מה שסמוך

 1.

זה עמד לי מול העיניים כל הזמן, אבל עכשיו, עכשיו אני רואה את זה (הילדים דומים כל כך להוריהם, נושאים אותם בפניהם. כמה נאהבנו, כמה נאהב, כמה נרצה עוד אישור לקיומנו. ילדים טובים, ילדים טובים, ההורים רוצים שנבוא לבקר, כולם יודעים טוב יותר).
זה עמד לי מול העיניים כל הזמן, ההשתנות שבבסיס הכול. אבל עכשיו אני רואה לה בעיניים.
אני דוהה וחיים אחרים מתחילים. החלפנו תפקידים. אני במישור האמצעי, עליי לדאוג לכל הדברים שיונחו במקום, שיהיה מקום, להחליף מצעים, להיות מצע למנוחה של מישהו אחר.

2.

בארבע בבוקר אני מבינה שאני הולכת למות. לא באופן תיאורטי, אני. ממש אני. גמורה. בארון. אחרי הכול. נושאים את מי שהייתי, בוכים עליי. אני נטמנת, שלום.
בארבע בבוקר בהיר לי שהעצמות זמניות, שאני חיה זמן מה כבר זמן מה ארוך והזמן הזה עבר ועובר ומישהו נולד שוב ושוב, ולכן גם תורי יגיע. ואין בי פחד בארבע בבוקר, רק הכרה בתהום הפעורה תחת כל רגע.
בארבע בבוקר אתה קם לבכות את הבוקר שבא או את שארית הלילה, את תסכול הרוח הגדולה או את הרעב ואולי את הגעגוע לחום גופי ואולי את הגעגוע להיות אחד. אנחנו נושמים יחד ברווח הצר בשעה שאינה לילה ועדיין לא יום.
יום אחד כל זה ישתנה. נישן לילות שלמים, נקום כל אחד במיטתו, אולי אפילו תקום אחריי, אבל אני אמות לפניך, אשתדל כמיטב יכולתי לעשות זאת בזמן. לא ידעתי עד כמה חשוב לי מותי, עד שהגחת מתוכי אל תוך חיי.

3.

ערב יום הזיכרון. צפירה נשמעה בשמונה. נרדמת בעשרה לשמונה. עמדתי ליד השולחן. עברתי לעמוד ליד דלת החדר. הפנים לשירותים, והלב בהטיה ימינה, לעבר מיטתך. תינוק שלי, בן שנה, כבר שמע אזעקות מלחמה בקיץ. כבר שמע שתי צפירות. ישן אוטוסטרדה. חולם פעמון.
אני לא יכולה לראות שום דבר שקשור ליום הזיכרון. לא יכולה לשאת מחשבה על אובדן. זה מכלה.
תינוק קטן. רצה להחזיק בבת אחת שני כדורים. התעקש. בכה כשנפל. גדל לך לאט. שחק באדנית ובסלסילה. חבק דובי. התרגש מעץ ואור. זה עכשיו. זה מה שאני מבינה. זה עכשיו שאתה תינוק ושאני אמא שלך. עכשיו יש גל של חום. כלומר, אביב פורץ. אם חיים את ההווה זוכרים אותו אחר כך יותר?
ואם כל הזמן הווה, מתי זוכרים?

4.

מה שסמוך יותר, נניח חזה, נניח חזה אל חזה, מה שטוב יותר קרוב, פה הוא מוצא, פה מושט, פה מוצא כמה שאפשר עם זה, זה בא, מזהיב כי עצם הקרבה מכה באור, היד קטנה פשוטה חמש האצבעות בבת אחת, הראש וזיעתו, כרבולת וכרבול, כמה שטוב יותר, האף המגשש גורי גורים, חיית יער שובבה, צהלת יחד, כל זה דוהר, אחת שתיים שלוש, דוהר ברחבת החדר. מישהו רואה את זה רושם את התנועות מסכם בעוד פעם ועוד פעם

מהדורה מקוונת | ספטמבר, 2017
דימוי: גילי אבישר, ללא כותרת, 2015