שני סיפורים

הגיהינום של האחות חואנה

בלילה שהכרתי את האחות חואנה, היא הסבירה לי שהכול היה בגלל גיל המעבר. "אבל גיל המעבר מתחיל רק בגיל חמישים", חלקתי עליה בעקשנות. חואנה הביטה בי כמו הכמרים האלה שמתכוונים להעניש אותך אבל מחליטים לסלוח לך ברגע האחרון. היא המשיכה להביט בי בחיוך מתנשא, מזמין, וענתה לי בשלווה: "מה אתה יודע על גיל המעבר אצל נזירות, טמבל". רבע שעה אחר כך חואנה שילמה על השתייה. עשרים ושתיים דקות אחר כך – נס: מצאנו מונית פנויה באמצע פָּסֵאוֹ דֶה לָה רֵפוֹרמָה. ארבעים ושלוש דקות אחר כך היא ייללה מעליי והצמידה את פרקי הידיים שלי למיטה.

לפי מה שסיפרה לי, חואנה איבדה את בתוליה עם נזיר בלונדיני שבוע לפני שעזבה את המנזר. כדי לדייק, נאמר שהיא איבדה את הבתולים עם שישה או שבעה נזירים, לא כולם בלונדינים, בגיל שלושים ותשע. במילים שלה, היא טעמה אחד ומיד רצתה את כולם, כולם, כולם. החזרה היא לא שלי, אלא של חואנה. ככה היא סיפרה לי את זה, בעיניים עצומות וברגליים פשוקות.

כשחואנה הבינה שלעולם לא תהיה עוד הגונה בעיני האל (דבר שלמען האמת הבינה מיד), היא הניחה לשערה לצמוח, חיפשה עבודה כעוזרת וטרינר והקדישה את כל זמנה החופשי (כולו, כולו, כולו) לניאוף עם גברים מכל גיל, גזע ומעמד. היא דרשה מהם רק דבר אחד, שלא יתאהבו בה. ושיבטיחו לה את זה כבר מהרגע הראשון. כבר הייתי נשואה, אמרה להם (אמרה לנו), חייתי עם אלוהיי מגיל שמונה-עשרה עד גיל שלושים ותשע. וכיוון שאי-אפשר לשאוף לדבר למעלה מזה, עכשיו אני רוצה מין, מין, מין. למרות שאני יודעת שככה אני אגיע לגיהינום.

כל מי שלא שכב עם חואנה (נודה שזו אפשרות שמתחילה להיות קלושה במקסיקו סיטי) עלול לפקפק במשפט כזה: "אני יודעת שככה אני אגיע לגיהינום". הוא עלול לראות בו פוזה קדושה, תירוץ צבוע. אבל לילה אחד איתה, שלא לומר משגל חטוף אחד, הספיק כדי להבין עד כמה האמונה של חואנה רצינית ושקופה.

חיי המין של חואנה היו הרבה יותר מזה. על איזה חיים אני מדבר. אילולא היתה כל כך מתענגת ונלהבת, הייתי אפילו מעז להוסיף שמדובר בהפך הגמור: במוות. במיתות שלכל אחת מהן תחייה גופנית מחויבת-מציאות משלה. אני יכול לדמיין אילו רעיונות מוטעים הקביעה הזו עלולה לעורר במוחות מלוכלכים: פרפורים אקסטטיים. כוח יניקה מסתורי. כוח עמידה בלתי סביר. אקרובטיות מגושמת. אלוהים, אלוהים, אלוהים. אבל הקטע של חואנה היה שונה. פשוט יותר. בלי תנוחות מופרכות. בלי טכניקות אוריינטליות.

הקטע של חואנה היה משהו שבתרבות שלנו כמעט הלך לאיבוד: תאווה טהורה. כזו שיש בה פיתויים בלתי נשלטים, חרטות כנות ונפילות הרסניות. הדבר הלא ייאמן הוא שהמחזוריות הזו, שאצל אנשים רגילים יכולה להימשך ימים, חודשים ואפילו שנים, התמצתה אצל חואנה בכמה דקות מסחררות. אם ננקוט כאן גישה מדעית, נוכל לומר שנשים חוות את השלבים הבאים: ריגוש, מישור, אורגזמה ורגיעה. ואילו חואנה חוותה בושה, התנכרות, חרטה ונפילה מחדש. בלי הקדמות. בלי שהיות. כמו סופת קיץ.

מהמפגש הראשון שלנו בביתה צפיתי בפה פעור בליטורגיה הקבועה הזו. חואנה הפשיטה אותי בברוטליות, נשכה אותי בערגה, דחתה אותי מעליה לרגע, תלשה מעצמה את התחתונים ומשכה אותי לתוכה. אז התחיל החלק המדהים באמת, זה שסחף את חושיי ובאופן מסוים דן אותי לגיהינום: חואנה דיברה. דיברה, ייללה, התפללה, התחננה, בכתה, צחקה, שרה, הודתה. שום אקרובטיקה מרחיקת לכת לא נדרשה כדי לגרום לה להיכנס לסחרור הזה. היה צריך רק לקבל אותה. התגמול היה עוצר נשימה. מכל מאות הגסויות המקראיות שחואנה הגתה במהלך האקט, ריתקו אותי דווקא הפשוטות: "אתה מכריח אותי לחטוא, ארור שכמותך", "בגלל הגוף שלך אין לי מחילה", "אתה מוביל אותי לגיהינום". הספקנים יאמרו אולי שאלה רק גילויים של אמונה. אבל אני חייב להודות שאותי הדברים האלה כבשו. אני אדם פשוט. בדרך כלל אני לא מעורר תשוקות גדולות. ואתם מבינים, אף אחד מעולם לא הלך בגללי לגיהינום.

הטרגדיה שלי היתה כזו: איך לנאוף אחרי חואנה? האם כדאי להיחלץ מהאש החושנית של התופת כדי להתרגל לרכותו של מזרן סתמי? איתה זה היה תמיד אירוע. עונג נקלה. פעולה של רוע טרנסצנדנטי. עם נשים אחרות המין היה פשוט מין. מאז שהכרתי את חואנה, כל המאהבות המזדמנות שלי, בייחוד אלה בעלות החשיבה המתקדמת, נראו לי סתמיות, צפויות, נורמליות עד ייאוש. מה שעשינו יחד לא היה נורא, מחריד או בלתי נסלח. כשנגענו זה בזה, איש מאיתנו לא זנח את עקרונותיו. העמדנו פנים שאנחנו נפגשים לארוחת ערב. התלוצצנו בנימוס. השתעממנו בנעימים. בהדרגה האדישות שלי הפכה לחרדה, והתחלתי לשנוא את התנועות הריקות שהחלפתי איתן. את ההתחלות הזהירות. העוויתות הקטנות. הצוויחות המאופקות. לא יכולתי להיות יותר עם אף אחת, אף אחת, אף אחת.

בלילה האחרון שהייתי בבית של חואנה, היא היתה לבושה כרגיל: חצאית רחבה ונעליים ישנות. בלי להסתרק. בלי איפור. והגוף שלה סמור, כאילו מצפה לרעידת אדמה. כשהיא תלשה את התחתונים וראיתי שוב את הפות השעיר שלה, לא התאפקתי; נישקתי אותה ולחשתי באוזנה: "אני מאוהב, חואנה". מיד היא הידקה ירכיים. אחר כך התקפלה לכדור על הספה, זקפה סנטר ואמרה: "אז לך". היא אמרה את זה ברצינות כזו שאפילו לא היה לי כוח להתנגד. חוץ מזה, אני הייתי זה שלא עמד במילה שלו. התלבשתי בבושה.

כשכבר הייתי במבואה הגדושה צלבים ובתולות שמעתי את חואנה קוראת לי. הסתובבתי בתקווה. ראיתי אותה מתקרבת אליי עירומה. היא הלכה מהר, וראו שקר לה ברגליים. היא הביטה לי בעיניים בתערובת של טינה וחמלה. "לא הולכים לגיהינום בגלל אהבה", אמרה.

ואחר כך כיבתה את האור.

היה היתה אמא

נכנסתי לבית החולים מת משנאה ומשתוקק להכיר תודה. כמה שביר הוא הזעם. אנחנו מסוגלים לצעוק, להכות, לירוק בפניו של זר. ואת אותו אדם – תלוי בגזר דינו, תלוי אם יאמר לנו את מה שאנחנו מייחלים לשמוע – להעריץ פתאום, לחבק, להישבע לו אמונים. וזו תהיה אהבה אמיתית.

נכנסתי לבית החולים בלי לחשוב על כלום, חשבתי על לא לחשוב. ידעתי שההווה של אמי, העתיד שלי, תלוי בהטלת מטבע. ושהמטבע הזה לא בידיים שלי ואולי גם לא בידיים של אף אחד, אפילו לא בידיים של הרופא. תמיד חשבתי שהיעדרו של האל מסיר מעלינו משקל בלתי נסבל. אבל יותר מפעם אחת, כשנכנסתי לבית חולים או יצאתי ממנו, חשתי בחסרונו של החסד האלוהי. בתי החולים ההמוניים, הגדושים מושבים, מסדרונות, היררכיות וטקסי המתנה, בעלי הקומות העליונות הדוממות, הם הדבר הדומה ביותר לקתדרלה שיש לנו, חסרי האמונה.

ניסיתי להימנע מהמחשבות האלה כשנכנסתי, כי פחדתי שעוד אתחיל להתפלל כמו ציניקן. הצעתי את זרועי לאמא שלי, לאישה שהשאילה לי את זרועה כשהעולם היה ענק ורגליי קצרות. האם אפשר להתכווץ בן לילה? האם גוף האדם יכול להפוך לספוג, ואם מציפים אותו בפחדים הוא נעשה כבד ומאבד נפח? אמא שלי נראתה נמוכה יותר, רזה יותר ועם זאת כבדה יותר משהיתה, כאילו נוטה ארצה. ידה המחוררת התהדקה סביב ידי. דמיינתי ילד באמבטיה, עירום, מחכה, מחזיק ספוג. ורציתי לומר משהו לאמא שלי, ולא ידעתי לדבר.

קרבתו של המוות סוחטת אותנו עד שאנחנו מסוגלים לשכוח את עקרונותינו, להגיר אותם החוצה כאילו היו נוזל. האם זו בהכרח חולשה? אולי זוהי הגדולה שבחוזקות: להגיע למקום שמעולם לא חשבנו שנגיע אליו. המוות מכפיל את תשומת הלב. הוא מעיר אותנו פעמיים. בלילה שאשפזו את אמא שלי נוכחתי שצדקתי: יש אהבות שאי-אפשר להחזיר. כמה שבן לא יגמול להוריו טובה תחת טובה, תמיד יישאר שם חוב רועד מקור. אומרים שאף אחד לא מבקש להיוולד; גם אני אמרתי את זה פעם. אבל העובדה שנולדנו בשל רצונו של אחר רק מעצימה את המחויבות: מישהו נתן לנו מתנה. מתנה שכרגיל, לא ביקשנו. הדרך העקבית היחידה לדחות מתנה כזו תהיה להתאבד מיד, בלי להשמיע כל תלונה. אבל אף אדם שמלווה את אמו הדואבת, את אמו המכווצת לבית החולים, לא חושב ברצינות לשים קץ לחייו. לדבר שהיא נתנה לו.

מה היה לאמא שלי? זה לא חשוב. זה הדבר השולי כאן. הוא לא העניין. זו היתה מחלה שגרמה לה ללכת כמו ילדה, להתקרב צעד אחר צעד לפעוטה המגושמת שהיתה בראשית הזמן. היא בלבלה את שמות אצבעותיה ואת שימושיהן כמו במשחק לא מפוענח. היא בלבלה מילים. היא לא הצליחה ללכת ישר. היא התכופפה כמו עץ שאינו בטוח בענפיו.

נכנסנו לבית החולים, לא גמרנו להיכנס לעולם, סף הדלת היה ארץ, גבול בתוך גבול, ונכנסנו לבית החולים, ומישהו הטיל מטבע, והמטבע נפל. זה כל כך פשוט, שהתבונה הולכת לאיבוד. למחלה יש שלבים, סימנים מקדימים, סיבות. לנפילה של מטבע, לעומת זאת, אין היסטוריה ואין ניואנסים. זה אירוע שמתמצה בעצמו, שמוכרע לבדו. הזיכרון יכול לעצור את המטבע באוויר, להאריך את עלייתו, לשחזר את הרטיטות הזעירות שלו בתוך הפרבולה. אבל התחבולות האלה אפשריות רק אחרי שהמטבע נפל. התנועה המקורית, המטבע במעופו, היא הווה מוחלט. ואף אחד, את זה אני יודע עכשיו, אף אחד לא יכול להעלות השערות כשהוא מביט במטבע נופל.

"הספוג", היא אמרה, "הספוג, קצת יותר למעלה", אמרה לי אמא שלי. היא ישבה באמבטיה בחדרה. "למעלה, שם, הספוג", ביקשה ממני, והפליא אותי כמה מאמץ דורשת ממנה הגיית המשפט הפשוט הזה. סיבנתי לה את הגב בספוג, העברתי אותו בעיגולים על הכתפיים, עברתי על עצמות השכם, ירדתי במורד עמוד השדרה, ולפני שסיימתי כתבתי על עורה הלח את המשפט שלא ידעתי לומר לה קודם, כשחצינו יחד את הגבול.

גרנטה 9 – כתיבה ספרדית חדשה | אביב 2019
מספרדית: מיכל שליו
דימוי: Vajilla, פאולה הררה נוביל