שער מארי: איזה עבר!…

לרכוב על סוסת החיים במהופך משמעו להתקדם בניגוד לכיוון הרוח מבלי לראות את אשר לפניך כפי שאתה רואה את אשר מאחוריך. זה מה שקרה למרבית הפליטים במולדתם.

סיפורה של מארי טווה חוטים של רֵעות במארג החיים החברתיים של הכפר, עורר תהיות נוכח המציאות הבלתי מובנת וגרם לאבּראהים לנקוט עמדה שונה כלפי כל מה שקורה. האם הסיפור זעזע אותו והחזיר אותו למציאות, או שמא כמה חוטים השתלבו זה בזה, סוככו על עיניו מֵרְאות ושיתקו את מחשבתו?

הסיפורים של שרה ומארי רבים, רבים מאוד. שרה העדיפה שלא לספר לכם אותם והותירה לי את המלאכה הקשה, שכן לא ידעה אילו סיפורים לבחור עבורכם, שהרי "בכם המחלוקת ואתם בעלי הדין והדיין". לכן בחרתי לפתוח בפניכם את שערי הכפר אל-בַּסה ולפנות את הדרך לזיכרון.

תחושת הניכור מציפה את הלב ללא רחמים, קל וחומר בכפר שלך.

מדוע מארי בוכה היום ואינה מדברת? הלוא היא לעולם אינה שותקת, והוגה את האות קַאף[1] בפני בני שיחהּ כמקלע של זיכרון מאִמהּ בת הכפר מעיליא, כפר ה"קאף" המהדהדת שאין לה מתחרה בכל כפרי הארץ. כאשר מארי דיברה ב"שפת אמה" היא ירתה את הקאף שלה כפגז במלחמה תוך שהיא צוחקת בפני שומעיה. עתה היא בוכה בשקט, וח'אולה מביטה בה ומנסה להרגיע אותה.

"איפה הקאף שלך", היא שואלת, "למה שלא תסקלי היום את הקוקייה באבן ירקרקה?"

שתיהן פורצות בצחוק, ומארי מוחה את דמעותיה ונוטלת את "האבן" שלה להשליכה על הקוקייה, הלוא היא המורה המלמדת שיעור "מולדת", שהוא מעין הכלאה של גיאוגרפיה ואזרחות.

שיעור זה כלל אוסף נושאים המתייחסים לחיים, ומטרתו היתה הכרת האני. בכל שיעור היתה המורה "מפרקת" את האני של כל תלמיד עד כי בצאתו מהכיתה לא ידע להגדיר את עצמו ולא נשא זהות. אליאס חזר מבית הספר אובד עצות ושאל את אמו מה משמעות המילה פליט.

"פליט? איפה למדת את המילה הזאת, אליאס?"

"בשיעור מולדת".

מארי היתה מרוצה. סוף סוף מלמדים בבתי הספר שלהם על הפליטים ועל בני משפחתה שנאלצו להימלט ב-1948 מאל-בסה, הכפר הנטוש, ולצעוד ברגל ללבנון, שם השתקעו במחנות פליטים. אביה הסתנן חזרה לארץ והתחבא במעיליא  שפתח את בתיו ככל הכפרים בארצנו לאמץ אל חיקו את הגולים שנמלטו מכפריהם והסתננו חזרה ממקומות פזורתם.

"מה עוד סיפרה לכם המורה?" שאלה מארי בהתלהבות.

"היא סיפרה לנו על הכפר שלנו ועל הפליטים".

"מה הקשר של הכפר שלנו לפליטים?"

"היא אמרה שהכפר שלנו מורכב מתושבים מקוריים ומפליטים, כמו למשל המשפחה של אליאס, שהסבים שלו שייכים לפליטים שבכפר. זה נכון שאנחנו פליטים?"

כמי שחרב עליה עולמה לא יכלה עוד מארי לשמוע ולראות, אבל אליאס לא ויתר וחזר ושאל:

"זה נכון שאנחנו פליטים? מה לכתוב במחברת שלי?"

"במחברת שלך?"

"כן. המורה ביקשה שכל אחד יכתוב את השם הפרטי, שם המשפחה והמוצא של המשפחה שלו. אז המשפחה שלנו מקורית או פליטה?"

"…"

"אמא".

"…"

"אמא, מה לכתוב?"

"תכתוב לה שזאת בושה וחרפה לעשות הבחנה בין בני הכפר. אנחנו כאן כבר יותר משישים שנה, וזהו הכפר של כולם. ולא משנה אם חזרנו לכפרים שלנו או לא, אנחנו לא פליטים בכפרים שלנו. תכתוב לה שזאת בושה וחרפה, רמאות ואפליה, ושזה לא לימודים ולא חינוך".

"אמא, את רוצה להפוך אותי לבדיחה לפני התלמידים והמורה?"

"מה ששמעתי עכשיו זאת בדיחה. אני אבוא איתך מחר לבית הספר".

"אנחנו נלך איתך, מארי, כדי שלא תירי על אף אחד את הקאף האכזרית שלך", אמרו חברותיה ופרצו בצחוק.

לאחר שובן הביתה סיפרו לבעליהן מה אמרה המורה על הפליטים. אבראהים זעם וביקש להתלוות אליהן. אם כך, גם אני פליט, אמר לעצמו, מעניין מה כתבה לנא במחברתה.

"לנא", קרא לה.

"כן?"

"הכנת את שיעורי הבית במולדת?"

"כן."

"מה כתבת? תביאי את המחברת שלך".

לנא הביאה את המחברת שלה, ולמקרא הדברים נעתקו המילים מפי כולם מרוב תדהמה. חייבים לשים סוף לבדיחה הזאת, אמר לעצמו אבראהים.
לנא כתבה במחברתה: "אני לא יודעת אם אנחנו מקוריים או מזויפים. אמא שלי יהודייה ואבא שלי מוסלמי. סבתא שלי מהגדה, וסבא שלי מעַמְקַה. הסבתא העיראקית שלי מתל אביב והסבא המרוקאי שלי מדרום תל אביב. זה מה שאני יודעת על המשפחה שלי. אז אנחנו משפחה מזויפת?"

אבראהים השליך את עצמו על הספה הקרובה, מתמוטט בין המקורי והפליט, המקורי והמזויף. בבית השתררה שתיקה עמוקה שנקטעה על ידי קול תלישת הדף מהמחברת.

אם נתלש הדף מהמחברת, האם ייתלש גם מהמציאות?
האם המורה עמדה על דעתה בפני אבראהים, מארי, שרה וח'אולה?
האם הצוות החינוכי התערב ונחלק בנושא, ומפקח בית הספר התערב בדיון?
האם הסיפור הוצג בעיתונות המקומית ובפני דעת הקהל?
האם תושבי הכפר נחלקו בדעותיהם, קיימו פגישות פיוס והדגישו את האחדות ביניהם?
האם? והאם? והאם?…

האם זהות האדם מוגדרת על פי מקום הולדתו? אם כך, מקום ההולדת של רובנו הוא הרְחָמִים בבתי החולים. האם ארץ בתי החולים היא מקום הולדתנו?
האם זהותנו מוגדרת על פי מקום מגורינו? הלוא ערבים רבים בארץ הזאת גרים במקומות הולדתם.
ואולי זהותנו מוגדרת על פי מקומות הולדת אבותינו? אם כך, רוב ערביי הארץ הם פליטים בכפרים שאינם כפריהם ואינם עריהם.
הסוגיה שלנו נעשתה אפוא קשה יותר מזו של אלה שנאלצו לעזוב את מקומות הולדתם ולחיות בפזורה. להם לפחות יש בתים, ומפתחותיהם עדיין נמצאים בידיהם. אלה הם ילידי אל-בִּרווה, עמקה, אל-שג'רה, אל-מג'דל, בִּרעם, אִקרית, סעסע ועוד…

הדף המלא של לנא והדף הריק של אליאס מילאו את העיתונים והעסיקו את דעת הקהל.
מארי מחתה את דמעותיה על כתפי שרה, ושרה מחתה את דמעותיה על כתפי מארי. ח'אולה הצטרפה לחברותיה והכינה איתן את הדרוש לטקס ההטבלה של אחותו הקטנה של אליאס, שאמור היה להיערך בכנסייה של הכפר הנטוש אל-בסה כתגובה על דברי ההבל של המורה.

תחושת הניכור מציפה את הלב ושוברת אותו, על אחת כמה וכמה כאשר אתה חש אותה בכפר שלך, בבית שלך.

האם לא היה זה המצב של שרה?

[1] בערבית הקאף היא עיצור ענבלי סותם.

מהדורה מקוונת | ספטמבר, 2018
פרק שני בעברית מתוך הרומן "על חופי נדודים ואוספי הסיפורים הקצרים שקאאק אל-אסיל (“ספריית כל שיא”, חיפה, 2007)
תרגמה מערבית: ברוריה הורוביץ
דימוי: יואב זיס, מתוך אוסף עבודות גיליון גרנטה 8: התכתבויות