד?

אני מנסה לנסח את העניין הזה כדי להסביר לבנותי. אני חושבת עכשיו על ארבע מלים: אשה (או גבר), לבן (או שחור) הומו (או סטרייט), פלסטיני (או ישראלי-יהודי). מה אנחנו אומרות כשאנחנו משתמשות במלים האלה? בשם מי או מול מי – אנחנו מבקשות להתנגד?

על מי, לדוגמה, אנחנו מדברות כשאנחנו מדברות על נשים, על בעיית הנשים, על שחרור הנשים; בשם מי פועל הפמיניזם? זו השאלה היסודית שנשאלת בהגות הפמיניסטית, בכל טקסט יסודי שנכתב מאז "הגנה על זכויות האשה" של מרי וולסטונקראפט מ-1792, דרך "חדר משלך" מ-1929, וביתר שאת מאז "המין השני" של סימון דה בובאר מ-1949 ועד היום. דה בובואר הראתה לנו שהאשה מוגדרת בעצם כלא-גבר, כאחרת מהאדם הזכר; הוא זה שזהה לאנושי [Mankind באנגלית, Les Hommes, בצרפתית]. האשה מוגדרת על דרך השלילה. המרחק שלה מהאנושי מובנה בלשון.

ג'ודית באטלר, ההוגה האמריקאית, הראתה לנו כי המגדר הוא סך כל ההתנהגויות שלנו שמבקשות לחקות איזה מודל שבעצם לא קיים אלא כחיקוי חוזר ונשנה ללא מקור. ד"ר דפנה יואל, חוקרת המוח, מראה לנו שאין דבר כזה "אשה" ואין דבר כזה "גבר", כלומר אין דבר כזה מגדר – אין לזה שום סימוכין במדע, בחקר המוח – במובן של סל של תכונות ומאפיינים שמבדיל בין שני סוגים של אנשים בהתאם לאברים המיניים שלהם. כל אחד מאיתנו הוא פסיפס ייחודי של תכונות והתנהגויות – חלקן מיוחסות באופן מסורתי לבן הארכיטיפי וחלקן לבת – במינונים שונים ומשתנים. העובדה שלאדם אחד יש שחלות ולאדם אחר יש שק של אשכים – אין בה כדי לנבא את מגוון הכישורים, הנטיות, העמדות המוסריות ושאר תכונות והתנהגויות, ולכן ההבחנה בין הקבוצה "נשים" ובין הקבוצה "גברים" אינה בהכרח חלוקה מועילה של החברה לטובת הדאגה לכל פרטיה.

זהו הרובד של ההתנגדות שהוא בעיני הקשה ביותר. זהו הרובד שבו עבודת ההתנגדות דורשת ריכוז רב, תשומת לב, השתהות ולפעמים דיבור אל קירות. העובדה שעלינו לעצור ולחשוב לא רק נגד מי אנחנו עומדות ועומדים – נגד הסקסיזם, הגזענות, הלאומנות וההומופוביה – אלא בשם מי אנחנו מדברות ומדברים.

טא-נהיסי קואטס, הסופר והעיתונאי האמריקאי-אפריקאי, כתב בחיבורו "בין העולם וביני" על האמריקאים הלבנים שמאמינים כי גזע הוא מאפיין של העולם הטבעי. כאילו הגזעים – לבן או שחור או צהוב או חום – הם קטגוריות שקודמות להגדרות שלנו. "גזענות – הצורך לייחס לבני אדם מאפיינים מהותיים ואז להשפיל, לרמוס ולהרוס אותם – כביכול נגזרת באופן בלתי נמנע ממצב טבעי זה, שאינו בר־שינוי", הוא כותב. "…ולנו נותר רק להצר על (כך)… כשם שמצרים על רעידת אדמה, סופת טורנדו, או כל תופעה אחרת שאפשר לתארה כמצויה מעבר לטווח השפעתו של האדם." לשון אחר: נהוג לחשוב שיש בני אדם בני גזעים שונים, ושמתוך העובדה הזאת נוצרת התופעה של גזענות; נולד הצורך לייחס לבני אדם מגזע אחר מאפיינים מהותיים ואז להשפיל, לרמוס ולהרוס אותם.

אלא שהסיפור, אומר קואטס, הוא בעצם הפוך. שימו לב: גזע הוא בנה של הגזענות, לא אביה. הגזענות היא זו שגורמת לנו לחלק את החברה האנושית לגזעים – לקבוצות אוכלוסייה שונות שיש להן כביכול מאפיינים משותפים בגלל צבע העור – ולא ההיפך.

קואטס מבהיר: "התהליך שבו ניתנו שמות ל'בני העם' מעולם לא היה עניין של גנאלוגיה ופיזיונומיה, אלא של היררכיה. הבדלי גוון ושיער הם עתיקי־יומין. אך האמונה בחשיבות העליונה של גוון ושיער, המחשבה שהגורמים הללו יכולים לארגן נכונה חברה ושהם מעידים על מאפיינים עמוקים יותר שאינם יכולים להימחות – זהו רעיון חדש בלִבם של בני העם החדש הזה, שחונכו באורח חסר תקנה, טרגי, נכלולי, להאמין שהם לבנים" [בתרגום זהר אלמקייס, הקיבוץ המאוחד, 2018].

וכך, כשם שגזע הוא בנה של גזענות ולא אביה, מגדר הוא בנו של הסקסיזם ולא אביו, הזהויות המיניות החורגות – ההומו והלסבית – הן ילדי ההומופוביה ולא הוריה. הלאום הוא בנה של הלאומנות ולא ההורה שלה.

לטובתה של התנגדות יעילה – התנגדות לגזענות, לסקסיזם, להומופוביה, ללאומנות – חובה עלינו להבהיר את העובדות האלה, להפיץ אותן ולהפעילן. חובה עלינו להכיר במגבלות של הפוליטיקה של הזהויות – שעוסקת בלבנים ובשחורים, נשים וגברים, פלסטינים וישראלים, הומואים וסטרייטים, דתיים וחילונים, כאילו היו קבוצות אמיתיות, או איגודים מקצועיים, שצריך להתקבל אליהם והם מקבלים החלטות משותפות על איך לחיות, איך להתנהג, איך להרגיש, איך לחשוב. עלינו לקדם – לצד הפוליטיקה המוגבלת של הזהויות – פוליטיקה אחרת; פוליטיקה של סוגיות.

חובה עלינו למצוא חיבורים בין בני אדם סביב שאיפות משותפות. אין לי ספק, למשל, שאמצא אחיות ואחים למאבק בהומופוביה לא רק בין חברי וחברותי בתל אביב אלא גם בקרב יהודים דתיים ומסורתיים, בקרב פלסטיניות ופלסטינים חילונים ודתיים, בקרב שחורים ולבנים וחומים וצהובים. זו אינה אופטימיות אלא תקווה מבוססת: הפוליטיקה של הסוגיות היא פוליטיקה דינמית – לא צריך לגייר את בני הקבוצות האחרות, להמיר את דתם או להכניע אותם בקרב, אלא רק לשכנעם.

כמו שהמשוררת האמריקאית אודרי לורד כתבה בחיבורה "כלי האדון לעולם לא יפרקו את בית האדון", חובה עלינו לא רק להכיר בשונות בין מגוון אנשים – בעלי מגוון תכונות ביולוגיות – ולהיות סובלניות כלפיה, אלא עלינו להכיר בשונות כמקור לכוח. זו הדרך היחידה שבה נוכל לעקוף את הציווי הפטריארכלי הראשון: "בעולם שלנו," כתבה לורד, "הפרד ומשול חייב להפוך להגדירי והעצימי."

וכך, עכשיו, בימים אלה של סוף דצמבר החם של שנת 2022,  אני מעזה להדגיש, זהו אתגר שעומד לפתחנו – לפרק בשבילי ובשביל בנותי ומשפחתי וחברי ולמען כל שוחרי הטוב והחיים ההוגנים בארץ הזאת את כל הזהויות והקבוצות, ובתוך כך לא רק את המונחים של מגדר וגזע וזהות מינית אלא גם את המונחים "ישראלי" ו"פלסטיני". מיהי "ישראלית" ומי היא "פלסטינית". ומה נגזר מהתוויות האלה. ואיך אני הישראלית יכולה לחבור לפלסטינית נגד הלאומנות, ההומופוביה, הסקסיזם והגזענות.

האם זה משהו שאני יכולה לעשות, כלא-אקטיביסטית, כמי שמתעוררת רק עכשיו לפעולה, מול מצב החירום והבהירות? האם אצליח לקרוא לחברי, לעמיתי, לוותר לרגע על הפוליטיקה של הזהויות ולבחור בפוליטיקה של סוגיות? להתמקד בשאלות המעשיות – איך לצמצם את הבריונות ואת ההתעמרות, איך להגדיל את אופק האפשרויות לכל היצורים החיים בקרבנו, איך לחזק את החלשים ולהגביל את כוחם השרירותי של החזקים; האם עלי לחפש ולהזכיר לעצמי את אופני ההתנגדות של העבר – הפגנות, עצומות, תביעות משפטיות, מאמרים, פוסטים, הודעות, דיווחים, מעשי תיעוד של בריונות, תיעוד של גזענות, תיעוד של הומופוביה, תיעוד של מיזוגניה, צילום, פעולות של שיבוש תרבות, פעולות של יצירת סמלים, מכתבים לחברי כנסת, מכתבים לעיתונים בחו"ל, שביתות של עובדים, שביתות סקס, שירי מחאה; האם זה מה שאני צריכה לעשות: להזכיר את כל האפשרויות האלה, להלל אותן, להפיץ אותן, לספר לבנותי, ולהשתמש במקצתן בימים הבאים לפני?

ואולי לפני הכל, כצעד ראשוני, מעשי ואפשרי, בשביל הבנות שלי, בשביל משפחתי וחברי, עלי לחפש בקרב הנשים והגברים, הסטרייטים והחורגים, הפלסטינים והישראלים, הקיבוצניקים והמזרחים, הדתיים והאתאיסטים, אלה שבמרכז ואלה שבנגב ובגליל, העשירים והעניים – את כל אלה בינינו שאינם גזענים ואינם הומופובים ואינם סקסיסטים ואינם לאומנים – כדי לפרוש רשת של קשרים בינינו, חברים מביאים חברים, כדי שנוכל להפעילה ולפעול, כמו אותה תקשורת שורשית, יסודית, וסודית, המתקיימת בין עצים ביער באמצעות פטריות זעירות; רשת של עדוּת, של ביטחון, רשת של אהבה?

מהדורה מקוונת | ינואר 2023
מתוך: איך להתנגד, הוצאת אוליפנט, ינואר 2023
דימוי: ללא כותרת (שקטי מתעוררת) סריקה של אור פנס בסורק שולחני, הדפסת UV על פליז. 70×100 מתוך ותמיד כשאני מתעוררת אני בוכה, עלמה שניאור

[1] האם בקריאה זו אני גם מתחייבת להסכין לכל דיבור גזעני, סקסיסטי או הומופובי – בחזקת אותו ציווי מוסרי קטגורי שהזכרתי? לא! כי ההתנגדות שאני מציעה כאן היא לרע והתמיכה שאני קוראת לה היא תמיכה בטוב. הגיעה העת לשוב ולחשוב במונחים האלה. הרע הוא החזק המבקש לפגוע בחלש. הטוב הוא האדם המבקש למנוע פגיעה מהסוג הזה.