שולחן הכתיבה של אבא

אבי היה מהנדס אבל היה לו שולחן כתיבה של איש הגות.

זו היתה בעצם "מכתבה" גדולה וכרסתנית. אני נמנע מן המילה הזאת לא מפני שהיא מיושנת (השולחן עצמו היה ישן ומופיע בזיכרונות הילדות המוקדמים ביותר שלי), אלא משום שהיא ממין נקבה; ואילו השולחן היה מסיבי, חלקיו עבים, וכולו צבוע שחור. שולחן גברי מאוד. תכף אשוב לצבע השחור הזה ולמה שקרה לו. על כל פנים, זה לא היה שולחן שרטוט של מהנדס. הוא ניצב בצורת ח' בפינת העבודה. כשישבת אליו, מצד ימין היו שלוש (או ארבע? אינני בטוח) מגירות מן הרצפה ועד לגובה הלוח האופקי העבה, ומצד שמאל נפתחה דלת שמאחוריה שלושה מדפים. חלל האחסון שלו תמיד היה מלא עד אפס מקום בתיקיות קרטון ומסמכים שונים, עפרונות ופתקים ואטבים. תיקיות אקורדיון כאלה, מכוסות בחתיכת בד ושרוך מדולדל במרכזה.

טעיתי. אחרי שכתבתי התבוננתי בתצלום. המדפים היו מצד ימין, לא שמאל, והיו רק שניים. שלוש מגירות מצד שמאל, וגם הן היו סגורות מאחורי דלת. אני משאיר את הטעויות, הן חלק מן הסיפור.

החלל שנפער בין שני צדי השולחן, עבור הרגליים, זכור לי כחלל צר במיוחד. המגירות והארונית משני הצדדים תפסו שני שלישים מרוחב השולחן, ובמרכז, מעל רגלי היושב, מקובעת לתחתיתו של המשטח העליון, היתה תיבה עבה, שמתוכה נפתחה מגירה. ההתיישבות אל השולחן היתה כרוכה בפיתול והידחקות ברווח הצר בין הכיסא לבין איבריו הגדולים של השולחן, כמו כניסה מסובכת לנִקבה צרת ממדים, טקס מעבר צנוע מן היומיום אל היכל הקריאה והכתיבה. רגליך מיד נתקלו בלוח העץ שחיפה את צדו האחורי של השולחן.

הארכיטקטורה של השולחן צפנה סודות. כילד אני זוכר שהופתעתי לגלות בו, בשלב מסוים, ידית שטוחה שממוקמת מעל המדפים מצד ימין. כשמשכתי בה הגיח החוצה לוח עץ דק, שלא הבנתי את פשרו (שולחן קטן בתוך שולחן גדול?). המגירות נדמו לי עמוקות מני חקר, ואצבעותיי אף פעם לא הצליחו להגיע לקצותיהן. שתי הדלתות נצמדו למקומן באמצעות מגנט, וקול הנקישה הרך – בעצם, שתי נקישות מהירות וצפופות – של סגירתן עדיין זכור לי היטב. את המגירה העליונה היה אפשר לנעול במפתח, אבל אבי אף פעם לא נעל אותה. גם זה התמיה וסיקרן אותי. למה לנעול דברים בתוך שולחן? זה עונש בשבילם או בשביל מי שבחוץ?

על גבי השולחן שררה תמיד ערבוביה קלה, ששיקפה את ענייניו של אבי בכל רגע נתון. בין החשבונות והתיקיות נחו גם הספרים שהוא היה קורא, ולעתים גם מחברת שבה רשם רשימות – הערות והגיגים. כך מדי פעם קיבלתי הצצה לנושאים שעניינו אותו. למשל, מקראת הקורס "פילוסופיה של המדע" של האוניברסיטה הפתוחה, שבה הדגיש לא מעט משפטים וכתב בשוליים, בכתב ידו הנטוי והמדויק, הערות והבהרות למען עצמו. או ספר שירים של יהודה עמיחי, המשורר האהוב עליו.

המשטח העליון היה קצת מחוספס; סדקים דקיקים בשכבת הצבע התנועעו בו רצוא ושוב, משווים לו מראה ומרקם של אדמת לֶס מבוקעת, קמטוטי זמן ויוֹשן.

את כל הפרטים האלה דליתי בעמל רב מבאר זיכרונותיי, ועדיין התמונה שעולה מהם מחוררת עד ייאוש. איני מצליח לזכור פרטים רבים אחרים. האם היו תמונות על הקירות? נדמה לי שהיה תלוי שם מעין עוגן עץ קטן, משויף בגסות ומלופף בחבל, שהכנתי באחד משיעורי המלאכה בבית הספר, אבל אולי העתקתי אותו מקיר אחר בבית. מה היתה צורת ידיות המתכת של המגירה העליונה ושל הדלתות? נדמה לי שהיו מעוגלות כלפי מטה, אבל אני לא בטוח. האם היה שטיח לרגלי השולחן? היה או לא היה מיכל גלילי לעפרונות ועטים על השולחן? ופתאום אני נתקף בהלה: בתצלום המגירות מופיעות בצד שמאל, אבל בזיכרוני הן בצד ימין. כל כך אני משוכנע בזיכרון שלי, שאני חושד שהצילום עבר היפוך מראה.

ערפל הזמן והשכחה אופף את השולחן, ענן אפור ובמרכזו כתם שחור.

* * *

על פי רוב אבי קרא לא כשישב אל השולחן, אלא על כורסת קריאה שניצבה בסמוך אליו, מן העבר הנגדי לכיסא העבודה. זאת היתה כורסה דֶנית פשוטה בתכלית הפשטות, נמוכה ורחבה. שתיים היו לנו כאלה בבית, והן התגלגלו במשך השנים מדירה לדירה, רופדו מחדש ושופצו, למעט אותה פינה בידית הימנית של אחת מהן, שכורסמה בידי הכלב שלנו. הכורסה היתה דחוקה בין שולחן הכתיבה מצד אחד לבין כוננית ספרים גדולה מצד שני, שבה ניצבו הספרים הגבוהים – האנציקלופדיה העברית, אלבומי תמונות וסדרת ספרי אמנות. על הקיר מעל הכורסה, בגובה העיניים של אדם מבוגר, נמתחו שני מדפים נוספים לספרים קטנים; עליהם ניצבו צפופים, כחברים במסדר דתי קפדני, ספרי "עם עובד" של "ספריה לעם" ו"ספרית אופקים" וספרים של הוצאת "שוקן". שם פגשתי לראשונה את "המיתוס של סיזיפוס" של אלבר קאמי, ספר שטלטל אותי והותיר בי חותם לשנים רבות. עוד קודם לכן נפגשתי שם ב"חיים על פי השכל" של משה קרוי, שגם הקריאה בו טלטלה אותי, אך רושמה נמחה במהרה.

אבא היה יושב בכורסת הקריאה שעות ארוכות, ספר בחיקו, רגל שמאל כפופה ומונחת במאוזן על רגל ימין, ותוך כדי קריאה היה מגרד בציפורן אצבע ימין שלו את העור היבש שהתקשה בצדה של בוהן שמאל שלו. טיק. טיק. האצבע היתה קופצת ושבה למקומה במין ריתמוס עיקש, וכך זה נמשך כל זמן שקרא. מעל ראשו דלקה מנורת קריאה, גם בשעות היום, כיוון שפינת העבודה היתה סגורה בחלל חשוך ללא חלונות, ומשני צדיה קירות כהים – כוננית הספרים הגדולה מצד אחד, ומצד שני, מאחורי כיסא העבודה, מחיצת עץ, שמעברה השני היה החדר של אחותי הקטנה.

אני זוכר את התמונה הזאת כשאני עומד בפינת האוכל המוארת ומביט אל פינת העבודה הכהה-תמיד, השולחן השחור מזה ואבי בכורסת הקריאה מזה (טיק. טיק), ומעליהם מתנשאים מדפי הספרים. זו ודאי המשמעות המדויקת של "ספוּן בספריו". אבי היה ספון בספריו, שהיו ספונים בפינת העבודה, שהיתה ספונה בפינה אפלולית של הבית. אני תוהה אם אני עצמי ספגתי מן התמונה החוזרת ונשנית הזאת תו דומה של לבַדִיוּת בעולם של מילים, ספון לעצמי.

* * *

אבל אבי לא היה איש הגות אלא מהנדס. פינת הקריאה הזאת היתה צנועה בממדיה – השולחן העצום תפס חצי משטחה – ואילו אבא העדיף לבלות את עיקר זמנו בקצה השני של הבית, ב"מרפסת העבודה" שקירותיה היו תריסים אשר פנו לחצר. שם שררה מלכותו האמיתית, בה היה ישוב על כיסא קש גבוה, נטול מסעד, לפניו שולחן נגרים פשוט (קטן בהרבה משולחן הכתיבה השחור), ועל הקיר מולו תלויים על דיקט, אחוזים במסמרים, כל כלי העבודה האפשריים. בפינת השולחן הותקנו מלחציים שסיפקו לי הנאה בלתי נדלית; הייתי מוחץ בהם כל מיני חפצים וגלעינים, משתאה בכל פעם מחדש מן הפער בין הכוח המועט שנדרש כדי לסובב את בורג המלחציים לבין עוצמת המעיכה המפחידה שלהם.

על השולחן, בצמוד לקיר, עמדו שתי צנצנות זכוכית גדולות, גדושות עד אפס מקום: אחת מלאה ברגים והשנייה מלאה אוּמים. תהליך מציאת הבורג או האום היה מפרך (שפיכת התכולה על השולחן, נבירה ממושכת בתוכה, איתור, החזרת התכולה לצנצנת), ולא פעם שאלתי את עצמי אם אין דרך יעילה יותר לארגן את כל זה. אבל בהדרגה הבנתי שאבא לא נמצא שם בשביל היעילות אלא בשביל הנפש. מיד כשהתיישב אל השולחן היה מתחיל להמהם לעצמו, ספק פזמון ספק מקצב פנימי – המקבילה לגירוד הבוהן הקצוב בפינת הקריאה – וכך היה גולש אל תוך מה שקוראים היום ה-zone שלו. הוא היה יכול לשבת שם שעות ארוכות כשעל השולחן מולו טלוויזיה מקולקלת של אחד השכנים מפורקת לחלקים, מחטט בקרביה, מלחים חוטים ומחליף רכיבים. כשהתבגרתי התחלתי לחשוד שהוא בעצם לא היה מתקן מכשירים אלא פשוט משוחח איתם בדרכו, וקינאתי בו על כך.

לא ירשתי מאבי שום כישרון טכני, וקרביהם של מכשירים מאז ומעולם הטילו עליי אימה. התחביב המשני של אבא, קריאה והגות, היה לי למקצוע; ואילו מן המקצוע והתחביב העיקרי שלו, הבנה מכנית ותבונת כפיים, לא חלחלה אליי טיפה. כמה זיכרונות כאובים כרוכים בפער הזה. למשל, אבא ניסה לקרב אותי אל עולמו, הנדסת אווירונאוטיקה, דרך בניית דגמים של מטוסים. אבל ההרכבה העדינה ומלאכת ההדבקה המפרכת של מאות חלקים קטנטנים לא הסעירו אותי. ניסיון שאפתני יותר להפעיל טיסן עם מנוע התרסק בבושת פנים אל קרקע המציאות.

אבל היום, כשאני נזכר בהתעסקות האינסופית שלו בהרכבה ובפירוק של מכשירים, אני מבין שמשהו מחוסר התכליתיות הזה, המספיק לעצמו, שמור ואצור גם בי. כך בחרתי, בלב קל, במסלול מחקרי טהור, שאין כל תועלת ממשית בצדו זולת ההנאה מעצם העניין. מכאן גם האי-נוחות שאני חש כלפי מסלולי חיים תכליתיים מדי, שפוסחים בחיפזון על עיקולי הדרך המשונים והחד-פעמיים ומחמיצים אותם, תוך שהם שועטים קדימה אל היעד. לכן אני חוזר, פעם אחר פעם, לסיזיפוס של קאמי, לאידיאל הצרוף של פעולה טהורה, מנותקת מתכליות. משהו בי תמיד יתעקש לאתר איזה היבט סתמי, צדדי וזניח, שאין מפיקים ממנו רווח או תועלת, ולשהות קמעה במחיצתו. הבורג המיותר הזה, שלא מחזיק כלום, אבל קורא לך להבריג אותו; הבורג של אבא.

* * *

שישה ימים לאחר יום הולדתו ה-54 ויום אחד לפני יום הולדתי ה-21, מת אבי ממחלת הסרטן, שהנחיתה עליו מהלומות כבדות והולכות בשנות חייו האחרונות. בית ילדותי התרוקן. אחותי הגדולה כבר יצאה מן הבית, אני הייתי בצבא, ואחרי מות אבי נותרו בבית רק אמי ואחותי הקטנה. אמי, מעשית כתמיד, החלה בחיפוש אחרי דירה קטנה יותר, וכעבור שנתיים אכן מכרה את הבית ועברה לדירה חדשה. אבל לפני כן החליטה, בתעוזה אינטואיטיבית שפשרה חמק מכולנו, שצריך לעשות משהו עם שולחן הכתיבה של אבא.

הצבע השחור הזה, שהאפיל את כל פינת העבודה, היה חייב ללכת. אמא החליטה לחדש את השולחן לחלוטין. כיוון שהיה כל כך כבד ומסורבל, העבודה בוצעה אצלנו בבית. פינת האוכל סולקה (לאן? איני מצליח לזכור מה עשינו בשולחן האוכל, גם הוא שולחן עץ מסיבי, עם פיתוחים ברגליים, מוקף בשישה כיסאות), ושולחן העבודה נגרר מפינתו למרכז הבית המואר. צבָּע מומחה לפּוליטוּרה הגיע לביתנו והקים שם סדנת עבודה – חמורי עץ, קרשים, מקצועות וצבע. במשך שבועיים או שלושה הוא קילף את כל הצבע השחור מכל המשטחים החיצוניים, הקציע ושייף והחליק אותם, ואז צבע את השולחן בלכה מבריקה. אני זוכר את הריחות המשכרים שתקפו אותי בכל פעם שנכנסתי הביתה באותה תקופה, ניחוחות של נסורת ולכה.

ריחות מובילים את הזיכרון ככלבי נחייה. "אני רוצה לדעת: מהו הסטטוס האונטולוגי של זיכרון ריחות?", שואל המספר ב"כריסטוס של דגים" מאת יואל הופמן. השאלה נותרת תלויה באוויר, אם כי דומה שהסטטוס של הזיכרון, השורד עשרות שנים במעבה המוח, מוצק יותר מן הסטטוס של הריח עצמו, שמתנדף כהרף עין. אך המספר של הופמן ממשיך: "אין דבר ריק יותר מזיכרונות ילדות. איפה הוא אדון פלוימנבאום שהיה שולף מתיבות העץ של מכשירי הרדיו מנורות שרופות? איפה אני, שאמרתי בלבי, 'עץ שזיף מתקן כלים חשמליים?' ואיפה הן, עכשיו, המנורות השרופות עצמן?".

שולחן העץ של אבא, תיבת העץ של אדון פלוימנבאום (עץ שזיף), הם זיכרונות הילדות שהתרוקנו. אדון פלוימנבאום ואבי עשויים מחומר הזיכרון של העץ ומחומר הזיכרון של ריחו. כמו אדון פלוימנבאום, אבי היה שולף חלקים מקולקלים ממכשירי חשמל, חלקים שהם "כבר לא", כמו הזיכרון הרודף אחריהם, שגם הוא "כבר לא". גם אני שולף זיכרונות מתיבה, אבל בניגוד להם, התיבה שאני שולף ממנה ריקה. אני שולף קווי מתאר שבתוכם התקיימו בעבר דברים, אשר אני צעיר יותר, שגם הוא אינו קיים יותר, ראה בעיניו והריח באפו. כל זה הוא אי-קיום בחזקת שבע, צל עשן נגוז ונעלם. ואף על פי כן.

המהפך בשולחן היה מהמם. מתוך הדוב השחור הגיחה סוסה אצילית וחומה, בגוון דבשי עמוק. לוחות העץ חשפו את פנימיותם, מרקם מסועף של פסים בגוונים משתנים, משובצים ב"עיניים" אליפטיות ארוכות. פתאום ראו חלקים, לא רק גוש עצום אחד. ראו קימורים מוחלקים, שהתנוצצו באור.

השולחן שב והיה למכתבה, והיא זהרה כמו כוכבת קולנוע בפסטיבל קאן.

האומנם שב? השאלה מציקה לי, וכבר אין את מי לשאול. האם הוריי צבעו את השולחן בשחור או שקנו אותו כך? נדמה לי שאמי תמהה על עצמה, למה בכלל צבענו אותו, אבל אולי אני מדמיין. מדוע חיכתה עד אחרי מות אבי כדי לחדש את השולחן? האם ניסתה לשכנע אותו בכך קודם ונכשלה? האם המחשבה לעשות זאת צצה בראשה רק אחרי לכתו? נדמה לי שהשולחן היה כל כך קשור בתודעתנו לאבא, כמו שלוחה של גופו, שעצם המחשבה לחולל בו שינויים גופניים, לא כל שכן דרמטיים כל כך, עוררה בתוכנו רתיעה אינסטינקטיבית, כאילו העלינו על דעתנו אקט בלתי נסלח של חילול כבוד. הנה אבי בא ויוצא מבתי חולים, והם מחדירים מחטים לגופו ומזריקים חומרים לגופו, הנחלש והולך, ומה אנו, מבקשים לקלף את עורו של השולחן הזקן ולעשות בו מעשים. לא, עצם הרעיון היה מגונה מדי.

ובכל זאת, אני מוצא בקו המחשבה הזה יותר מקורטוב של צידוק עצמי. מדוע מנענו מאבי את המראה המרהיב של השולחן המחודש? מניין לי לדעת, מניין לאמי היה לדעת, שהוא יתנגד לכך? לבי נחמץ על כל השנים – שני עשורים לפחות! – שבהן רבץ הגוש השחור הזה בפינת הקריאה של אבא מבלי שהוא שיער את יופיו הגנוז. ולבי ממשיך להיחמץ על מה שעלה בסופו של השולחן.

* * *

עברנו דירה. אני שהיתי בה חודשים ספורים בלבד, ואז יצאתי לדירת שותפים משלי. השולחן המחודש, היפה, עבר עם אמא לדירה החדשה, והתמקם בפינת עבודה קטנה ומוארת, משרדית, שם שימש בעיקר כשולחן למחשב ולמדפסת. תיקיות הקרטון שבבטנו הידלדלו. חללים נפערו במגירות. חשתי שהשולחן ירד מגדולתו דווקא כשקרן במלוא זיוו. ההילה שלו נגוזה.

זו היתה חוויה משונה להיפגש בו בדירה החדשה של אמי, נטוע בכעין משרד ביתי (עציץ, מגירות פלסטיק, מקלדת). המחשב לא הלם אותו כלל. הוא העלה על דעתי ברדלס מרהיב שהוטס מאפריקה והוצב בתוך כלוב בקניון הומה אדם. הייתי מציץ אליו ומסב מיד את מבטי, עיניי סירבו לספוג את המראה לפרטיו. בראשי נצמדתי לשולחן כפי שזכרתי אותו בכל ילדותי, אחוז בסבך של תמונות שקפאו בזמן, בתחושת האצבע הגולשת על פניו המחוספסים (לפני שהוחלקו), אפוף בהבל נשימתו של אבי. בדירה החדשה כל אלה נגדעו ממנו, ולא יכולתי לשאת את מראהו, שולחן שאיבריו מורקו ובכל זאת הוא קטוע איברים.

זמן הזיכרון נמתח ומתכווץ בנפרד מן הזמן האמיתי. כשישבתי לכתוב את הדברים האלה וניסיתי לארגן אותם בסדר כרונולוגי, הייתי משוכנע שהשולחן החדש שהה בדירה של אמי הרבה פחות זמן מששהה בבית ילדותי. אבל הזיכרון היתל בי. עשרים ושש שנה שהה השולחן בדירתה, עד שפינתה את הדירה ועברה להתגורר בבית אבות, ואילו בבית ילדותי היה כעשרים שנה. אך זה היה זמן ילדות שחלקתי איתו, הווה שנחווה כנצח, ואילו בדירת אמי השולחן ואני לא חלקנו את אותו הזמן. בתודעתי, הוא נכח שם כמבקר, אורח שאיתרע מזלו להיקרות למקום בדיוק בזמן הביקורים שלי. מאחוריו היתה קריירה מפוארת כשולחן של אבא, מרכז חיי הרוח בבית שבו גדלתי והתבגרתי; ואילו תפקידו הנוכחי כשולחן משרדי, דמות שטוחה בעליל במחזה, לא היה אלא סרח עודף, אפיזודה חסרת משמעות על רצף חייו.

אמי עברה, יחד עם בן זוגה, להתגורר בדירת שני חדרים קטנה בבית אבות, ונאלצה להיפרד מהרבה רהיטים וחפצים. היה ברור שלא יהיה לה מקום לשולחן וגם לא צורך בו, והיא הציעה לי לקחת אותו. אני מנסה לשחזר במדויק את התגובה הראשונית ביותר שלי לרעיון. אני לא רוצה לייפות דבר. היתה התלהבות ראשונית, אבל היא קוּפְּדה כל כך מהר שכיום קשה לי להאמין אפילו שהיא הבהבה לכמה רגעים. הבנתי מיד שהרהיט העצום הזה לא יצליח להידחק לחדר העבודה בביתי. האם באמת התלהבתי? נחוץ לי מאוד להאמין בכך, אבל משהו בי מסרב להעניק לי את הידיעה המנחמת הזאת.

לקחתי מידות. הסתבר שהשולחן לא יעבור בדלת חדר העבודה שלי. יהיה צורך לפרק ולהרכיב אותו מחדש, ואין לדעת איזה נזק ייגרם משבירת ההדבקות. בעצם, פירוק כזה יתחייב מעצם המשקל העצום שלו. חדר העבודה הקטן שלי בקושי יצליח לבלוע את הפיל הזה. מזה שלושים שנה אני משתמש באותו שולחן מחשב פשוט: לוחות אם-די-אף בצבע דובדבן דהוי, עם מדרגת הגבהה למסך ושלוש מגירות קטנות בצד, בארונית גלגלים. לא תואר לו ולא הדר, לא הילה ולא עומק. למעשה, אמי קנתה לי אותו ברחוב הרצל בתל אביב כשיצאתי לראשונה לגור בדירה משלי. הוא מסרב להתבלות.

תירוצים? אני משער שבמאמץ ניכר ובהשקעה כספית לא גדולה, הייתי מסוגל להתמודד עם הקשיים האלה, ואולי במרוצת הזמן גם הייתי מסתגל לעבוד בשולחן של אבא. אבל בחרתי שלא לערוך את הניסוי הזה. השולחן נשאר בדירה יחד עם עוד חפצים שאמי השאירה מאחור. למה לא מכרנו אותו? אין לי תשובה. מי פינה אותו ולאן? לא אני ולא אחיותיי יודעים. אולי המובילים לקחו אותו לעצמם, אולי מישהו ברחוב אסף אותו. אחריתו של השולחן של אבא, כמו ראשיתו, אפופה במסתורין.

* * *

לא יכולתי לקחת את השולחן אליי. לא הצלחתי ליצור בראשי רצף מתקבל על הדעת בין השולחן של אבא, שהיה למכתבה של אמא, ועד למה-שהוא-לא-יהיה בחדר העבודה שלי. אלה היו שלושה אזורי זמן נבדלים.

כעת אני מבין שהנבדלוּת של אזורי הזמן האלה נעוצה במשהו עמוק יותר שליווה אותי כל חיי, והוא תלישוּת כללית מהזמן. עבודת "שורשים" בבית הספר? לא כתבתי. למה? אני כבר לא זוכר. טיול "שורשים" לעיירות אבותיי במזרח אירופה? לא עלה על דעתי. חיפוש קרובים-רחוקים, בניית עץ משפחתי – דבר מזה לא דיבר אליי. זאת אפילו לא היתה בחירה מודעת. אף פעם לא ראיתי את עצמי כנקודה על רצף שנמתח מן העבר אל ההווה. לא רצף דורי, לא שבטי ולא משפחתי. אני כמובן נטוע בכל ההקשרים האלה, ובמידה רבה הם קובעים את חיי. אבל בתודעה העצמית והפנימית שלי, אני כמו קפסולה חצי-שקופה, צפה בחלל.

השרירותיות המוחלטת הזאת – חלקה אמיתי וחלקה מדומיין – נעמה לי. רצף היסטורי מקנה משמעות לחיים, אבל אני מתנער ממשמעות לחיים כמו כלב שמתנער מבוץ. יש כאן הרבה נקודות, הן יכולות להחזיק ידיים לזמן מה, אבל הן עדיין נקודות ולא קו. זאת לא תיאוריה, זה פשוט האופן היחיד של היות-בעולם שאני מבין. השולחן של אבא שייך לנקודה נבדלת בזמן, שהכילה אב שכבר מת וילד שכבר איננו ועולם כמוס של זיכרונות. הגוף הפיזי של השולחן הזה צלח את השנים ונחת בסמוך לנקודה בזמן שהיא אני עכשיו, אבל הוא לא נחת על כלום; אין לו נקודה בזמן שלי. הוא כמו החץ בפרדוקס של זנון, או אכילס. אני הצב.

* * *

אני מתבונן בתצלום. כעת אני נזכר שאת המגירה העליונה היינו פותחים בהשחלת היד מתחתיה ודחיקה קדימה של רצפתה. ידית אין לה. גם פני הדלתות והמגירות חלקים. הידיות שזכרתי אינן, מסתבר שאף פעם לא היו. טעיתי.

מהדורה מקוונת | אוגוסט 2021
דימוי: Second Nature, Leaves, construction #23, digital print, 16×25 inch, .2020 שי אריק, מתוך Second Nature