שיגעון בשניים

בית החולים "שערי יזראל" בלואר איסט סייד בניו יורק הוא מבנה גדול וסגור ללא חצר. שש הקומות חולקות מערכת אוורור אחת, שנושאת חיידקים מאגף לאגף. ברוב המחלקות ניתן לפתוח מעט את החלונות כדי לאוורר את החדרים, אבל במחלקה הפסיכיאטרית–גריאטרית החלונות נעולים מטעמי בטיחות. יש ימים שבהם המחלקה מסריחה עד כדי כך שאנחנו, המתמחות, בוחרות לא לצאת להפסקת צהריים, רק כדי להימנע מהצורך לחזור למחלקה ולהסתגל שוב לסירחון. בחצי השעה הראשונה בתוך המחלקה עולים באפך ריח של זיעה, שתן שברח, צואה שלא נוקתה היטב, רוק שנוזל מזווית הפה, הבל שיניים תותבות, גזים שיוצאים מכל הפתחים של הגוף, וזאת עוד לפני שמביאים בחשבון את ריח האוכל של בית החולים. לכן באותו יום שני בבוקר נכנסתי למחלקה כשהאף שלי תחוב עמוק בצעיף. ג'נה כבר ישבה בחדר המתמחות, בלונדינית ושמשית עם גישה סתגלנית לחיים. היא לא נולדה בניו יורק וגם לא התכוונה להישאר בה אחרי קבלת הדוקטורט בפסיכולוגיה. הסרתי את כובע הצמר שלי, השיער שלי הזדקר לכל הכיוונים טעון בחשמל סטטי. "שני מקרים חדשים," אמרה ג'נה והגישה לי שתי תיקיות. לשני המקרים החדשים היה אותו שם משפחה. עיינתי בנסיבות האשפוז, בעוד ג'נה מסכמת ביעילות. "תאומות זהות בנות שבעים וחמש," היא אמרה, "המשטרה הביאה אותן בלילה בעקבות אירוע דקירה." היא נהנתה להיות זו שמספרת את החדשות. "את צריכה לראות אותן," היא הוסיפה, "נראות רגילות לגמרי, שתי סבתות חמודות, הכול אפור אצלן, מהשיער ועד הנעליים, אני לא חושבת שיש להן מטר וחמישים." ג'נה סיפרה שהשכנים שמעו רעשים חשודים, לא ריב בדיוק אבל צעקות. בניגוד לדימוי של הניו יורקים, כשזה מגיע למשוגעים, לשכנים דווקא יש יד קלה על הטלפון.

"כשהשוטרים פרצו לדירה," היא המשיכה בהתרגשות כבושה, "הם מצאו את אחת האחיות בוכה ואת השנייה רגועה מאוד אבל מדממת באופן די רציני מאזור החזה," ג'נה סימנה בכף היד שלה קצת מעל לצדו השמאלי של חזה, מתחת לכתף. "הן לא הצליחו להסביר לשוטרים מה קרה, אבל הסתבר שהבוכה דקרה את הרגועה. השוטרים הביאו אותן למיון, ואחרי שחבשו את הרגועה שלחו את שתיהן הנה להסתכלות." קארן מזכירת המחלקה סיפרה לג'נה שכשהכניסו אותן לחדר פנוי במחלקה, הדוקרת בכתה כל הזמן והשנייה, החבושה, הרגיעה אותה. "ליתר ביטחון," אמרה ג'נה, "נתנו לשתיהן זריקות.

בטח יירגעו עוד מעט, הלוואי שיגיעו לקבוצה שלנו, אני מתה לראות אותן מקרוב."

"שיגעון בשניים," פסק פרופ' מיכאל זהר, והוסיף, מבלי לחכות לפרטים נוספים, ״Folie à Deux מרתק, שני אנשים חולקים פסיכוזה כמו"… הוא הסתכל סביבו ואז הרים את לחמניית הצימוקים והאגוזים שנחה על מפית קטנה מדי ובצע אותה לשניים, "לחמנייה. רק שהלחמנייה הזאת — הפסיכוזה הזאת — היא לא באמת של שנינו. לצורך העניין היא שלי," הוא לקח לעצמו חצי לחמנייה, "ואת פשוט חולקת אותה איתי," הוא הושיט לי את שארית הלחמנייה, "בגלל שאת תלויה בי, או בגלל שבודדתי אותך מהעולם, או פשוט בגלל שאת פסיבית וחלשה ואני כל כך כריזמטי ומטורף," הוא צחק.

לראשונה בחיי רציתי לשכב עם מישהו שרק פגשתי. ישבנו בבית הקפה מחוץ לאוניברסיטה שלו באפר ווסט סייד וסיפרתי לו על הפציינטיות החדשות. זו הייתה הפגישה הראשונה שלנו, וחשבתי שהתאומות הן נושא מצוין לסמול–טוק. הדד–ליין להגשת הצעת הדוקטורט שלי התקרב, והיה עליי למצוא שלושה מרצים שיסכימו להנחות אותי במהלך הכתיבה. היו לי כבר שניים, שביני לביני לא התרשמתי מהם במיוחד, ומשום כך פניתי לפרופ' זהר, שלימד באוניברסיטה הרבה יותר יוקרתית משלי ופרסם מחקרים פורצי דרך על כתות, שטיפת מוח ופרופגנדה. קיוויתי שיסכים להיפגש איתי, אחרי הכול גם אני הייתי ישראלית בניו יורק. תיארתי לי שבתחילה יסרב, משום שבוודאי יש לו די דוקטורנטים ומטלות ביורוקרטיות. אבל קיוויתי שיישבה בקסמיי המשוערים, ואחרי שיביע התנגדות נוספת אך הצהרתית בלבד יסכים לשמש מנחה בדוקטורט שלי. שוב הדברים התקדמו כמתוכנן. חצי שעה לאחר שפגשתי אותו במשרד שלו כבר אכלנו מרק בכוס קרטון בבית הקפה שליד האוניברסיטה. "שיגעון בשניים," הוא גלגל את הקונספט בפיו, "בחיי, לא נתקלים בזה כמעט בשטח," הסביר, "אבל זה היופי בלעבוד בבריאות הנפש בניו יורק. כל המשוגעים מכל המדינה הענקית הזאת נמצאים פה. יש לך מזל."

"מה, הסטרס של העיר משגע אותם?״, שאלתי. "אם הם נולדו פה, אז כן, זה יכול להיות הסטרס, אבל הרבה מהם בכלל מגיעים ממקומות קטנים. כל מיני עיירות נידחות שפולטות אותם. בעיר הגדולה הם מרגישים הרבה יותר בנוח."

הסתכלתי על העור החום שלו, על התלתלים המאפירים, על המסגרת הדקה של המשקפיים ועל החולצה המחויטת שהסתירה כרס קטנה של גיל העמידה. ניסיתי לחשב כמה שנים טובות יישארו לנו אם נעזוב הכול עכשיו ונברח.

"אז מה התוכניות שלך אחרי הדוקטורט?", זהר שאל.

ידעתי שגם אם זה נראה כמו ארוחת צהריים, למעשה זה סוג של ריאיון עבודה.

"אני רוצה להמשיך במחקר, וגם בעבודה קלינית." עניתי, קונה זמן למחשבה. "אני מקווה שאת בטוחה בכיוון שלך," הוא הישיר אליי מבט מעל לזגוגיות המשקפיים שלו, "כי דוקטורט זה משהו שאת הולכת להקדיש לו המון המון זמן ועבודה. יהיה חבל אם בעוד שלוש שנים תתעוררי ותגלי שבעצם עבדת על משהו שלא כל כך מעניין אותך."

ניגבתי את פי במפית.

"בכל מקרה, את לא מאלה שמתכוונות לחזור לארץ יום אחרי הגרדיואיישן, להתחתן, לעשות ילדים ולעצור את כל המומנטום שלהן". הוא ספק שאל ספק קבע.

זה היה תיאור די מדויק של מה שעשוי היה לקרות לי. "לא, מה פתאום". אמרתי, "חס וחלילה." כשיצאנו מבית הקפה, פרופ' זהר ביקש שאשלח לו את טיוטת הצעת המחקר שלי

בתחום "הגירה ומחלות נפש." הוא הבטיח לעבור עליה ולשקול את בקשתי ברצינות. רציתי להמשיך לדבר איתו עוד קצת, אבל הוא מיהר לפגישה במעבדה שלו. לחצנו ידיים בקורקטיות ונפרדנו לשלום. הוא פנה לעבר הבניין הענקי של האוניברסיטה, ואני צעדתי לרכבת התחתית.
כשעמדתי על הרציף, בדקתי את הטלפון הנייד שלי. היו לי שבע שיחות שלא נענו ושלוש עשרה הודעות. כולן מרונן.
"אני פשוט לא מאמין שעשית את זה," אמר רונן.

"מה כבר עשיתי"? שאלתי. "זה אפילו לא יפה לך," הוא אמר, מפנה אליי את גבו וחוזר לבשל. הוא הכין קוסקוס דגים שהריח ממש טוב. "אמרתי לך אלף פעם ששיער קצר לא מתאים לאף אישה, אפילו לא לך, ואת יודעת שאני חושב שאת הכי יפה בעולם. אבל קרחת?!״ משכתי בכתפיי, למרות שבעצמי לא האמנתי שעשיתי את זה. עד אותו יום מעולם לא הלכתי למספרה בלי רונן. רונן שנא שיער קצר ותמיד היה מוודא עם הספר ששלושתנו מסכימים על מספר הסנטימטרים שיקוצצו. "זה אפילו לא העניין של הקצר," הוא אמר בפעם הרביעית, "זה פשוט… אני לא מצליח להבין איך לא התייעצת איתי על כזה דבר. כאילו… זה לא בקטנה… זה לא שעשית איזה פוני, את קירחת."

המשכתי לשבת שם עוד רגע, ואז הלכתי לחדר האמבטיה. פתחתי את המים במקלחת. הייתי חייבת לשטוף את השערות הקטנות שנשארו אחרי התספורת. בזמן שחיכיתי למים החמים, הבטתי בעצמי במראה, בוחנת את דמותי החדשה. האדים התחילו לכסות את הבבואה שלי לאט לאט. כשכבר לא יכולתי לראות דבר, התפשטתי ונכנסתי למקלחת. כשנכנסתי לחדר השינה, רונן שכב במיטה וצפה בטלוויזיה. לבשתי פיג'מה ונשכבתי לידו. הוא ראה תוכנית בערוץ דיסקברי בנושא חציבת מנהרות רכבת.

חודש וחצי קודם לכן אמרתי לרונן שאני רוצה שניפרד. בפעם הראשונה הוא לא הגיב וחשבתי שאולי הוא לא שמע אותי. הקריין הסביר שחציבת מנהרה תמיד כוללת גם פיצוצים. הפועלים בונים פיגום שנקרא ג'מבו. את הג'מבו מעמידים מול המקום שבו אמורה להיפתח המנהרה. הפועלים משתמשים במקדחות שמחוברות לג'מבו כדי לקדוח כמה חורים בסלע. עומק החורים משתנה בהתאם לסוג הסלע שממנו בנוי ההר, אבל חור טיפוסי הוא בעומק של שלושה מטרים, וברוחב של סנטימטרים ספורים. בשלב הזה הפועלים דוחסים חומר נפץ לתוך החורים, עוזבים את המקום ומפעילים את מטען הנפץ מרחוק. כשהם חוזרים הם שואבים את האדים הרעילים שנוצרו בפיצוץ, נכנסים פנימה ומפנים בעגלות את הסלעים המרוסקים. הפועלים חוזרים שוב ושוב על תהליך פיצוץ הסלעים, ורק כך, לאט לאט, הם מתקדמים בחציבת התעלה בבטן ההר. "אני רצינית," אמרתי, יושבת על המיטה בנקודה הרחוקה ביותר ממנו. "אני רוצה להיפרד." "נראה לי שכדאי שתעשי MRI", הוא אמר, מבלי להביט בי, "אולי יש לך גידול שלוחץ על משהו, או שחטפת איזו מכה שאת לא זוכרת, את יודעת, כמו ההוא שסיפרת לי עליו, עם הלום ברזל שחדר לו למוח."

לפיניאס גייג', עובד מסילת רכבות אמריקאי שחי במאה ה־19, נכנס לראש לום ברזל בתאונת עבודה והרס לו את רוב האונה השמאלית הקדמית של המוח. הפגיעה שינתה לו את האישיות, הוא הפך עצבני, גס, חסר סבלנות וקפריזי. בעקבות המקרה הזה השתנתה גם התפיסה הפסיכולוגית של הקשר בין המוח לאישיות והתפתחה התפיסה הלוקאלית של המוח. ידעתי שזה לא אופייני לי לגלח פתאום את הראש שלי במספרה מקרית, חצי שעה אחרי ארוחת הצהריים עם פרופסור זהר. אבל כשליטפתי את הקרחת החדשה שלי ידעתי ששום לום לא חוצה אותה. לפני שהלכנו לישון, שכבנו. אני חשבתי על מיכאל זהר, ורונן נזהר שלא לגעת בראשי המגולח. אחר כך התגלגל לצד שלו, עוטף את עצמו בשמיכה. היה לי קר אבל לא רציתי למשוך אליי את השמיכה יותר מדי, כדי שהוא לא יחשוב שאני שוב רוצה לריב.

"קוראים לזה 'שיגעון בשניים', נכון שזה לירי?״, סיפרתי למחרת בסמינר פרויד ולאקאן. כל אחד מאיתנו הביא דוגמה מההתמחות שלו, ואני התגאיתי בדוגמה הקיצונית שלי. המחלקה הפסיכיאטרית–גריאטרית לא הייתה סקסית כמו האחרות, ורק לעתים נדירות עלה בידינו להציג מקרים ססגוניים כל כך. "בהחלט, אבל מה שאני לא מצליח להבין," אמר ג'ון, שלבש חולצה עם הכיתוב המתעתע LESBIAN, "זה איך במצב כזה סימביוטי יש מספיק תשוקה בשביל להניע את אחת האחיות לדקור את השנייה?״ ג'ון היה כוכב בשמי הסטודנטים לפסיכואנליזה בניו יורק, אחד המקומות היחידים בעולם שבו לפסיכואנליזה עוד היו שמים. ההערצה שרחשו לו כולם הייתה שנייה רק להערצה שלו את עצמו. הוא פרסם כבר שלושה מאמרים בז'ורנלים החשובים ביותר בתחום. חשבתי שהפעם הוא טועה. "אתה מניח שאם הן במצב הזה הן לא יכולות לכעוס אחת על השנייה? למה שהן לא יוכלו לריב?״

"זה לא מה שאני חושב," הוא אמר, ״אני רק טוען שעל פי לאקאן, התשוקה היא תמיד תשוקה לתשוקתו של האחר. כדי שהתשוקה תתקיים, חייב להתקיים אחר שהוא נפרד ממך, ושאתה יכול לחוש — ולרצות להשיג — את התשוקה שלו כלפיך. וממה שאת מתארת, התאומות האלה — או אנשים במצב הזה של 'שיגעון בשניים' — בכלל לא חווים אחד את השני כזולת. לכן הם לא יכולים לחוש שום תשוקה אחד כלפי השני. ולצורך העניין זה לא משנה אם מדובר בתשוקה אלימה לדקור את האחר ולהשמיד אותו או בתשוקה רומנטית."

"למה אתה מתכוון?״ שאלתי, למרות שלא רציתי להבין. "אני מתכוון שאם היית מוצאת בני זוג במצב הזה של 'שיגעון בשניים,' ואני מניח שזה לא נדיר…״  הוא עשה הפוגה לרגע כדי שכולם יוכלו לצחוק, "אז הייתי מנבא שלא יכולה להתקיים ביניהם תשוקה ארוטית. התשוקה רוצה להצליח לאחוז באחר. על מנת שהיא תתקיים חייב להיות איזשהו מרווח בין בני הזוג. בקיצור, ההימור שלי הוא שלא משנה מי מהתאומות דקרה את מי, זו לא הייתה תוצאה של ריב. בכל אופן זה מה שלאקאן היה מהמר," אמר ג'ון ועבר לספר על החולה שהשתתף בקבוצה שלו במחלקה של ה- Criminally Insane בבית החולים בלוויו. הסתכלתי על שאר הסטודנטים בסמינר. אף אחד לא אמר דבר על התספורת החדשה שלי.

אחרי הסמינר מיהרתי לבית החולים, לקבוצת תרפיה באמנות שלי ושל ג'נה. "כל הכבוד לך," אמרה ג'נה כשראתה את הקרחת שלי, "תמיד חשבתי שזה דבר אצילי לעשות."

הבטתי בה בשאלה.

"זה", היא הצביעה על ראשי המגולח, "לתרום את השיער לחולי סרטן."

"אה, כן, תודה." השבתי.

"באמת כל הכבוד", היא הנהנה ואספה את כל גזרי העיתונים שעבדנו עליהם שעות. אני החזקתי את מגש הדבקים והדפים החלקים והלכנו לחדר האוכל שבו נפגשה קבוצת האמנות. בתחילת ההתלמדות שלנו ניסינו לתת למטופלים לצייר על דפים לבנים. זו הייתה טעות. אפילו אנשים בריאים נתקפים בהלה כשמבקשים מהם לצייר משהו על דף חלק. לכן עברנו לקולאז'ים. במשך שעות היינו גוזרות דימויים ברורים ממגזינים כדי שיהיה להם עם מה לעבוד. בגלל האופי המסוים של המגזינים שהיו לנו בבתים, המשוגעים שלנו יצרו קולאז'ים שהיו בהם הרבה מאוד בשמים, ליפסטיקים, בחורות בביקיני וצלחות לבנות עם יוגורט ופרוסה של פרי. בדרך לחדר האוכל ג'נה סיפרה שבלילה מצאו את התאומות ישנות ראש לרגליים במיטה אחת. "מסתבר שהן ישנות כך מאז שהן היו ילדות," אמרה והסבירה שמלידתן ועד היום שבו הגיעו לבית החולים הן גרו באותו בית. הן המשיכו לגור יחד גם אחרי מות הוריהן, בלתי נפרדות גם בבגרותן.

"הן יבואו לקבוצה?", שאלתי. ״הלוואי," אמרה ג׳נה. ״את יודעת שהשתתפות בקבוצה זו הדרך היחידה שלהן להיפגש? בגלל שאחרי שמצאו אותן ישנות ביחד בלילה, החליטו שחייבים כבר להפריד ביניהן. עוד מעט נדע מי משתיהן היא הפסיכוטית." לסיום סיפרה משועשעת שהתאומות מתעקשות שבכלל לא פרץ ביניהן שום ריב והן לא מבינות למה מחזיקים אותן במחלקה הסגורה.
"אני רוצה שתבטיחי לי שנישאר ביחד. אם תבטיחי לי את זה, אני אעשה בשבילך כל שינוי שאת רוצה," רונן אמר, מרוקן לפח המחזור את הכלים החד־פעמיים האקולוגיים

שהגיעו עם הסושי שהזמנו.

"זה לא עובד ככה," אמרתי לו.

"זה חייב לעבוד ככה," הוא אמר. השיחה הזאת התקיימה אחת לכמה ימים. עוד לא סיפרתי לו אבל החלטתי לעשות קעקוע קלטי של נחש שבולע את הזנב שלו.

עזבתי את המטבח והתיישבתי ליד המחשב. הגיע מייל מ-Research Psychiatry, הז'ורנל שאליו שלחתי את תזת ה־M.A. שלי על הגירה ומחלות נפש במרפאה ציבורית בברונקס. עיניי סרקו את הכתוב במהירות, עד שהתבייתו על המילה ״Unfortunately״. באחת ראיתי את כל המגדל שבניתי קורס. המאמר שלי לא התקבל. זהר ישמע ולא יסכים להנחות אותי. הדוקטורט שלי יהיה בינוני וכך גם ההמלצות שאקבל מהמנחים הבינוניים שלי באוניברסיטה הבינונית שלי.

"מה קרה?״, שאל רונן בדאגה והתקרב אליי. "זונות," הוא אמר, תוך כדי קריאה מהירה של המייל. "מטומטמים. מי הם חושבים שהם בכלל…?״ הוא גלל למטה את המייל ופתח את הקובץ שהיה מצורף אליו. אלה היו הערות הלקטור שפסל את המאמר שלי. מערכת Research Psychiatry המליצה לי לקרוא את הערותיו ולקחת אותן לתשומת לבי. התחלתי לעיין בהערות, כשרונן הניח את ידו על ידי. "השתגעת?״ הוא שאל, "אני לא מרשה לך לקרוא את זה. מה את צריכה עכשיו להכניס לעצמך לראש את השטויות המתנשאות של איזה שמוק אמריקאי נבוב שיושב לו במכנסי קורדרוי באיזה חור באיווה ודורך על אנשים צעירים ומבריקים שהרעיונות שלהם מאיימים עליו!?״

צחקתי. לא הסכמתי איתו, אבל הרגשתי יותר טוב. רונן הסיט את ידי מהעכבר ותפס עליו פיקוד. הבטתי במסך. "מה אתה עושה?״ "זהו. אין". הוא אמר בחיוך, אחרי שמחק את המייל. "ועכשיו אין גם פה," אמר אחרי שמחק אותו גם מתיקיית האשפה בתיבת המייל המשותפת שלנו. צחקתי שוב, אבל העיניים שלי עדיין היו לחות. "איזה באסה," אמרתי. "אני ממש צריכה את הפרסום הזה. פרופסור זהר די רמז לי שאם לא יהיה לי לפחות פרסום אחד הוא לא יסכים לעשות לי סופרווייזינג בדוקטורט. למה הם לא יכלו לפחות לקבל אותי על תנאי, עם דרישות לשינויים שאני צריכה לעשות? טוב, אולי זה באמת היה מאמר גרוע. גם זהר אמר שזה עדיין לא נשמע מספיק ממוקד…״

"אוי, די, נמאס מכל הנאדים הנפוחים האלה, באמת, פרופסור זהר, אפשר לחשוב, עוד איזה יורד מאצ'ואיסט שעף על עצמו, רוצה להשחיל את החשיבה שלך דרך החור מחט של האקדמיה. חוץ מזה, זה התפקיד של המנחים, לא? למקד אותך?״ ופתאום הוסיף, מתפלא וכמעט פגוע, "באמת לא אמרת לי איך היה בפגישה עם הזהר הזה."

"היה בסדר," אמרתי. "נראה לי. לא יודעת. אני כבר לא יודעת כלום." נשארנו נטועים במקומות שלנו. אני על הכיסא המשרדי ורונן לידי, כפוף מעט, ידו עדיין על העכבר. קירבתי אליו את ראשי. ראשי נח על החולצה שלו. הרגשתי את הבטן שלו עולה ויורדת בנשימות מעבר לבד היקר והנעים. הוא כמעט ונגע בעורפי המגולח, ואז נרתע לאחור. "למה את עושה לי את זה?"

"אני מצטערת," אמרתי.

"את אוהבת אותי?״ שתקתי וחשבתי על התאומות שוכבות הפוכות במיטת בית החולים הצרה, כמו קלף מלכה משונה.

למחרת בבוקר המחלקה הייתה סוערת מהרגיל. בלילה המשטרה הביאה בחור צעיר ששוטט עירום על גשר ברוקלין. במחלקות הסגורות האחרות לא היה מקום, והוא מצא את עצמו איתנו, בין הסנילים והנטושים, המחרבנים על עצמם, ההולכים במסדרונות בנעלי בית ובמשקפי ראייה שבורים מודבקים בנייר דבק. כשהתקרבתי, קארן המזכירה ושני סניטרים שחורים ניסו לרסן אותו. הוא צעק וקילל אותם באנגלית, אבל כשראה אותי צעק לפתע בעברית, "את, הישראלית, מה את חושבת, שאני לא רואה!?״

לקחתי את התיקיות מהעגלה ונכנסתי לחדר המתמחים.

״שמעת את החדשות על התאומות?״ היא שאלה. ג'נה ישבה שם. "שמעת שהפרידו ביניהן, לא?״ "לא," אמרתי. "אמרת כן, ואת לא מאמינה", היא אמרה, "הבוכה, הדוקרת? דווקא היא מתחילה להשתפר, עשו לה הבוקר בדיקת קוגניציה והיא הייתה בסדר גמור ביחס למצבה הכללי. אבל הרגועה, עם התחבושת? היא שומעת קולות, רואה צללים, פסיכוטית לחלוטין כנראה."

"ספיחס," אמר לי פרופ' זהר ברגע שראה אותי בבית הקפה.

התרוממתי לקראתו וחייכתי. הוא חייך בחזרה והתיישב. חשבתי שאין טעם לספר לו על הדחייה של המאמר. אם הוא יסכים לעבוד איתי, עוד נכתוב ביחד מאמרים חדשים, טובים הרבה יותר. הסתפקתי בלספר לו את חדשות־התאומות. "מעניין…״, הוא חייך, "אתה בטוח שמישהו הוא הקורבן, ואתה לא יודע שבכלל שנים הוא זה שמטריף את הבן אדם השני". הוא אמר שהרגועה — הוא כינה אותה "הדומיננטית" — כנראה שכנעה את אחותה להוציא לה משדר שתקוע לה בחזה. "היא כנראה מאמינה שהיקום מעביר לה דרכו מסרים, ולחצה על הפסיבית שתדקור אותה ותשלוף את המשדר," הוא אמר. "משהו כזה." הסתכלתי עליו. הוא עדיין נראה לי יפה תואר ומושך, אבל בניגוד לפעם הקודמת שישבנו יחד, הוא נראה לי עכשיו רחוק מאוד. הוא התקיים בצדו השני של הר הנישואים שלי. הר שלא ניתן לחצוב בו מעבר. התפלאתי שרק שבוע קודם לכן זהר נראה לי מוחשי כל כך. בדקתי את הטלפון שלי. רונן, שהכיר את לוח הזמנים שלי במדויק, סימס לי, "מה בעולם הזוהר"? לא עניתי לו.

"תחשבי שאם היא לא הייתה דוקרת אותה," אמר זהר, "אם לא היה 'אירוע דקירה, דם וצעקות, והמשטרה לא הייתה מגיעה ומתערבת, הן היו יכולות להמשיך ככה לנצח.

משהו ממש קיצוני וחיצוני צריך לקרות כדי להפריד בין אנשים במצב הזה." רק בשלב האספרסו בישר לי זהר חגיגית שהוא מוכן באופן רשמי להנחות אותי בדוקטורט. הייתי מאושרת. קבענו להיפגש בימי שלישי פעם בשבועיים ולדון בהתקדמות שלי. כשיצאנו מבית הקפה, הוא ליווה אותי לרכבת התחתית. רגע לפני שנכנסנו לתחנה הושטתי לו את ידי ללחיצה, אבל הפעם, במקום להושיט לי את ידו, הוא אחז בזרועי וקירב אותי אליו. הוא נישק אותי בלחי לפרידה. זו הייתה מחוות נימוסים, אבל שנינו ידענו שהיא נמשכה רגע אחד יותר מדי. לרגע קצר הרגשתי את ידו החמה מלטפת את ראשי המגולח. "הייתי חייב," הוא אמר, ולמרות שלא העזתי להביט בעיניו, ידעתי שהוא מחייך. כבשתי את פניי המתלהטות בצעיף, ומיהרתי משם לבטן התחנה. הרכבת בדיוק הגיעה ורצתי אליה. לבדי בקרון המיטלטל, התפוצץ בתוכי סלע ראשון.

גרנטה 3 – קרוב לבית | אוקטובר, 2015
דימוי: Pink Arad, ג'ניפר אבסירה, 2015