מחשבות על כתיבה: מרינה פֶּרֶסאגוּאה

• עזבתי את סביליה בגיל שבע-עשרה, ורק היום אני מבינה את השפעת הילדות שלי על הכתיבה. ביליתי חלק גדול מהילדות עם סבא וסבתא בכפר מחוץ לסביליה. את רוב היום העברתי לבד בטבע, כי לא היו באזור ילדים אחרים, ואני זוכרת את הריחות של העונות השונות, את השדות ואת הנהר. סבא וסבתא היו אנשים פשוטים. הם לא ידעו קרוא וכתוב, אבל הם אהבו לספר סיפורים ואהבתי להקשיב להם. רוב הסיפורים היו על המלחמה ועל אנשים מהמשפחה ומהכפר, אבל היו גם סיפורים דמיוניים, מפחידים, שאני חושבת שמאוד השפיעו עליי. חלק מהסיפורים היו מבוססים על אגדות פופולריות, אבל היו גם סיפורים על דמויות מסתוריות מתולדות הכפר. סיפורים קודרים שבדרך כלל הסתיימו לא  טוב. לא היה נעים להירדם עם הסיפורים האלה, אבל הם ריתקו אותי, ובדיעבד אולי נתנו לי הסתכלות מפוכחת על החיים. אהבתי למשל לצלול בנהר, אז סבא סיפר לי סיפור מבעית על נער מהכפר שנלכד בגלגל של טחנת מים ולא הצליח להשתחרר. אני גם אוהבת עד היום את אנתולוגיית הסיפורים הספרדיים של אנטוניו רודריגז אלמודובר, סיפורים סביב המדורה (Cuentos al amor de la lumbre), שקראתי בשקיקה כילדה.

• והיו גם הסיפורים שהייתי עדה להם אישית. דודה שלי היגרה לשווייץ כשהייתי קטנה כדי לחפש עבודה, והשאירה את הבת שלה עם סבא וסבתא ואיתי. יום אחד בת הדודה שלי נעלמה. כולם חשבו שהיא נחטפה, עד שהמשטרה מצאה אותה ביער ללא רוח חיים. הדבר המצמרר הוא שהסיפור שהיא הכי אהבה לשמוע היה סיפור של סבא וסבתא על נערה שהלכה לאיבוד ביער, וזה מה שקרה לה בסוף. את הסיפור הזה הייתי חייבת לכתוב. ניסיתי לשקף בסיפור הקצר שכתבתי את האווירה הסוריאליסטית אבל המרתקת שגדלתי בה כילדה. אני חושבת שגרסיה לורקה היה הסופר האנדלוסי שהכי היטיב לשקף את התרבות הכפרית הזאת בשמרנות ובסוריאליסטיות שלה. הוא אמנם מגרנדה, אבל סביליה וגרנדה דומות מאוד. כסופרת אנדלוסית אני רואה בו מקור השראה, ולא רק בהיבט הזה. אני גרה ומלמדת בניו יורק, ונתקלת פעמים רבות בדימויים ובתמונות שהוא הצליח ללכוד בספר שלו משורר בניו יורק. העיר השתנתה כמעט לחלוטין מאז אבל הוא קלט בה מהויות שכנראה אינן משתנות לעולם. גם במובן הזה גרסיה לורקה השפיע עליי. אני מחפשת בכתיבה שלי דימויים עם משמעות.
• התואר הראשון שלי היה בתולדות האמנות, ואני חושבת שזה נתן לי את המודעות הוויזואלית. כסופרת אני תמיד מתחילה לכתוב מתמונה. לרוב תמונות מטרידות, אני לא יודעת למה. אני מנסה לתרגם את הרגשות שלי לדימויים. אני אף פעם לא כותבת אם אין לי מה לכתוב. רק כשיש לי תמונה בראש וסיפור שנולד מהתמונה, כשאני יודעת לאן הסיפור הולך ואיך הוא אמור להסתיים, אני מתיישבת לכתוב. והסוף של הסיפור שאני כותבת בדרך כלל יהיה קשור לתמונה שממנה התחלתי. אני גם לא כותבת כמה סיפורים או חושבת על כמה רעיונות ודימויים במקביל. כשאני כותבת ספר, אני מתמקדת בו לחלוטין. רק כשאני מסיימת עולים בי הדימויים והרעיונות לסיפורים חדשים.
• לפעמים הדימויים שלי באים מיצירות אמנות, לדוגמה הציור "Roman Charity" של הצייר המקסיקני לואיס מונרוי. הציור מבוסס על סיפור עתיק על נערה רומאית שמבקרת את אביה בכלא, ומכיוון שנגזר עליו למות מרעב, היא מניקה אותו מחלב האם שלה בסתר. נמשכתי לציור מהרגע הראשון, והוא הפך לדימוי המוביל באחד הסיפורים שלי. לפעמים הדימויים באים מהחיים, כמו זיכרון בת הדודה שלי שנעלמה ביער. או הסיפור שאני מסיימת עכשיו, שנולד משיחה עם חבר שהוא צוללן מקצועי. הוא סיפר לי שכשהוא רוצה לנוח בלב הים הוא משתמש בזרם מתחת למים שמאפשר לו לשכב ולהירדם עליו במשך כעשרים דקות. אהבתי את התמונה הזאת של מישהו שנרדם מתחת למים, וכתבתי את הסיפור תוך כמה ימים, אבל זה מקרה יוצא דופן. בשביל הרומנים שלי אני גם עושה תחקיר. אני אוהבת לכתוב על נושאים שאני לא מכירה או על מקומות זרים.

• אני עורכת את עצמי כל הזמן במהלך הכתיבה. לכן אני כותבת מאוד לאט. אין אצלי דבר כזה טיוטה. אני עובדת על כל פסקה המון זמן ורק כשאני מסיימת אני ממשיכה לפסקה הבאה. אני לא מפסיקה למחוק ולתקן, אפילו בשלב ההגהות. מבחינתי העריכה נגמרת רק כשהספר מוכן. לכן אני דוחה הצעות לכתוב או לפרסם כשמדובר בדד-ליין קצר, כי אני יודעת שלא אהיה שלמה עם התוצאה, ואני מעדיפה לא לכתוב סתם כדי לצאת ידי חובה. חשוב לי איפה במשפט צריך לבוא הפסיק ואיפה הנקודה, או אם יש עשר מילים במשפט אחד ובמשפט שאחריו חמישים. חשוב שקצב המילים יהיה נאמן לנושא הסיפור. באופן גס, אלגרו לסיפור שמח ואדג'ו לסיפור אינטימי יותר. אלה דברים שאני עובדת עליהם הרבה, המוזיקה והמצלול של הדברים. אני מסיימת את כל הסיפורים. לא קרה לי שנטשתי סיפור שהתחלתי, אולי כי לוקח לי הרבה זמן עד שאני מתיישבת לכתוב, וכשזה קורה אני לרוב יודעת בדיוק לאן אני רוצה ללכת. אני לא זורקת דברים, אולי משנה אותם קצת או משתמשת בהם באופן שונה ממה שתכננתי.

• מה שחשוב לי מבחינת הקוראים הוא החיבור הרגשי עם הדמויות, עם החיים שלהן, לא החיבור האידיאולוגי. לכן, אם ספר הוא ההשתקפות של חיים מסוימים, אז הסיום שלו צריך להיות ההידלדלות של החיים האלה עד שהם דועכים. הסוף של ספר אינו תלוי מבחינתי בעלילה או בנושא שלו, אלא בקצב החיים שהולך ומאט עד שהוא נעצר. אני עובדת הרבה על תהליך החידלון הזה, על המוזיקה ועל המילים.

• אני שוחה בים הפתוח מגיל צעיר. השחייה היא פעילות שאני זקוקה לו כדי להתכנס בעצמי. כשאני בים אני מרגישה כמו בשום מקום, וזה מאפשר לי להקשיב פנימה, לתת לרגשות ולתמונות לעלות. תמיד כתבתי סיפורים, אבל לא התייחסתי אליהם ברצינות. כנערה חלמתי להיות מוזיקאית. למדתי בקונסרבטוריון וניגנתי בפסנתר. ניסיתי להלחין יצירות קלאסיות. רק בניו יורק החלטתי להראות את הסיפורים שלי לעורך, והוא הציע לפרסם אותם. היום אני מנגנת בפסנתר להנאתי וכדי לשחרר לחץ מהכתיבה. בנגינה ובשחייה יש משהו יותר פיזי, שמאפשר להירגע. בכתיבה, המוזיקה של השפה חשובה לי. אני מנסה לחבר בין המילים לפי הקצב שאני שומעת מבפנים.

גרנטה 9 – כתיבה ספרדית חדשה | אפריל, 2019
דימוי: שחר קרמר, ללא כותרת, 2017, מתוך בין העצירות | Untitled Figures