סימני מים[1]
השיחה בין אדם רומן אשר לביני התחילה באוקטובר 2021. ראיתי כמה ציורי שמן והדמייה של ציפור דרוסה באינסטגרם שלו והחלטתי ליצור איתו קשר. נמשכתי לעיבוד שלו לתרבות המתפתחת לנגד עינינו במרחבים דיגיטליים; שימוש בסממנים משותפים – באופן ניואנסי ובו בזמן בוטה ו-וולגרי – על הדרך בה הוא משתקף בנקודת מבט בלתי מופרדת. שריון חברתי העומד אל מול הגולמיות המשותפת שלו לכלל; אינדיבידואל במרדף אחר האינדיבידואליזם. בשלב הזה של ההיכרות בינינו לא נפגשנו פיזית, גם לא במנעדי שלום- שלום תל אביביים, ולמעשה אפשר להגיד שבשלב הזה של ההיכרות בינינו כלל לא הכרנו. אני באותו אוקטובר בדיוק הגעתי ללייפציג, שם עברתי למספר חודשים להשתתף בתוכנית שהות אמן. אדם היה בירושלים, בשנה השניה ללימודי אמנות בבצלאל של הר הצופים. סיכמנו שהוא ישלח לי תיק עבודות וטקסט על העבודות, וניקח את זה משם.
TL;DR
סדרת הציורים לא הושלמה, ולא תימשך, וכך גם השיחה.
———————————————————————————————-
23 באוקטובר 2021 (אדם לשחר)
שחר יקרה,
כתיבה בגוף ראשון מרגיש לי תמיד ממש מוזר, כמו ניסיון להסתכל על הפנים של דמותה של ה -First Person Shooter שלך דרך השתקפות המסך. לצערי אני לא יכול להימנע מלהשתמש במילים כמו אני, אז בואי פשוט נקבל את תנאי השימוש ונדבר כאילו אנחנו פנים אל פנים.
תמיד הייתי סקרן לגבי חיות בתור ילד. משהו בתווית של ה "חייתי" משך אותי; ההשלמה שלנו עם הטבע הזה שלהם במעין ויתור נותן להם ״כרטיס יציאה מהכלא״ בעיניי. זה לא להגיד שאני מעוניין להתנתק מציוויליזציה או נורמות כאלה ואחרות, להתמסר לחיי טרף ביערות ירושלים או לאמץ זהות של מלקט עירוני. אבל זה נותן להם יתרון עלינו על כל פנים. בעלי חיים מתפתחים כל הזמן, בעוד לנו הם כאילו תמיד יישארו הדבר הגנרי שהם, זנים ותתי זנים[1]. אנחנו מפספסים מה קורה איתם, מי הם, ואני מדמיין את זה כחופש אדיר. תמיד הערצתי את זה לגביהם.
כשהייתי בן 9 גידלתי פיתון מתכדר בשם מונטי. הוא היה שומר הסוד שלי וחבר קרוב. נדהמתי מהשנינות, האיפוק והיופי שלו. למרות שנראה שנחשים לא יכולים להיות ידידותיים או שאי אפשר באמת לאלף נחש, לי ולמונטי היה קשר מיוחד. הוא היה ממש עדין ורגוע. לימדתי אותו לנשוך אדם ספציפי לפי דרישה בכך שליטפתי את צד פיו לפני שמסרתי אותו אל עבר המטרה. עשיתי את זה רק להגנתו. נראה לי שהוא ידע את זה, אני מקווה מאוד שהוא יודע את זה. החברות איתו גרמה לי להבין שבעלי חיים לא מנותקים. גם התפיסה המוטעית של להיות מקורי נמחקה מסכום החלקים שלי באותם רגעים… הבנתי שאני לא יכול להתכחש למחשבות שלי על היותי ספוג שסותם את החור בכיור שלי.
אילוף = עיכול של הכל
ניכוס זה כמו אילוף של זאב במובן מסוים. תחושה של שייכות על משהו שהוא open source. במובן הזה עידן פוסט השעתוק הוא עידן האילוף. הזאב תמיד יהיה זאב, אבל אחרי אילוף הוא יהפוך להיות הזאב שלי. זאת אומרת, לא יהיה ניתן להבחין באופן גלוי על ידי זאב אחר בעל תכונות דומות כי אותו זאב הוא לא סתם זאב, אבל הזאב שלי. אך כאשר אני, המאלף שלו, מסתכל עליו, אני יודע מיד שזה הזאב שלי.
אפילו זאב בודד מגיע מלהקה.
זאב+אני=זאב
בכבוד רב,
אדם רומן אשר
9 בנובמבר, 2021 (שחר לאדם)
חוסר הנוחות שלך עם שימוש בגוף ראשון נובע מחוסר אמונה? כאילו, אתה לא מתחבר איפה שרוב האנשים מרגישים את האני? איך אתה רואה את עצמך כשאתה מסתכל דרך ה-FPS שלך? זה נראה לך מוכר?
לפעמים אני תוהה אם הפנים שלנו עברו גם סוג של תהליך ביות (במובן של מסחור). נראה לי שהפנים, תווי הפנים, איך שאנחנו מבינים את עצמותינו, את נראות עצמנו במראה, קשור לבעלי החיים, לעיר, לטבע. אני תוהה מה מקשר ביניהם אם הם אכן קשורים. אני גם תוהה איך בעלי חיים תופסים את ההשתקפות של עצמם – האם הם מזהים עצמם בצל המפורט שלהם?
אני סקרנית לגבי ה״כרטיס יציאה מהכלא״ הזה שאתה מתייחס אליו – אתה לא מרגיש שה"ism", החייתיות שלהם, הוא הוא הכרטיס שמכניס אותם לכלא מלכתחילה? כאילו ״ההתנהגות החייתית״ הפכה טאבו בעולם של הטיה ומוסר אנושי? עולם שמוקיע אותם בסימטריה כוזבת? כמו להרגיש מוזר להסתכל במראה – עולם בו החי נמצא בצל המפורט של האנושי, בסמיכות נענש[2] על חוסר ה״תבונה״ שלו, בעוד זה חולבים ושוחטים בפס ייצור של לחם ושעשועים. או מבויתים. גור זאב. זה לא הסוג הגרוע ביותר של כלא? מזכיר לי סרטים כמו אמריקן ביוטי , שם הם נחנקים מהנורמה שהתבונה הכתיבה, ובורחים אל עבר הדבר הזה שאי אפשר לחייט או לביית. או כמו שהלהקה outkast שרים – אם תשען קצת יותר קרוב תראה כי שושנים מריחים כמו חרא.
אני+זאב=זאב בעצם מתרגם ל A+B=B, מה שאומר ש-A=0. האם לזה אתה מתכוון? האם זה מוחק את האני מהזאב? אבל שוב, איך זה מטביע (כמו סימן מים) את האני המוכר בזאב מבעד לכל הזאבים?
אני חושבת שזה בעייתי לומר שניתן לבעלי חיים כרטיס יציאה חינם מהכלאֿ, בהתחשב במציאות באופן כללי. A=§ ?
אסיים בקלישאה, אבל זו מחשבה שפעם בכמה זמן מכה בי הד מחדש. יורדת לסוף דעתי כאילו בפעם הראשונה ואני מוצאת עצמי נדהמת איך הכל סביבי חי; איך הכל גולמי ומתהווה. ואולי זה מה ש-A ביחס ל-B?
אלו הן המחשבות שעלו לי בינתיים בכל אופן.
שחר
ק
12 בנובמבר, 2021 (אדם לשחר)
שחר יקרה,
אני מסכים איתך לחלוטין על מה שאת אומרת בנוגע "לסוג הגרוע ביותר של כלא". בעיניי ה״כרטיס יציאה מהכלא״ מתייחס למבט האנושי הצר – חוסר העליונות של החיה עלינו הוא מה שנותן להם את היתרון לדעתי. זה כמו להשוות חיות לליצן החצר; ליצן החצר הוא בעל המעמד הנמוך ביותר בממלכה, אבל הוא היחיד שיכול לצחוק על המלך.
בנוגע לשאלת ה-FPS, "ההשתקפות בגוף ראשון" נראית מוכרת כהשתקפות של פעולה עם טעמי לוואי של תחושה. אני לחלוטין חושב שהפנים עברו תהליך של ביות, הפכו לסחורה, וזו הסיבה בעיניי שאנשים נהנים מצפייה בגוף ראשון בפורנו; לראות את המעשה דרך עיניו של מישהו אחר נותן אפשרות לשחק דמות במקום לקחת חלק[3]. משהו בניתוק הזה נותן תחושת ערך, בעלות והערצה אל הדמות שבחרנו.[4] לעומת זאת, בעלי חיים לא גדלו על אידיאלים של אינדיבידואליזם או מדדים של מה או איך עליהם לחשוב (נ.ב. לא בטוח אם הראיתי לך אבל אני כרגע עובד על ציור של טווס שתוקף את ההשתקפות של עצמו על מכונית.)
אני+זאב=זאב
A+B=C, אבל בעיניים של האנושי זה נראה חזותית כ-A+B=B
הם תמיד יהיו כלואים על ידי A כי זאב בחיים לא יציב את עצמו במשוואה הזאת, ומחוץ למשוואה הזאת, הם פשוט זאבים.
התחברתי ל"קלישאה" והייתי רוצה לשמוע עוד מה דעתך על מה שאת קוראת הקשר בין A ל B. מה דעתך על ההבדל בין אמונה לידיעה? ואיך את מרגישה באופן כללי? זה די מוזר לענות על הרבה שאלות ולא לשאול אותן גם.
15 בנובמבר 2021 (שחר לאדם)
בנוגע לקלישאה, זה רק גורר אותי לעוד קלישאות. יש לזה כל מיני פנים. השבוע, נניח, זה מתסכל אותי. אני לא מצליחה שלא להרגיש ייאוש או חוסר תכלית משאיפות ויעדים. הרצון להגיע למקום כלשהו, להשיג משהו, זה כמו גזר דין מוות. נפגשתי השבוע עם מישהי בלייפציג שהכרתי במכבסה ביום השני שלי פה. התיידדנו, נהיינו חברות. היא פעילה פוליטית. היא הראתה לי את לייפציג ודיברה על עולם מתוקן, על ההגעה למקום הזה. אני יודעת שאני רוצה להאמין לה, שאני מסכימה איתה, אבל איזה ניתוק נצמד אליי חזק מבפנים; אני רואה בה אכזבה. אני חושבת שהיא לעולם לא תגיע ליעד שלה. כי היא, וכולנו יחד איתה, תקועים באופן פנימי, נצחי וטבעי בתהליך מטופש של התהוות. אנחנו אף פעם לא מה שאנחנו רוצים להיות, אבל במקרה הטוב בתהליך של להיות הדבר הזה. כמעט שם[5], איזו קלישאה!
לשאלתך, לאחרונה נשאלתי ע״י עוד מישהו אם אני מאמינה באמת כלשהי ואם כן מהי. לא כל כך ידעתי מה לענות, האמת המוחלטת היחידה שיכולתי לחשוב עליה היתה מחשבה בהתהוות. אז בכל שנייה אתה ואני מתים ומשתנים קצת. מתפתחים כל הזמן, יש בזה גם משהו די טרגי. אני אוהבת את המילים בצרפתית לאורגזמה – לה פטיט מורט, מוות קטן.
ובכן, הייתי אומרת שאין הבדל בין לדעת לבין להאמין. אמונה עבורי היא היכולת לא לראות משהו פיזית אבל לדעת, או להכיר, בכך שהוא קיים. [6]
רציתי לשתף אותך בחוויה אחרת מהשבועות האחרונים, בהם, בין היתר, צפיתי בבולמוס בסדרת ריאליטי חדשה של נטפליקס My Unorthodox Life. הרגשתי די מופצצת לאחר צפייה. זה היה כמו בינגו של פוליטיקת זהויות ונשארתי לשחק איתם. איכשהו התוכנית הגרועה הזאת נגעה לליבי וזה סה״כ מביך אותי מאוד. על אף שזה תרבותית בזוי מבחינתי (לא כי זה ״ריאליטי״, פשוט כי גם בתוך הקטגוריה הזאת זה היה פח). משהו בחווית הצפייה התחבר לי לשיחה איתך, לחיה, ליחסים בין א' ל-ב', ומה (באופן מסתורי) התוכנית הזאת גרמה לי להרגיש; תחושה מנותקת של הזדהות, השתקפות והשתייכות. חיבור רופף, משומן היטב, הנשזר בהשטחה ארכיטיפית אל קו האופק המורשתי שלי. תחושת שייכות במסגרת של ניתוק. אני לא יודעת אם אנחנו היפר-מחוברים או סהרוריים לגמרי, אבל אני תוהה אם בתהליך של סגידה לפרט (ביות [אידיאליזציה?] של הפנים) נבלענו אל תוך תהום (או שאנחנו בכלל הופכים בעצמנו לתהום…..?) התוכנית הזאת היא באמת רצח מושלם של המציאות[7], הרגשתי שאני צופה באסתטיקה של מגדלי בבל מתרסקים בשידור חוזר על המסך. זה הפשע המושלם; שאיפת המציאות, הארעיות (בצל דמותה של אניקה) של הסימולקרה הבולעת את הסימולציה, כמו וישנו השואף את היקום כדי לנשוף את החומר.
אתה חושב שהיה לנו טוב יותר בתור עדר כבשים, או שרק עכשיו באמת הפכנו לאחד?
מה שאתה צועק לתוך היער;
איך שההורים שלך קראו לך;
איך אתה מבטא את שמך;
איך מבטאים את השמות שלהם? אני מאמינה
שלרוב אנחנו מקבלים את שחיפשנו, זה שביקשנו, ששכחנו שצעקנו;
איך אתה מבטא את שמו של הנשכח ממך?
אני חושבת שקודם כל הייתי רוצה לדעת מי זה A ב A+B=B.
שחר
===========================================================================================
הפרשה של אדם לעלייה לתורה היה בראשית פרק א . קוראים לו אדם אז הרבי ממש התלהב. ״אמרתי לו אני אתאיסט.״ אדם מספר לי.
״אתה יודע שביהדות אסור לתת לאלוהים צורה דימוי או תיאור?״
״כן?..״
״אתה יודע שאפשר להגיד יהוה?״
״מזתומרת.״
״יהוה בחיים לא נוקד. מה זה אומר? שזה שם שבא לתאר את חוסר האפשרות לתת שם.״
החיפוש אחר A ממשיך. אנא צרו קשר אם מצאתם.
[1] הערות השוליים בטקסט הנ״ל משמשים כחלונות תגובה, חדרים בתוך חדרים של דיאלוג, ערוצים נוספים בהם אדם ואני מדברים, מעירים, מגיבים זה לזה
[2] כמו השאלה הנפוצה מה המוצא שלך שנשאלת מלא בישראל. יש בזה משהו שאני אוהב דווקא, האפשרות באמת להיות רק רובריקה ולא יותר מזה.
[3] ואף נענש, ליטרלי, כמו במשפטי חיות במאה ה 12 באירופה. זה רפרנס שממש מצחיק אותי ואיכשהו מרגיש לי רחוק מספיק מאיך שהדבר מתרחש היום. אולי יש כיסוי יותר אלגנטי לטיפשות הזאת, אבל היא אותה פרדוקסליות.
[3] אני חושבת שזה מעניין לחשוב על השוני בין ״בנים״ ל״בנות״ פה. כמה אני רגילה להתחרמן מנקודת המבט שרואה שמזיינים אותי (כמו בפורנו,) זאת אומרת בדיוק הפוך ממה שאתה מתאר, שזה גם סוטה לאללה. זה ממש מתחבר לי להשתקפות של פעולה, לא תחושה, למקום הזה של מיניות בימינו כאישה שקשור בחזותיות של המבט עליי.
[4] תקלוט איזה אירוני זה: התגלגלתי למושג תא סומטי מקריאה של המכתב האחרון שלך. בהתחלה חשבתי סומטי כי יש טשטוש מסוים בין תחושה לפעולה, כי בטח בסוף לא משנה מה המאונן חייב להרגיש משהו שהוא כן בגדר התחושתי – יש פה עירוב של הגוף מנותק ככל שיהיה. אבל אז הגעתי לתא סומטי וזה הצחיק אותי מאד בהקשר לשיחה הנוכחית! תא סומטי הוא בעצם כל תא רגיל מלבד תאי הרבייה, א.ק.א זרע או ביצית, כאשר ההבדל העיקרי בין תא סומטי לתא אחר הוא שתא סומטי לעולם לא יכול לעזור בתהליך הרבייה, הם רק נועדו ליצור גוף אבל לא להנביט גוף. זה בעצם מתאר את המיניות הא–מינית הזאת שאנחנו עדים לבריאתה בטיק טוק, אם אתה שואל אותי.
[5] זה בדיוק השוני שלנו מבע״ח; אין לנו שום מושג אם הם בחיפוש הזה של הכמעט שם אבל אנחנו (אני ואת בטקסט הזה) מאמינים שכן.
[6] מאוד מאוד יהודי, אהבתי
[7] בודליארד the perfect crime
מהדורה מקוונת | יוני 2024
דימוי ראשי: Dog, oil on canvas, 50×50 cm, Adam Roman Asher
