מלון אוקורה

שיחה בין דוד עדיקא לעלמה כץ

עלמה כץ: למה בחרת להציג בגיליון דימויים שקשורים לכסף זר, לא מקומי?
דוד עדיקא: הבחירה ב“כסף זר“ היא בחירה משנית. הבחירה היתה קודם כול בסדרה שיכולה להיקרא גם מתוך מחשבות על כסף — אך לא רק ולא בהכרח.

ע“כ: סיפרת לנו שלא היית אורח במלון אוקורה, אלא שביקרת בו, התגנבת אליו, זה ניכר בצילומים שמעוררים תחושה של מציצנות וגניבה חטופה של מבטים. איך אתה חושב שזה קשור לכסף, נושא הגיליון?
ד“ע: אני חושב שבמובן הזה — ההקשר לכסף הוא מידי. הכסף כאמצעי, כמשיג — אך גם כמושג. אני חושב שאתר כמו “מלון יוקרה“ הוא מרחב מלא שעסוק בכסף ובסטטוס. הסלקציה מתקיימת באמצעות כסף. מלון אוקורה הוא מלון שלאורך כל שנות קיומו אירח את האורחים הרשמיים של ממשלת ארצות הברית ביפן (דיפלומטים וכדומה), אך יארח גם כל בעל אמצעים אחר.

ע“כ: צילמת את הסדרה באוקורה — בית מלון מפואר ביפן — והתמקדת דווקא בעובדי המלון, המלצרים, עובדי הניקיון, הטבחים, מי שמתחזק את הפאר 24/7. במובן הזה הם מהווים בגופם את התפר בין קדמת הבמה למאחורי הקלעים? למה בחרת להתמקד בהם? איזה מבט מופנה אליהם דרך העדשה?
ד“ע: המבט שלי אליהם מופנה מתוך תחושת הזדהות. המתרחש מאחורי הקלעים, במובן הזה, מעניין אותי הרבה יותר: מלאכות היד, הפעולות האסתטיות, סדר הפעולות, המשמעת, הנוכחות ה“אילמת“ (אותה יד נעלמה שאחראית לכל הפאר, אבל היא עצמה נעדרת, מודרת). אני חושב על “פלא“ על “סוד“ — על איך הכול מתנהל ומתוחזק, נשאר מתוח לעיני האורחים במלון. תפאורה של 24/7 כפי שציינת. מעבר לזה, המיקום הגיאוגרפי של מלון אוקורה ביפן מעצים את הממד הטקסי (על גבול המאגי).

ע“כ: העובדים שמתחזקים את המלון מרוחקים מתוקף תפקידם, בה בעת שהם עדים לרגעים הכי אינטימיים שלנו. מה אתה חושב על הקשר בין “חוויית הבית“, כמו שקראת לה, לבין אותה “פנטזיה“ שבית המלון מתחזק?
ד“ע: אני חושב על העניין הזה הרבה בשעה שאני מתארח בבתי מלון. אני מאוד עסוק בנראות האינטימית שאני משאיר לחדרנית (או לחדרן). בעדויות ובעקבות שאני משאיר אחריי. איך הן נקראות, איך הדמות/זהות שלי משורטטת דרכן וכו‘ וכו‘. עבורי חדר בבית מלון הוא תמיד פנטזיה, או לפחות “אפשרות של פנטזיה“ במובנים שונים ורבים. אני חושב שכאורח בבית מלון אני לא חושב על הבית, אני עסוק יותר בפנטזיה, אבל אני לעולם אחפש את המקום הביתי שחבוי בתוך האישיות שלי ובא לידי ביטוי בהרגלים.

ע“כ: רוב הצילומים מבית המלון חמים כל כך, הצבעים עוטפים את המתבונן ונעים לנוח בהם. אני לא יודעת בדיוק למה, אבל החמימות הזו הפתיעה אותי. אולי בגלל סטריאוטיפים שאני אוחזת בהם בהקשר של טוקיו. האם בית המלון הפתיע אותך? האם טוקיו הפתיעה אותך?
ד“ע: טוקיו הפתיעה אותי בכל מובן ובאופן גורף. יפן הפתיעה אותי. אני חושב שבית המלון הפתיע אותי במידה מסוימת, אולי כי הגעתי אליו בביקור השלישי שלי ביפן.

ע“כ: האם יש קשר לדעתך בין הדימוי של עובדי המלון לבין החד-פעמיות האינטימית של פעולת הצילום? רגע המפגש של העין או העדשה עם האור והאובייקט או הרגע? והאם זה קשור למעמד המיוחד שהיית בו — לא אורח, אלא סוג של מסתנן?
ד“ע: חד-משמעית, כן. לפחות במקרה הזה. אני חושב שהדימוי של עובדי המלון — או הקשר שנוצר לי עם עובדי המלון בעקבות הצילום החטוף (או הגנוב) הוא תצריף של כל אלו: התפיסה של אותו רגע, שהונע מתוך תשוקה ל“אסור“ ובהכרח יצר אינטימיות. לעתים בזמן הצילומים, המבט שלי הצטלב ופגש במבטם של עובדי המלון, מבטים אלו יצרו אינטימיות אך גם עדות. עדות רחבה: לצילום, לפעולה, להתגנבות וכו‘. מעבר לזה, לדעתי, כל פעולה צילומית שלי מבקשת לאחד את האובייקט (או כל מושא צילום אחר) ברגע אינטימי ששמור לפעולה הצילומית, שלעולם היא חד-פעמית ותלויה ברגע ובנגזרותיו.

ע“כ: הצילומים בסדרה הם צילומים מתבוננים, כמו מבט זר שמתעכב על פרטים ואובייקטים, זוויות חדשות וריחות לא מוכרים. אבל הכול בחטף, במהירות, באופן מידי, כאילו הבחירה היתה אינטואיטיבית ונעשתה תחת תחושה של זמן מוגבל. האם זה מכוון? האם תפיסת הזמן הזו שעולה מהצילומים קשורה לנושא הגיליון?
ד“ע: זה שהמבט שלי ביפן הוא מבט זר — זאת עובדה. אך יחד עם זאת, אני חושב שלאורך השנים המבט שלי על חפצים/מקומות/אנשים מאוד התחדד, השתכלל, אומן באופן כזה שהוא פחות אינטואיטיבי. לשמחתי (ולמזלי), אנשים, מקומות וחפצים מאוד מסעירים אותי, מעוררים בי תשוקה ואני נכון לחפש אותם בתוך מרחבים או פעולות שאני מזמן לעצמי. הביקור במלון אוקורה והשיטוט בו היו ביוזמתי, לא ידעתי איך אני אתנהל בתוך הדבר הזה — אבל היה לי ברור שמדובר בפעולה מוגבלת בזמן. למעשה עמדה בפניי האפשרות (תיאורטית ומעשית) להתארח במלון באופן חוקי ולפעול בו באורח נינוח יותר — בחרתי לעת עתה באפשרות האחרת, אולי כדי להטעין את הצילומים במתח ששמור ל“פעולות אסורות“. בדיעבד אני יכול להגיד שכן, תפיסת הזמן בצילומים קשורה ל“כסף“ ונטענת מההקשרים של הגיליון.

ע“כ: האם מתגלות עובדות חדשות כאשר אתה מתבונן בתמונה שצילמת, האם יש "פוקסים“? אם כן, האם זה עדיין מרגש אותך?
ד“ע: עובדות נוספות נגלות ומתווספות עם כל התבוננות נוספת שלי בהן, או של אחרים שמשתפים אותי בחוויית ההתבוננות שלהם, וזה מאוד מרגש אותי. אני חושב שהקסם של הצילום הוא ביכולת שלו להכיל “פוקסים“ — ויותר מזה, “פוקסים“ מובנים בתוך המדיום הצילומי — בייחוד בסוג כזה של צילום.

גרנטה 7 – כסף | דצמבר, 2017
עלמה כץ היא משוררת ועורכת שותפה במהדורה המקוונת של גרנטה.