שולף החרב

1994

אני בוגר של האינתיפאדה הראשונה ולכן תמיד, כלומר מאז, נמשכתי לחרבות. כל הימים שבהם התרוצצתי בדהיישה לא חשבתי בכלל על הילדים שעמדו מולי בתוך האבק והבוץ או על מה שיכול לקרות לי. חשבתי רק כמה מטומטמים הרובים שהחזקנו עלינו, וכמה טיפשית הדרך שבה הגענו אליהם. האבולוציה של כלי הנשק הוציאה אותי מדעתי. בשביל מה לעמוד עכשיו עם רובים, אם לפני ארבעת אלפים שנה אחזנו סלעים מחודדים ובעוד אלף וחמש מאות שנה נילחם בפלסטינים עם נוירונים של המוח. זהו תהליך התפתחות שרירותי ואנחנו, בשנת 1988, נמצאנו בנקודה אקראית לגמרי, איפשהו באמצע שלו. מזמן היה צריך לעצור. בחרבות. מכל כלי הנשק, האלפים של העבר והרבבות של העתיד, ברור שמכולם רק לחרב יש נפש.
שבוע אחרי שהשתחררתי התחלתי ללכת ל"מכון סמוראי" ברמת גן, שם לימד אדם אחד עם כיפה את אמנות הלחימה היפנית קֶנְדוֹ, בה עוטים שריון וקסדה ונאבקים בחרבות במבוק. התאמנתי אצלו מספר חודשים, עד ששמעתי מאחד התלמידים על דורון כ"ץ, הראשון שייבא מיפן את האִיאַיידוֹ – האמנות הטהורה עוד יותר של שליפת החרב; שליפתה ותו לא. הצטרפתי אל השיעורים המצומצמים של דורון כ"ץ שהתקיימו במקלט אפוף ריחות זיעה בשכונת יד אליהו, ולאט לאט, ככל שהשתמשנו יותר במונחים יפניים – שליפה, אבחה, חיתוך תחתון, ניגוב הדם (ניגוב מטאפורי כמובן), התחילה להפעיל עליי השפה הזאת איזה קסם משונה.
על מלגת המוֹנְבּוּ-קַגָקוּ-שׁוֹ – משרד התרבות והאמנויות היפני – למדתי משרה, אשתו של דורון כ"ץ, באחד המפגשים שהיינו עורכים מדי פעם, התלמידים ודורון, על מרפסת ביתו של דורון. שרה היתה חובבת נלהבת של תרבות יפן, ביקרה שם פעמים אחדות בשנות השבעים ואספה קנקני וספלי תה בסגנון שהסבירה לי ששמו הוא סוֹמה-יאקי או סוֹמה-וארה ומקורו במחוז פוקושימה, אותו מחוז מקולל בו התרחש האסון הגרעיני 17 שנה אחר כך. ידידתה הטובה של שרה היתה פומיקו נוגוצ'י, יפנית צעירה שעבדה כעוזרת למנהלת הספרייה בשגרירות יפן בתל אביב, והיתה נשואה לאיש אקדמיה יפני מתחומי המדעים שעבד במכון מחקר כלשהו באוניברסיטת תל אביב. פומיקו סיפרה לשרה על המלגה המופלאה, שאיש מישראל לא זכה בה עדיין. מדובר היה בתחרות בשפה היפנית, שעורכת ממשלת יפן פעם בשנה בכל רחבי העולם. המנצח בתחרות העולמית זוכה בשלוש שנים של מימון מלא עבור הוצאות מחייה בכל מקום שיחפוץ בו ביפן, על מנת להשתלם באחת האמנויות היפניות המסורתיות. חלמתי כמובן להשתלם באיאיידו, אצל המורה שלימד את המורה שלי, בהוֹמבּוּ דוג'ו – מכון האימונים הראשי שלו – בעיר קוֹבֶּה. ב-1994 כבר הייתי מתלמידיו המנוסים יותר של דורון כ"ץ, אבל לא יכולתי להתחיל אפילו לדמיין מימוש של חלום מעין זה ללא מימון נדיב. בערך באותה תקופה סיימתי לימודי תעודה בשמאות מקרקעין, ומאחוריי היתה תקופת התמחות במשרד שמאות לא גדול במיוחד. גרתי בשכירות בחולון עם מי שהיתה עתידה להיות אשתי. ביקשתי משרה כ"ץ לשמוע עוד על מלגת המונבו-קגקו-שו, והיא הציעה שאפגש עם פומיקו בעצמי.
בפגישתנו הראשונה, בספרייה של שגרירות יפן, סיפרה לי פומיקו באנגלית משונה כמה קשה התחרות על המלגה הזאת. למעשה, הרגשתי שהיא מנסה לשכנע אותי שלא לגשת לתחרות כלל. המתחרים שלי, רק בישראל, יהיו תלמידי שנים מתקדמות של לימודי יפן באוניברסיטאות. חלקם תלמידי תואר שני ואף דוקטורנטים, כך אמרה בקול עצוב. בעולם כולו יהיו מאות, אם לא אלפים, של מתחרים חזקים אפילו מהם. וכזכור, רק אחד זוכה. הידע שלי בשלב זה ביפנית כלל אוסף של כמה עשרות מושגים מתחום החרב. מלבד זאת ידעתי מספר זעום של מילות נימוס, וזה הכול. שום אוצר מילים מעבר לזה, שום תחביר או דקדוק. לא יכולתי כמובן לקרוא או לכתוב אף סימנית ביפנית.
החלטתי ללכת על זה, למרות הסיכוי הקלוש. יותר נכון, לא יכולתי להרשות לעצמי לוותר. התחרות השנתית נועדה להתקיים בעוד שלושה וחצי חודשים. התייעצתי עם מי שהיתה עתידה להיות אשתי והיא תמכה בי בלב שלם. כמובן שאם אזכה, היא תבוא איתי. אולי אפילו נתחתן ביפן, כלומר לא במקום להתחתן בארץ, אלא בנוסף, בטקס שינטואיסטי מסורתי. דיברתי גם עם הבוס שלי וסיפרתי לו על האתגר. הוא לא התרשם במיוחד, אפשר לומר שאפילו התאכזב: עד אותו רגע נראיתי בעיניו אדם עקבי ורציני, וכעת יצרתי תחושה של מישהו הפכפך, בעל שיגיונות. הסברתי לו שממילא אין לי כל סיכוי לזכות, ושאני רואה בזה אתגר. אחרים חוצים את הכנרת בשחייה, אין באמת הבדל. הגענו לסיכום שלפיו בכל יום רביעי בחודשים הבאים אוכל לצאת הביתה שעתיים קודם. זה עזר מעט מאוד, אבל עזר. רכשתי כל ספר שיכולתי להניח עליו את היד בחנויות הספרים האוניברסיטאיות ומסטודנטים לשעבר, וחזרתי אל פומיקו שתעניק לי כמה עצות. פומיקו התרשמה מן הנחישות שלי. היא סיפרה לי מעט על מבנה הבחינה. ידענו שכבר בלתי אפשרי ללמוד לעומק תחביר ודקדוק בזמן המאוד קצר שעמד לרשותי, לכן החלטנו להתמקד אך ורק בסימניות היפניות, אותם ציורונים שמקורם בסינית והם מהווים את הבסיס לכתב. המבחן דרש ידע של כאלף וחמש מאות סימניות כאלה. בהדרכת פומיקו למדתי כיצד ללמוד את הסימניות, טכניקות של פירוק ואמצעי עזר לזיכרון, ויצרתי לי כמה מאות פתקים. בכל יום השקעתי בין שעתיים לשלוש שעות במיון הסימניות, הרכבתן למילים, ואז קריאת מילים בעברית והפיכתן לסימניות בכתב ידי.
בבוקר הבחינה תרגלתי מעט איאיידו עם חרב עץ בחצר הבניין שלנו בחולון. עבדתי אז על אחת הקאטות הקשות ביותר, סדרת חיתוכי חרב מורכבת ועדינה שכוללת תנועת רגליים מעגלית במרחב. חזרתי עליה בעיניים עצומות. הרגשתי שאני אולי מסוגל למשהו. בכיתת המבחן התיישבו איתי כשלושים מתחרים. לא חייכנו זה לזה. המבחן ארך שעתיים וחצי. הרגשתי שנכשלתי בו כליל. ואמנם התוצאה שהגיעה לביתי במכתב כשבועיים לאחר מכן עמדה על 11 נקודות מתוך 100. כולם, כלומר בני משפחתי, חבריי לעבודה ואשתי לעתיד, ניחמו אותי ואמרו שבכל זאת זה הרבה יותר טוב מאפס, שהוא הציון שכל ישראלי אחר היה מקבל. לא ראיתי בכך כל נחמה, אבל בעקבות ההשפלה הזו זכיתי להזמנה ראשונה אל ביתם של פומיקו ובעלה, בהרצליה. פומיקו התרגשה במיוחד. ההישג העלוב שלי נגע מאוד ללבה. ידיה רעדו כאשר העניקה לי במתנה רפרודוקציה של הדפס מאת אמן יפני בן המאה השבע-עשרה בשם טורי קיומיצו, שבו נראה שחקן תיאטרון בלבוש סמוראי. קדתי קידה עמוקה.

2000

עם פתיחתה של האינתיפאדה השנייה, נזכרתי כמובן בזו הראשונה. הפעם לא היתה לי כל יד בדבר ולא נשאתי על צווארי רובה, אבל הטיפשות שהשתקפה דרך מסכי הטלוויזיה, האלימות הגסה, הברברית, שהפגינו הצדדים, עוררו בי הרהורים רבים. בערבו של מה שידוע בתור הלינץ' ברמאללה, שם קרעו בידיהם תושבים של רמאללה את בשרם של יוסי אברהמי וואדים נורזיץ', החלטתי שהגיע הזמן לרכוש לי חרב של ממש. עד אז התאמנתי בחרב עץ כבדה, בּוֹקֶן, רפליקה של חרב אמיתי, ובהמשך גם באִיאַייטוֹ, חרב מתכת קהה שנועדה רק לאימון. לא התקשיתי להגיע למוכר של חרב פלדה בעלת להב חד – ניהוֹנְטוֹ – שכן מועדון חובביה של תרבות החרבות היפנית בישראל היה קטן מאוד. כבר הייתי מנוסה בתרגול עם ניהונטו; לדורון כ"ץ היו שתיים, והתאמנתי איתן לא מעט. אך כאשר מדובר בחרב שלך, התחושה שונה לחלוטין. בחרב הזו התכוונתי להטמין משהו מעצמי. מן הרגע הראשון ראיתי בה איבר מאיבריי.
ועם החרב החדשה, התעוררה בי שוב התשוקה אל היפנית. שש שנים לא נגעתי באף אחד מן הפתקים שהכנתי לי לבחינה של המונבו-קגקו-שו. למעשה, נטשתי את השאיפה להגיע אי פעם ליפן. טסתי פעמיים לסמינרים של איאיידו באירופה, ובאחת הפעמים אפילו פגשתי שם מורה יפני, אבל בזה הסתכמו מגעיי עם המדינה. ועכשיו זה התעורר. שוב שקעתי בהזיות על ההומבו דוג'ו, דמיינתי כיצד אשב שם בישיבת סֵייזָה מסורתית, כורע על ברכיי, כיצד יעבור בגופי הרטט הקל של רצפת העץ, שנעה עם צעדיהם של המתרגלים. בארץ התאמַנו על רצפה מכוסה לינוליאום, ולעתים על אספלט או על פרקט, באירועים מיוחדים. גם הצליל יהיה שונה לגמרי, כך הזיתי, אטום ורך. עבדתי עדיין באותו משרד לשמאות מקרקעין, אפשר לומר שהייתי סגנו של סגן המנהל, אם כי לא השתמשנו בתארים כאלה בכלל. נולד לי בן. קנינו דירה בחולון. אשתי עבדה בבנק לאומי.
הפעם עמדו לרשותי כמעט עשרה חודשים עד הבחינה. חזרתי אל פומיקו לאחר זמן רב שלא דיברנו. נפגשו בספרייה של הקונסוליה היפנית, שם עבדה עדיין. העברית שלה השתפרה מאוד, למרות שהעדיפה לדבר איתי באנגלית. בעלה עשה חיל במחקריו, ונראה היה שהתאהב בישראל. אולי גם פומיקו, קשה לומר. לא היו להם ילדים. היא התפעלה מאוד מכך שהחלטתי לשוב ולהעמיד למבחן את היפנית שלי, וקיבלה על עצמה להקדיש לי זמן רב. ישבנו יחד אולי שעתיים כבר בפגישה הראשונה; הספרייה, כמעט כרגיל, היתה ריקה מאדם. היא הזמינה אותי לבוא אל ביתה, שם תיתן לי שיעורים פרטיים, בחינם כמובן. "הפעם נעשה את זה!", היא אמרה בחיוך. אני לא יודע אם באמת ציפתה שאזכה במלגה. תמיד התקשיתי מעט לפרש את מילות העידוד שלה.
עם העבודה לא היתה בעיה. הייתי הרבה יותר "בוס של עצמי" מאשר בעבר. פיניתי לעצמי את הזמן הנדרש. גם אמצעי הלימוד השתכללו: יכולתי בנוחות רבה להשתמש בתוכנות מחשב שנועדו לשינון שפות. רכשתי אחת כזו דרך אמאזון, והיא הגיעה אליי בדואר, על גבי תקליטור. הפתקים הישנים שלי היו לי עדיין לעזר רב, והשיעורים השבועיים עם פומיקו, בחדר העבודה של בעלה בביתם בהרצליה, עם תה שחור וענפי מימוזה שנדחקו אלינו מבעד לתריסים, כל אלו מילאו אותי באושר: אושר של תלמיד. לאט לאט, בשעות הפנאי שלי, הצלחתי גם ליצור לעצמי מעין תרגול ייחודי, שילוב של לימודי יפנית ואמנות חרב. הייתי מבצע את אחת הקאטות של האיאיידו בשלמותה, כלומר שולף את החרב ונע בסלון מפינה לפינה, ומיד בסוף הקאטה משנן שלושים או ארבעים מילים ביפנית, או חוזר על איזה כלל תחבירי, שהדגמתי לעצמי שוב ושוב באמצעות איזה משפט מפתח. השעות הנוחות ביותר לתרגול הזה היו שעות הבוקר המוקדמות, ואמנם הייתי מתעורר הרבה לפני אשתי ובני, שלמזלנו זכה בשינה עמוקה ונטולת הפרעות, ומתרגל כארבעים דקות. גם במשרד הייתי מתאמן ביפנית בכל רגע פנוי, וכמובן בערב. מאז אותו דיווח מרמאללה הפסקתי לראות טלוויזיה.
בבוקר הבחינה חשתי התעלות. כלומר חשתי משהו, כאילו האוויר עשיר יותר באחד ממרכיביו, ואני חושב שהמילה המתאימה ביותר לכך היא התעלות. הבחינה אמורה היתה להתחיל ב-12:30, בשגרירות יפן בתל אביב. זה היה באפריל. אשתי לקחה את הילד לפעוטון, וחזרה הביתה. היא היתה בשלבי הסיום של שפעת אביב, ובחרה לנצל עוד יום של חופשה. כששכבה על הספה לצדי, מטושטשת מעט באור הבוקר, רציתי לעצור את האימון וללטף אותה. אולי גם נשכב, מה שלא עשינו שבועות. אבל ידעתי שזה יחליש את הצ'י שלי, או הקִי, כפי שהוא מכונה ביפנית – הכוח הוויטאלי, המסתורי, של החיים, שעל פי המסורת הוא מצוי בריכוז גבוה במיוחד בזרע. התאפקתי. הכנתי לעצמי תה שחור, והמשכתי באחת הקאטות האיטיות ביותר של האיאיידו. נעתי כמו צמח מטפס לאורך המרצפות הרחבות בדירתנו שבחולון, עטוף גם אני באור שבא מדרום מזרח. ואז נסעתי לתל אביב.
שום דבר כמעט לא היה כמו בפעם הקודמת. הפעם הגיעו הרבה יותר נבחנים, אולי פי שניים. הם לבשו בגדים שנראו אחרת, התספורות שלהם נראו אחרת, הם כולם נראו הרבה יותר צעירים. הם היו כמובן יותר צעירים. אני היחיד שהזדקנתי; אף אחד לא חזר שוב לבחינה האיומה הזו. לשעון הוסיפו חצי שעה, אולי הבינו משהו משנים קודמות, אולי פשוט הוסיפו שאלות. והבוחנים, כלומר השומרים, נראו קשוחים בהרבה ממה שזכרתי. עד כמה שיכולתי להבדיל בין העמים השונים של מזרח אסיה, הם גם לא נראו לי כלל יפנים. ייתכן שהעסיקו סינים בתפקיד הזה? אולי היו אלו סינים שהיגרו ליפן ואז נשללה מהם אזרחות בשל איזה פשע שפשעו, והם נשלחו לבצע כעונש תפקידים כפויי טובה כמו זה, ברחבי העולם? פתחתי את מחברת הבחינה. הבנתי מה כתוב. לא את הכול, לפרקים לא הבנתי דבר, אבל את הבסיס, את הדברים החשובים, מה בעצם הם רוצים, את זה הבנתי לגמרי. וגם יכולתי לענות. בהיסוס, עם שגיאות למכביר, אבל עניתי. תשובות קצרות ביפנית.
חלפו שבועיים וחצי עד שקיבלתי את המכתב הרשמי משגרירות יפן בישראל. הציון שלי עמד הפעם על 43 מתוך 100. עבור מישהו שלא מצוי בנבכי מלגת המונבו-קגקו-שו, זה נראה כמו ציון גרוע מאוד. נכשל, למעשה. אבל בפועל, זה היה ציון מופלא. זכרתי שלפני שש שנים התוודתה באוזניי פומיקו שהציון הגבוה ביותר שהשיג ישראלי אי פעם במבחן הזה, למיטב ידיעתה, הוא 32. כלומר, שיפרתי את השיא הישראלי ב- 11  נקודות, עלייה של קרוב ל-35 אחוז. והציון הגבוה ביותר בעולם בשנה הרחוקה ההיא שבה נבחנתי לראשונה עמד על 44. כלומר, הייתי רחוק ממנו נקודה אחת בלבד! ואמנם, כשלושה ימים לאחר המבחן הגיע הטלפון – נספח התרבות של שגרירות יפן בישראל הזמין אותי לריאיון אישי. לבשתי את מיטב בגדיי, ויחד עם אשתי נסענו אל השגרירות, בבית אסיה בתל אביב. היא חיכתה לי בספרייה, משוחחת בשקט עם פומיקו, כאשר נכנסתי אני אל חדר עצום, לבן וריק כמעט לחלוטין, שבקצהו הרחוק, במרחק של אולי שלושים מטר ממני, ישבו שלושה יפנים בחליפות כהות, ביניהם השגריר עצמו. הם לא הזמינו אותי להתקרב אליהם, ורק בירכו אותי ברכה טקסית ושאלו לשמי ולעיסוקי, כאילו הייתי אחד מתוך רבים אחרים שהוזמנו לריאיון הזה. אבל הייתי היחיד. עניתי להם ככל שיכולתי. הם הוסיפו ושאלו מהם תחומי העניין שלי, ומה ארצה ללמוד אם אזכה במלגה. אמרתי להם שאיאיידו, כמובן, וסיפרתי מעט על ההיסטוריה שלי בתחום. הם שוחחו ביניהם בשקט, כאילו הפרידו בינינו רק מטר או שניים, ואז איחלו לי בהצלחה. ידעתי שהגיע הזמן להסתובב ולצאת.
ב-17 במאי התקשר אליי שוב נספח התרבות של שגרירות יפן בישראל והודיע לי שבמלגה זכה נער בן 15 מסינגפור, עם הציון 83.

2013

מה עורר אותי הפעם? קשה לומר. שום אינתיפאדה לא פרצה, למעט אולי מהומות מינוריות פה ושם. היו כמובן גם בעיות עם בדואים, אבל באמת שזה היה רחוק ממני. נולדו לנו בינתיים עוד שני ילדים, בן ובת, ועברנו לשכונת נאות בגין ביבנה. התלבטתי רבות אם לנטוש את הביטחון שבעבודתי כשכיר – למעשה הייתי המנהל בפועל של המשרד שלנו – ולפתוח דוג'ו משלי, בית ספר קטן שבו ילמדו איאיידו כפי שאני למדתי מהמורה הנערץ שלי דורון כ"ץ, מקום שבו אטפח דור חדש של מורים, בצניעות ותוך הכרת מקומי בשושלת האיאיידו המפוארת. אבל לא, לא היה בי האומץ. ידעתי כמה קשים הם חייהם של עצמאים קטנים, ואיאיידו עדיין איננו פופולרי מספיק בישראל, בלשון המעטה. אז נשארתי עם דורון. פעמיים בשבוע הגעתי אל הדוג'ו שלו, שעבר בינתיים לפתח תקווה מסיבות של חיסכון וקרבה אל דורון, שעבר גם הוא לפתח תקווה, ונחשבתי כבר למורה בכיר מאוד. פגשתי אפילו את המאסטר שלנו, מורו של דורון, באחד הסמינרים בלונדון. הוא העניק לי שם את הדרגה הכמעט-גבוהה-ביותר באיאיידו, וחתם את שמו בדיו שחורה לצד שמי, על תעודה מעוטרת. במשרד שמאות המקרקעין הרווחתי יפה. אשתי עשתה חיל בבנק לאומי, ואפילו הכרנו כמה חברים חדשים, דרך גני הילדים ובית הספר שאליהם הלכו ילדינו.
ביפן עדיין לא ביקרתי. הרגשתי שלא יהיה זה ראוי להגיע לשם שלא במסגרת מלגת המונבו-קגקו-שו, תהיה זו אפילו בגידה. אבל בשנים האלו, בניגוד לשנים שבין 1994 ל-2000, לא נטשתי את היפנית. המשכתי ללמוד ולתרגל את השפה, בעיקר בשיעורים אצל פומיקו, שאצלה ואצל בעלה הפכתי להיות בן בית ממש, ובדרכים אחרות. האינטרנט הקל עליי מאוד; הייתי קורא עיתון ביפנית כמעט מדי בוקר, בדרך כלל את המאיניצ'י שינבון, בהתחלה בגרסה הפשוטה שלו, שמיועדת לדוברים מתחילים של השפה, ובהמשך את הגרסה הרגילה. רכשתי ספרים ביפנית דרך אמאזון, שוב – בתחילה ספרי ילדים ונוער, ספרי קומיקס קלים (שנקראים מנגה), ובהמשך סיפורת למבוגרים, ספרי עיון, כתבי עת. הקשבתי לתוכניות רדיו ביפנית, לפודקסטים, צפיתי בשידורי טלוויזיה מיפן באמצעות ערוצי סטרימינג, וכמובן – ראיתי סרטים יפניים שהורדתי מאתרי שיתוף קבצים. היו לי גם מספר חברים יפנים שהכרתי דרך פורומים שונים ברשת, ואיתם שוחחתי מדי פעם בסקייפ.
שוב הגעתי, בצהריים של יום אביבי, אל שגרירות יפן בישראל. הפעם עשיתי זאת בגפי, לאשתי היו סידורים ועניין הבחינה נראה בעיניה כמו אובססיה. היא עדיין ייחלה להצלחתי, אני מאמין, אבל הזמן הרב שהשקעתי בלימודי השפה ובתרגולה, מאז הכישלון האחרון בשנת 2000, נחשב מבחינתה בזבוז. בשיחות המעטות שניהלנו בנושא היא הביעה מורת רוח. פעם אחת אפילו רמזה שאם אמשיך להתנהג כמו סטודנט נצטרך "לפרק את החבילה". לא התנהגתי כמו סטודנט, אני בטוח בכך לגמרי, זו היתה הגזמה חסרת יסוד, אבל לעתים, די מזומנות יש להודות, העדפתי לערוך תיקונים בויקיפדיה היפנית, בערכים שנגעו לתרבות ישראלית, במקום לצפות איתה בטלוויזיה. כך יכולתי במכה אחת גם לתרגל את השפה וגם להעשיר ולתקן את הידע היפני ביחס למושגים כמו "חיים נחמן ביאליק" או "אשכול נבו".
מאז הפעם הקודמת הוסיפו לבחינה חצי שעה נוספת, אבל לא נזקקתי לה. סיימתי את הבחינה ראשון, כשעה וחצי לפני שתם הזמן הרשמי. היא נראתה לי קלה עד גיחוך. אני יכול להשוות אותה אולי לבחינת הסיום שעוברים עולים חדשים באולפן עבור מישהו ששפת אמו היא עברית. הנבחנים סביבי הזיעו. היו להם תלבושות מוזרות, שפמים, עגילים ונזמים במקומות בלתי צפויים. לא היה שם אחד או אחת ללא קעקוע. הרגשתי זר, כמו סבא רבא שלהם. אבל ידעתי שהם עתידים לחזור לביתם ולקבל, ברובם, ציון חד-ספרתי. הטובים שבהם, המבריקים, יקבלו, אולי, 13 או 14. מבטיהם הזגוגיים יבהו בפיסת הנייר שעליה חותמת השגרירות. הם ישליכו אותה באדישות האופיינית שלהם, וימחקו אותה מזיכרונם עם סמים ועם מוזיקה אלקטרונית שאין בה כל רגש אנושי. לא היתה לי כל חיבה אליהם. לא זיהיתי אצל אף אחד מהם מאמץ או תשוקה.
קיבלתי 100. כאשר בצבץ המספר מתוך המעטפה, לא הרגשתי שמחה, או הפתעה. ראיתי את המספר הזה כמו שרואים את השמש זורחת, או שוקעת. הסתכלתי בדף עוד דקה או שתיים ואז קרבתי אל אשתי והנחתי אותו בידיה. היא התחילה לצחוק, צחוק מטורף. "נוסעים ליפן?", היא שאלה, "מה נעשה עם הילדים?". התקשרתי אל פומיקו ובישרתי לה על הציון. היא כבר ידעה, כך אמרה לי, אבל התאפקה מלספר לי. "מה עכשיו?", שאלתי אותה. "צריך להמתין בסבלנות", היא אמרה. גם כשדיברנו פנים אל פנים התקשיתי לעתים לפענח את הרגש מאחורי הדברים שאמרה, קל וחומר כאשר דיברנו בטלפון.
הדברים מנקודה זו והלאה מעט מעורפלים בזיכרוני. שלושה ימים לאחר מכן, כאשר הייתי במשרד, צלצל הטלפון ועל הקו היה המשנה לשגריר יפן בישראל. הוא התנצל ארוכות, ואמר שאין לי כל צד בעניין, וגם אם אחקר בידי המשטרה אני יכול להרגיש בטוח. זה לא בגללי. ניסיתי להבין במה מדובר, אך לא הצלחתי. פומיקו לא ענתה לטלפונים. עזבתי את המשרד ונסעתי הביתה. בצהריים, בדרך הפנויה ונטולת הפקקים, סיפרתי לאשתי שמשהו מוזר קורה. היא ניסתה לנחש, יחד איתי, אבל לא הצליחה. נשמעתי לה חרד. היא שאלה אם אני מרגיש טוב. אמרתי שכן.
בבית שכבתי על השטיח כאשר סוף סוף הגיע הטלפון מהמשטרה. הם סיפרו לי לאקונית מה קרה: שגריר יפן, קצוג'י מוראטה, ביצע טקס חרקירי מלא על גג בניין השגרירות. במכתב שהשאיר הופיע בין השאר גם שמי. הזמינו אותי לתשאול במטה מרחב ירקון. אני לא חשוד בדבר, אך כיוון ששמי נקשר במעשה ההתאבדות, הם חייבים לגבות ממני עדות. ניסיתי שוב ושוב להשיג את פומיקו, ללא הצלחה. רק בחדר החקירות, כאשר מולי יושב רפ"ק אורי כסלמן, מבטו מפלבל, קראו באוזניי את מכתבו של מוראטה. כן, זה הייתי אני שזכיתי בציון הגבוה ביותר אי פעם בתולדות בחינת המונבו-קגקו-שו. בכל העולם. ציון מושלם. אלא שהממונים על משרד התרבות היפני, כלומר השר עצמו ומנכ"ל המשרד, חשדו שמדובר במעשה רמאות וסירבו להעניק לי, כך מתברר, את המלגה הנחשקת. טענתם היתה שהשגריר עצמו העביר לי בדרך בלתי חוקית את התשובות כולן. הציון היה בעיניהם בלתי אפשרי. השגריר, שידו כמובן לא היתה במעל, הרגיש שלא יוכל להגן על עצמו. עצם הציון הבלתי סביר באופן קיצוני שהשגתי היה עבורו בגדר מחדל, כי כעת ייחשד תמיד. והרי גם אם לא העביר לי את התשובות בפועל, הוא עצמו האמין גם כן בוודאות גמורה שרימיתי באופן כלשהו בבחינה. ואם רימיתי, הרי שהאחריות עליו. כי עליו ועל אנשיו היה למנוע מראש כל אפשרות לרמאות במבחן החשוב הזה. על כן קיבל על עצמו את האחריות, בדרך הראויה ביותר. עניתי ככל שיכולתי על שאלותיו האוויליות של הרפ"ק, שלא הבין דבר וחצי דבר במצב הסבוך שאליו נקלענו שגרירות יפן בישראל ואני.
בבית, כשילדיי ואשתי מקיפים אותי והניהונטו מונחת על ברכיי, התקשרתי שוב אל פומיקו, ולאחר המתנה מורטת עצבים היא ענתה. לא היתה זו הפעם הראשונה שדיברה אליי ביפנית, אבל היתה זו בהחלט הפעם הראשונה מאז שאני מכיר אותה, כלומר תשע-עשרה שנה, שבה פנתה אליי בצורה הדקדוקית הייחודית שבה פונים אך ורק אל אדם רב מעלה ביותר. לא היה זה רק התואר סנסיי שהוסיפה לשמי, אלא גם מבנה המשפט והתחביר שלו. ניתן לומר כי פנתה אליי כפי שהיה פונה יפני מן השורה אל הקיסר ביום חג. "בועז-סנסיי הפגין עקשנות גדולה מאוד", היא אמרה, "בועז-סנסיי הפגין כישרון נדיר, בועז-סנסיי הפגין ידע של אמן בשפה היפנית". היא השתתקה. "בועז-סנסיי יסלח בבקשה לפומיקו-סאן, בועז-סנסיי יסלח בבקשה לשגריר יפן, בועז-סנסיי יסלח בבקשה לשר התרבות והאמנות היפני". ניסיתי להעביר את השיחה לפסים מעשיים יותר, אך פומיקו היתה בשלה. "מדינת יפן לא ראויה לבועז-סנסיי. מדינת יפן כולה לא ראויה לבועז-סנסיי שחשב עליה ונתן לה כל כך הרבה. אני מתביישת בשביל מדינת יפן. מדינת יפן לעולם לא תגיע לדרגתו של בועז-סנסיי". שמעתי קולות משונים מן העבר השני, והנחתי שהיא מתייפחת. לאחר כמה שניות התנתקה השיחה.
נותרנו בסלון. אני חייב לציין שמעולם לא הרגשתי בודד יותר, למרות שהייתי מוקף בבני משפחתי האהובים. ילדיי ידעו שקרה משהו נורא, אם כי הפרטים לא היו מובנים להם עד תום. תיארתי לעצמי שבימים הקרובים תסוקר הפרשה בהרחבה בטלוויזיה ובאתרי האינטרנט, וגם אותי יערבו מן הסתם במהומה. רציתי לשמור ולהאריך את רגעי השקט האחרונים. היה זה משפט שאימצו לוחמי החרב היפנים, בכל הדורות, שהדהד שוב ושוב בתוך ראשי: אֶנְזָן-נוֹ-מֶה-צוּקֶה. כלומר, הבט להרים הרחוקים. לעולם אל תנעץ מבט בלוחם שמולך. מבטך צריך לחדור אותו ולהגיע אל האינסוף, כאילו הכול סביבך הוא נוף ואתה משיט עליו את עיניך.

גרנטה 5 – שפות זרות | דצמבר, 2016
דימוי: שי צורים, Owl,  2015