מאיפה צצו הילדים

באותו חודש חזרה המשטרה על החיפושים בג'ונגל מדי שבוע, אבל בהתלהבות הולכת ופוחתת. היו בסן כריסטובל בעיות רבות, ולא יכולנו להרשות לעצמנו ששליש מכוח המשטרה המקומית יעסוק בחיפוש אחר קומץ ילדים, גם אם הם רצחו שני אנשים במרכול. במשך כל השנה ההיא התבצע רצח אחד מדי שבוע – וזה רק בפרברי העיר – ופאתי הג'ונגל היו זירה קבועה של מעשי אלימות וסחר בסמים. כאילו לא די בזה, התקרית במרכול רק גרמה לעלייה באלימות. בסוף השבוע ההוא היו עוד שני מעשי שוד, אחד בתחנת דלק והאחר בבנק הכי חשוב בעיר. המשטרה המקומית שלנו לא עמדה בקצב. וקשה היה לדמיין מקום דומה יותר לכלא מסבך העצים שבג'ונגל: הילדים היו שם, הם לא עמדו ללכת לשום מקום, היה סביר ביותר שהם יחזרו בסופו של דבר, כשהרעב יהיה דוחק מדי או כשיחְלו. הם לא היו הבעיה. הבעיה התחילה פתאום במקום לא צפוי: בילדים שלנו.

מאז ההתקפה הורים רבים התחילו להבחין בהתנהגות משונה אצל הילדים שלהם. הגוף משדר את הרגשות שלו, צריך רק להיות קרובים במידה מספקת כדי להבחין בהם. אבל לא תמיד קל לדעת מהי הסיבה לחילופי מצב רוח אצל ילדים: מבט חולף ביום שישי, שהתבשל לו בדמיון ילדותי עלול להוליד משבר גם כעבור שבוע. השתיקות הממושכות, חוסר התיאבון, הרתיעה מהרגלים שבעבר גרמו לשמחה – כל אלה עשויים לבוא בתגובה לעניין פעוט לחלוטין או לדברים רציניים ביותר, והדו-ערכיות הזאת נוטה לעורר אצל כל ההורים מצב כוננות תמידי, שאותו מבינים רק כשיש ילד.

ללא יומנה של טרסה אוטניו ייתכן שהיינו שוכחים בסופו של דבר את אותה תקופה קצרה של אי-שקט. אבל גם הטקסטים רודפים אותנו: כמו התמונות, יש בהם עיקשות מחוספסת וחמורה של עדות. בעקבות ההתקפה במרכול, טרסה אוטניו מתייחסת ביומנה לפרנציסקה, אחת האגדות שבה מתערבבים המסורת של בני ניאה והסיפורים העממיים של המהגרים האירופים שהתגלגלו לכאן אחרי מלחמת העולם השנייה. נדמה לי שהאנתרופולוגים המקומיים מסכימים שאגדת פרנציסקה היא סינתזה של מיתוס הבּיצ'וּ, הקשישה שגונבת לאימהות את הילדים כי אינה יכולה ללדת בעצמה, ושל פרנציסקה, אגדה בווארית שיש לה קווי דמיון מסוימים לסיפורו של אלדין.

הסיפור המסופר בסן כריסטובל משלב בין השתיים: פרנציסקה באה לעולם בבית דל על גדת נהר ארה, כולם אוהבים אותה מאוד ושֹערה יפהפה וזהוב. אחרי כמה תקריות חסרות חשיבות מתגלה היכולת שהיא ניחנה בה, גם אם במרומז. במרחק קילומטרים רבים חי קוסם המחפש זה שנים אוצר, ובאמצעות כישוף הוא מגלה שהסוד למציאת העץ שתחתיו קבור האוצר, נמצא בידיה של ילדה ושמה פרנציסקה. הדבר המעניין ביותר בסיפור קורה בדיוק בנקודה הזאת, בשיטה שבוחר הקוסם כדי למצוא את הילדה: הוא מצמיד את אוזנו לקרקע ומבחין, בין כל רחשי העולם, ברחש צעדיה כשהיא חוצה את הג'ונגל בדרך חזרה לביתה. אני זוכר שבתחילת שנות התשעים הייתה מספרת סיפורים נודעת מאוד בסן כריסטובל, מרגריטה מַטוּד, שהציגה את הרגע הזה בהצלחה רבה והותירה את כל הילדים פעורי פה. היא הופיעה על הבמה בתחפושת קוסם והצמידה ברוב טקס את אוזנה ללוחות העץ: אז הופעלה הקלטה שבה נשמעו לסירוגין מכוניות, שיחות בשפות שונות, מקדחות, רכבות וחשמליות, צעדים מהירים ואיטיים, עד שלבסוף עלה בבהירות קולה של ילדה החוזרת לביתה… האם אפשר להעלות על הדעת ייצוג מוצלח יותר של התאהבות? ההתמקדות המוחלטת של הקוסם בילדה הופכת את שאר רחשי העולם לחסרי חשיבות.

ברגע מסוים, כמעט כמו במשחק, התחילו הילדים שלנו להצמיד את האוזן לקרקע כדי לשמוע את ה-32. מחווה פשוטה, מעוגנת בסיפור שהכירו היטב, סיפורה של פרנציסקה. אם הקוסם שמע מצידו האחר של העולם את רחש צעדיה, למה שלא יוכלו הם לשמוע את הקולות והצעדים של הילדים שנמצאים במרחק של לא יותר מכמה קילומטרים? בכל פעם שיצאנו מהחדר, בכל פעם שהיו לבדם בגינה, בין שיעור לשיעור, או בחדריהם, הם היו מתכופפים בלב מפרפר ומצמידים את אוזנם לקרקע, מתחרים ביניהם מי יהיה הראשון שישמע את הילדים האחרים.

באחד הימים, אחרי הצהריים, נכנסתי פתאום לחדר האמבטיה ומצאתי בו את בתי, מצמידה את אוזנה לרצפה מתחת לכיור. מכיוון שלא היה לי מושג מה היא עושה שם, שאלתי אותה אם נפל לה משהו.

"שום דבר", ענתה והסמיקה מייד, והבושה שלה גרמה גם לי להסמיק. בכל פעם שקרה לי משהו דומה הייתה לי תחושה שהיא גדֵלה בעשירית השנייה, ממש לנגד עיניי. היא הייתה רק בת אחת-עשרה, אבל פתאום הסתמנו מתחת לחולצה שלה שדיים מבוישים, והאגן שלה התעגל מעט. מדי יום דמתה פחות למאיה. גם האופי שלה התחיל להשתנות. היא כבר לא רצתה שאלווה אותה לבית ספר וגם נעשתה קצת חמקמקה יותר, אם כי עדיין הייתה לה נטייה להסמיק מכל שטות.

"את רוצה שאעזור לך?"

"לא!" צעקה. היא הדפה אותי ויצאה בריצה.

כעבור שנים מצאנו ביומנה של טרסה אוטניו הסבר ראשוני להתנהגות הזאת. הוא מסתתר ברשומות של תחילת מרס 1995, כחודשיים אחרי שהילדים נעלמו. וכך מספרת טרסה:

קודם צריך לחשוב עליהם. הרבה. לנסות לדמיין שהפנים שלהם קרובות מאוד לפנים שלך ושאַת כמעט יכולה להריח את הריח של הפה שלהם. הכול בעיניים עצומות. אחר כך צריך לחשוב על הדברים שהם חושבים ולדבר כמו שהם מדברים. במחשבות שלך. ואם את מדברת כמוהם במחשבות שלך קל יותר שהם יבינו אותך, כי הם עושים מה שאת עושה אבל במקום אחר. ואת צריכה גם לחשוב שאת לא את, כי כבר יצאת קצת מהגוף שלך ואת למעלה, עפה באוויר. זה קל. יש אנשים שאומרים שיש מילות קסם, אבל זה לא נכון. הדבר היחידי שצריך לעשות זה לחשוב חזק. קודם כל זה. וגם להיות לבד, כי גם הם לבד והם יודעים הרבה יותר דברים ממה שאנחנו יודעים.

בפעם הראשונה שקראתי את הפתיח של מה שמכונה כיום "הזימון" הרגשתי שהדם שלי קופא. לרגע היה נדמה לי שאני עד לפולחן שהמציאה ילדה בת שתים-עשרה וחשבתי כמה פחדה בוודאי בתי כשמצאתי אותה ביום ההוא באמבטיה. מקובל להתייחס לביטחון שמשדר הטקסט, לטון הזה של "הוראות שימוש", אבל הייתי אומר שעוצמתו נובעת דווקא ממה שכבר אין בו: ההיגיון של המבוגרים, של אותו עולם שכבר אין בו תועלת. איזה סיכוי היה שהילדים שלנו יצליחו להסביר לנו מה הם עושים? לא היינו מוכנים, לא לעולם שלהם ולא להיגיון שלהם. שם בחוץ, מתחת לפני האדמה, נשמע ברחש צורם הצופן: שם, למטה, התוהו ובוהו.

אם את פותחת עיניים בטעות צריך לעצום אותן ולהתחיל הכול מההתחלה כי אחרת זה לא עובד. אחר כך את עושה שניים שלושה סיבובים עד שנהיית לך סחרחורת ואת מתכופפת ומצמידה את האוזן לרצפה, אבל קודם את מזיזה את השיער שלא יפריע. זה קצת מוזר בהתחלה אבל אחר כך את מתרגלת. קודם שומעים כל מיני רעשים. זה הרעשים של האדמה. הרעשים של הנמלים והחרקים. הרעשים של הצמחים כשהם גדלים ושל האנשים כשהם מדברים ונושמים ושל המכוניות שעוברות ושל הנהר שעובר ושל כל האנשים שהולכים. ואז את מתחילה לחשוב על משהו אדום. זה לא קשה כי בעיניים יש המון דם ואם את מסובבת את הפנים לאור בעיניים עצומות את רואה את הדם שבתוך העיניים שלך. אחרי זה האדום נהיה יותר ויותר אדום ואז את מתחילה לחשוב.

אין כמו לראות ילד שבוי בפחד שלו כדי להבין עד כמה קטלנית לפעמים משיכתה של הנפש אל מה שעלול להשמיד אותה. באותה נקודה שבה המבוגר יודע שדברים יוסיפו להתקיים גם בלעדיו, לילד נדמה שהם ייעלמו אם לא יקיים אותם במחשבתו. טרסה אוטניו מאמינה, אף שאינה אומרת את זה במפורש, שקיומו של ה"חתול" תלוי במחשבה שלה, מכאן חוסר האונים והצורך "לרמות" באמצעות הזימון. מפחידה אותה האפשרות שהזיכרון שלה ייטשטש והיא לא תוכל יותר לשחזר את תווי הפנים של אהובה, את הפרופיל שלו, את צליל הקול שלו. היא רוצה להיות הוא, כדי לקיים אותו בעולם. בנקודה הזאת יש בטקסט סטייה קלה מהנושא. על פני כמה פסקאות טרסה מדברת שוב על "החתול", היא אומרת שהלוואי שהילדים יחזרו ומספרת על טיול לנהר שהיא מתכננת עם אביה לסוף השבוע, היא אומרת שהיא "מקווה לראות אותם". בתוך שבריר שנייה הזימון שלה עף למקום מטורף.

והאדום מאוד אדום. אדום יותר מהאדמה, אדום כמו לבה מבריקה מאוד של הר געש. והצלילים נלחמים באדום והכול נלחם כי את שומעת את החרקים ואת שומעת את הרחוב ופתאום יש מין שקט באמצע האדום ושם מופיעים הילדים שנמצאים בג'ונגל, וחיים על העצים. ואז את צריכה לחשוב כמוהם, ולחשוב כמוהם זה הדבר הכי קשה. כי את כאן והם לא. האדום זה מה שעוזר לך להגיע לשם, כמו מכונית אבל בלי רעש. ואז את חושבת על כל הדברים שיש לך ולהם אין, ועל הדברים שאת עושה והם לא יכולים לעשות. כי להם אין בית. ואין אוכל. ואין מיטה. ובגלל שאין להם את הדברים האלה הם ישנים בעיניים פתוחות כדי לא לפחד. והם נכנסים לתוכך. ואַַת הם.

מהדורה מקוונת | נובמבר 2019
מתוך הספר מאיפה צצו הילדים הרואה אור בתרגומה של ליה נירגד ובהוצאת הסדרה הקטנה של כתר
דימוי: לריסה מילר, יום, שמן על בד, 40×50 ס"מ, מתוך 24 שעות על ציור, 2019