מונולוג אחרי מות ופרידה מאחים

"מעולם לא עלה על דעתי שיבוא יום ואמצא את עצמי מספידה את אחי הקטן. לא יודעת למי פונים, זה מחריד. הכאב כבד מנשוא. בהספדים אחרים פונה המספיד אל המת האהוב, אני פונה למתאבלים ומי שבא לחלוק לו כבוד אחרון. בימי המחלה הנוראים, ויותר אחרי מותו. לבי עלה על גדותיו מהתרגשות להבין כמה אהוב היה. מעורר השתאות לראות איזה אדם מדהים היה, ועוד יותר קסמו האישי הכובש שהותיר את חותמו בכל דבר וכל אדם שנגע בו. רוצה להגיד כמה מילים. כאחותו אשתף בזיכרון ילדות שלא מרפה ממני; כשמודי נולד הייתי בת שלוש-עשרה, אחותנו בת שש, זוכרת איך טיילתי עם התינוק החדש והמתוק הזה בעגלת עץ לבנה שרואים רק במאה הקודמת, כמה גאה הייתי באחי התינוק וכמה מוקסמת ממנו. קיבל את שמו לזכר אבא של אמא שלנו. אני זוכרת איך התווכחתי עם אמא, לא רציתי בשבילו את השם הגלותי הזה. כמה שמחה הכניס למשפחתנו שתמיד שרתה עליה נימה של עבות שואתית מסוימת. בפולניות שלי, זה המקום שתמיד אומרת 'בלי עין הרע' אבל גמרנו עם זה – אין פחד מעין הרע כי הגרוע מכול כבר קרה. כאן נגמרות לי המילים. לחיים יש סוף אבל האהבה היא נצחית".
[מתוך ההספד של אביגיל בר-און, 31 במאי 2022]

***

אני שמח שאחד הדברים האחרונים שהצלחתי לעשות לפני שנעשיתי חולה, השד יודע במה, והאל אולי יודע למה, היה לשחזר את שלבי השתקמותו של דני חנוך מהשואה, בתבנית של הסיפור "הנסיך הקטן" – לא רק בגלל תרומתי לתסריט "פיצה באושוויץ" של משה צימרמן, אלא בשל תרומתו של הסיפור לתסריט חייו של מודי בר-און, שלפתע פתאום נכנס להקפאה עמוקה.

בהמשך אולי אגיד משהו על ההקפאה הזאת – ועל מידת נחיצותה – אבל כרגע אני רוצה לומר כמה דברים, על "למה שמחתי לחבור לסיפורו של 'הנסיך הקטן'" ומה מהסיבות האלו העברתי לסיפורו של דני חנוך, שהוא בעצם גם הסיפור שלי – ואולי הסיפור של כולנו. וזה, כמובן, מבלי לזלזל בייחוד הבאמת חד-פעמי שנושאים איתם האנשים שהיו באושוויץ.

למשל הוריי, שמבחינתם הייתי ולא במקרה הנסיך הקטן. ושבעבורם הייתי חייב ללכת מהצלחה אחת לאחרת, כדי לתת להם כוח לחיות בעולם מלא האימה והצלמוות ומה שייקרא שלב המעבר בן-רגע של הפקת נחת מילדיהם בכלל, ומילדם הנסיך הקטן – שאם היה תלוי בהם, היה מתמנה לממונה על איגוד "סדרני הפועל" עוד בטרם הגיע לפרקו – שמבחינת סדרני הפועל זה הגעתך לגיל שש-עשרה.

אני יודע שזה נשמע מגוחך – מודי "סדרן הפועל" או "ראש וראשון לסדרני הפועל". אבל אם חושבים על "ערוץ הקיבוץ", שזו ההמצאה הכי גדולה שלי בערוץ הספורט; על הסדרה שלי עם ענת זלצר, "הקיבוץ", שהיא ללא ספק המעמיקה והמשמעותית בסדרות התיעודיות שיצרנו (גם אם לא הפופולרית ביותר); ואם מביאים בחשבון את העובדה שהדמות הכי מרגשת שעשיתי עליה סרט תיעודי הייתה הרב קוק האבא, שנסע לבקר את החלוצים בקיבוציהם ובמושבותיהם – מבינים שלהיות סדרן הפועל זה כבוד בשבילי.

ממש כמו שכבוד בשבילי להיות אחראי לסידור העבודה של דני בדרך ממטהאוזן-גונסקירכן לארצות החום של פלסטין. ואפילו ה"קול קורא" שצימרמן שלח אליי היה במקומו, מאחר שהוא אמר שהוא קורא לי לא רק בזכות "כישרון הכתיבה שלי", אלא גם בשל החובה שלי "ללמוד להתחייב", כפי שהוא קרא לזה.

הוא לא הראשון שאמר לי את זה. הוא רק היחיד שהעז להסביר כמה זה גורלי בשבילי ובעבור סיכויי להינצל מהמוות הרגשי והרוחני ששמור לאלה שמסתפקים בהליכה בארצות הנחמדות המשמחת את הבריות ואינה תובעת מהן דבר.

ידעתי שזה גורלי, אבל מה שקרה בעקבות הכתיבה גרם לי להבין שאסור לי להמשיך לפסוח על אינסוף הסעיפים. הבנתי שכמו דני חנוך אני צריך לבחור לעצמי שושנה אחת שבשבילה שווה לחיות – ושהיא לא יכולה להיות משחק הגמר בין "אינטר לשמינטר" – ושאני צריך כמו דון-בראון לצאת ולחלום עליה.

ואכן חזרתי לחשוב על ידידיי בעבר, שאהדו כמוני את הפועל חיפה, ובייחוד ידידי טל פרידמן, שכמוני – וכמו צימרמן – יודעים שהשנה המאושרת בחיינו הייתה 1999/2000 – ולא בגלל חילופי המאות, אלא משום שבשנה הנזכרת זכתה קבוצתנו הפועל חיפה באליפות. זהו דבר שמן הסתם לא יקרה שוב בתקופת שנות חיינו – אבל התרחשותו מאשרת לי להטיס את ערוץ הספורט לאן שנרצה.

עד שבא צימרמן, שתפס אותי למזל שנינו ברגע של "נטישה ותהייה" שבאה אלינו ועלינו מפני שהיינו בין פרויקטים, וביקש ממני "צייר לי נסיך" – ולא סתם נסיך, אלא נסיך שצריך לעזוב את מה שהפכה להיות ה"שושנה" האהובה של חייו – "השואה" שבה היו לחייו התחלה וסוף והמון משמעויות.

אני חושב שהעצב שלמדתי מדני לא אפשר לי לחזור למסלול חיי הרגיל. המחלה היתה רק משהו שרבץ שם – והמתין – לאדם כמו דני, שייתן לי כלים כדי להתגבר עליה. בינתיים זה מצליח, אבל כל הסוכנים היחצנים שלי סבורים שגם ככה הפרזתי ברמת הפתיחות. בכל זאת, מגיע לכם לדעת משהו – לפחות על סמך אינסוף השאלות שאתם מפנים אליי. כולל השאלה שגם אני הייתי רוצה להגיד שרק העתיד ייתן לנו את התשובה עליה.

בניגוד למה שחשבתי – שלעולם לא ארצה לכתוב מונולוגים כמו אלה שכתבתי לצימרמן – כמעט בניגוד לרצוני (או אם תרצו בעל כורחי) – מצאתי את עצמי מבקש ממנו, לא פחות ולא יותר, שיזמין ממני קטע נוסף. כלומר,  ניסיתי ליצור סיטואציה כאילו עליי לכתוב קטע המשך למה שכבר כתבתי, שבו אני מנסה להגדיר את הקשר בין מצוקותיי ובין הכתיבה למען צימרמן – שהיום נראה לי יותר מתמיד שבלי התחושה המקדימה שלי, שייתכן שאיני בקו הבריאות, לא הייתי מסכים לה כלל.

זה מתחבר אצלי למחשבה שחלקתי לאט-לאט, כאשר התקדמה המחלה, עם יותר ויותר אנשים, שלפיה נעשיתי חולה כי הייתי פרפקציוניסט מדי, עבדתי הרבה מדי שעות, לא ידעתי אף פעם להיות מרוצה ולנוח. זה נשמע הגיוני – ואני אפילו די נוטה להאמין לעצמי. אבל מבין שאם הייתי חפפן גדול שלא מקפיד על פרטים, ונותן לדברים לקרות באיזו קלילות ספונטנית – גם בזה היה ניתן לראות את הסיבה למחלתי.

בכלל, בני אדם מנסים למצוא רציונליות צרופה בקשר לחייהם – כי קשה מאוד לקבל תפיסה קיומית שנותנת לאקראיות ולמקריות יותר מדי מקום. לכן ירבו להגדיר את המתרחש כאירועים שקרו בזה אחר זה (מה שבדרך כלל נכון) – ובסופו של דבר ינסו להצביע על קשר של סיבתיות בין האירועים.

במקרה שלי, הבעיה היחידה שיש בהליכה בנתיב הזה כדי להסביר את מה שקרה לי היא לחשוב שברגע מסוים הרגשתי שאני מצליח מדי. שהחיים שלי מוליכים למימוש העצמי, שאצלנו הפולנים חייבים איכשהו להיזהר ממנו. כי הוא סוג של היבריס. ובדיוק כמו שנדרנו שלא נמות מדלקת פרקים, לא ניתן לרגשי אשמה להרוס לנו את החיים. נדרנו שברגע שנצליח מדי (לא מפני שלא מגיע לנו, אלא להפך, דווקא מפני שמגיע לנו) יבוא העונש, קצת מעין הרע וקצת מזה שאסור לנו להצליח מדי. כי לפעמים להצליח מדי זה סוג של "עוד סלקציה "too-far – כלומר לתת לנו להצליח פעם או פעמיים יותר מדי. ואז מנגנון ההגנה אינו פועל למשך פרק זמן מסוים, מה שמאפשר לנו להפסיד מבלי משים את כל הוננו (במקרים הטובים) או לתת לאיזו מחלה סופנית להשתלט עלינו.

הגיע לי העונש הזה? בטוח שלא. היתה דרך להחלים ממנו מרגע שלקיתי בו? נראה שלא – ואם כן, עכשיו כבר אי-אפשר להצטער על כך.

לפיכך לא נותר לנו אלא לחבק את ייסורי התופת ולהתנחם בכך שעכשיו יזכרו אותי בדרך ששום סלקציה לא היתה יכולה ליצור – וכרגע שום סלקציה כבר לא תוכל לבטל. כאשר נרתמתי לסבב זה של כתיבה, שנולד מהסמינר הקצר שעשיתי עם צימרמן בסוגיה "מאין אני בא ולאן אני הולך", הבנתי שבדיעבד היחידה שהבינה את המלכוד שבמסגרתו אני עובד היתה אחותי אביגיל, המבוגרת ממני בשלוש-עשרה שנה.

ואני יודע שיש כאן בסיס לביוגרפיה או לאוטוביוגרפיה, שאכתוב לבד או עם צימרמן, אבל אולי כאן נניח למה שיש לי לומר עבור סרט ההמשך "פיצה עם בניני", כדי שלא יהפוך לסוג של "פיצה עם בר-אוני", שהרי לא זה יהיה המזון שיקשט את הביוגרפיה שלנו, שתיקרא מן הסתם "גרעינים עם הפועל חיפה" או "אליפות אחת בחיים", או "גם אני יצרתי רפרטואר וגם אני רציתי, כמו כולם (ואולי אפילו יותר מכולם), פשוט שיאהבו אותי".

***

אחי הקטן-הגדול או "הנסיך הענק מערוץ הספורט" והסדרות התרבותיות-היסטוריות עתירות החשיבות – שחסרונן יותיר אותנו, אבוי, ללא נחמות "אינסטנט" ועם יכולת רק לחבק את הצער ולומר: אנו מקווים שיצליח להזכיר לנו שלפחות האתמול היה טוב, ואולי כך יהיה גם המחר.
מודי בר-און היה בעיניי תמיד – מ"מתי" שהכרתי אותו במהלך לימודיו באוניברסיטה ומימי מרתון ההופעות הלא-קצר במיוחד של "איך זה קורה באמת", שבו השתתף עם השחקן גדי פור והמוזיקאי יוסי פרץ – "האח הצעיר" שתמיד הצטערתי שלא היה לי. הוא העז להיות נעים הליכות, למרות שתפקידו היה לעורר שדים ממרצם.
הוא העז לאהוד את הפועל חיפה אהובתנו המוכה (בעיר שבה יריבתנו המושבעת, מכבי, הפכה לקבוצה של המדינה) וידע לומר, ללא היסוס, כאשר זכתה ב"אליפות" היחידה שבה הזדמן (וכנראה יזדמן) לה לזכות אי פעם: "בשוב ה' את שיבת ציון, היינו כחולמים". זה היה האומץ של אלה שיהודה עמיחי קרא להם בשירו המפורסם (אולי אפילו הידוע ביותר, "אלוהים מרחם על ילדי הגן") "האוהבים באמת". קרי, אלה שאלוהים (השד יודע מיהו או מהו) מאמץ אותם ללבו, וחס ומרחם עליהם, על מנת שאושרם יגן עליו היום-עכשיו ובימים אחרים.

בסרט "פיצה באושוויץ" – שצילומיו, כמו בכל הסרטים שצילמתי, נערכו ב"ארצות השואה" – הוא זה שהנחה אותי להכיר בשבחי האיפוק והראה לי שלא יקרה שום אסון גם אם את הצפייה בסרט שואה תקדים הברכה, שהיתה שגורה בפיו כמו מנטרה: "שתיהנו".
היה זה רק טבעי שבסרט ההמשך, "פיצה עם בניני" – שראשיתו ברעיון להקרין את "פיצה באושוויץ" יחד עם "החיים יפים" של בניני ברומא, הצליח מודי – בהשראת אנטואן דה סנט-אקזופרי ומידע רב שהצטבר אצלנו על תהליכי כתיבת "הנסיך הקטן" – לתאר את תחילת שיקומו של דני חנוך בעזרת מפגשים עם דמויות שחרותות לנצח נצחים במוחנו, ובזיכרוננו, ובדמיוננו.

כמו השיכור, ששכח את המקור לחרפתו, שהיא חרפת השתייה – אבל נזכר במקורה כשאנו מזכירים לו שהיא התפתחה אצלו יחד עם ההרגל לחיות בגולה, שעלייה לארץ ישראל יכולה לכפר עליו.
כמו סופר הכוכבים, שבעקבות מפגש עם דני מבין שאין טעם לנכס לעצמו אינסוף כוכבים במקום "לבחור" לעצמו כוכב אחד אהוב (פלסטין) ולכונן עימו יחסי גומלין של "אהבת אובייקט נבחר", שבוחרים להתמקד בו יותר מאשר בכוכבים האחרים.
כמו פרח מרוחק ואהוב, שנעזב לפני זמן רב – ושההתאחדות מחדש עם מראהו האהוב ועם ישותו האמיתית יכולה לגאול אותו מהטראומה שזה עתה חווה.
כמו כל דבר שמודי עשה, שבסופו היה ברור כי הוא יכול לבחור לעצמו בחיים.

מודי בר-און נפטר בטרם ראה את המונולוג ש"כתב" (בידיעתו) בספר "פיצה עם בניני" ( ספר בכתובים). אני מודע למורכבות המסתתרת מאחורי (ובתוך) מונולוג כזה, אבל סבור שהוא עושה חסד עם מודי – שייזכר כאדם מוערך ואהוב ביותר. לכן אני מקווה שהמונולוג המובא כאן יתקבל כפי שהוא: הבעה של צער עמוק על הסתלקותו של בר-און ז"ל מעולמנו.

[משה צימרמן, יוני 2022]

מהדורה מקוונת | יולי 2022
דימוי: מתוך הסרט פיצה באושוויץ