שקרים

הוא לא ידע כלום ממה שתכננתי.
אני זוכרת את היום שטסנו – הופתעתי שהתורים בבן-גוריון היו רגילים לחלוטין למרות המלחמה. לבשתי שמלה קיצית, אדומה. התכוננתי לאיטליה. הגשתי לאיש הביטחון את הדרכונים של שנינו כאילו הוא עדיין היה הילד הקטן שלי. אבל הוא באמת היה הילד הקטן שלי. פשוט בן שמונה-עשרה. אבל עדיין קטן. ועדיין שלי.

טסנו למילאנו. הבטחתי לו טיול לפני הצבא. המלחמה לא הפסיקה, המילואימניקים בקושי חזרו הביתה בין משימות. בשלב מסוים הם התחילו להקדים גיוסים, לקצר שנות שירות. אחר כך גם הגרעין שלו קיבל הודעה. שמעתי את זה ואמרתי לו, "בוא ניסע, רגע לפני, בוא נעשה טיול קצר, על חשבוני". גם לליאת לא סיפרתי מה אני מתכננת. היא לא היתה נותנת לי לנסוע. לא היתה נותנת לו. אבל לא היתה דרך אחרת. אני לא התכוונתי להיכנס ככה לשלוש שנים של חרדה. לא אני. יש גבול לכל תעלול. כבר אז הרגשתי שאני, אני למדינה הזאת נתתי מספיק.
לא החלטתי מתי לספר לו שלא חוזרים. שאין דרכון. שאנחנו נשארים והוא יחליט אם איטליה או גרמניה או ניו יורק, אבל לחזור הוא לא חוזר. אלא אם הוא יהיה מוכן לוותר על הרעיון המטורלל שלו – ללכת לקרבי. הוא רצה להגן על המדינה. הוא היה משוכנע שזאת הדרך הנכונה, הבחירה המוסרית. אני תכננתי להגיד לו שאם הוא מוכן לשנות כיוון, להיות במודיעין, או כל מה שישאיר אותו מחוץ לאזורי הלחימה, אז נחזור. אם לא, אז לא.

קראתי על זה לפני שנסענו. אם הוא היה עורק – לא מופיע לגיוס, לא עונה להודעות, לא נמצא בבית כשדופקים לנו על הדלת – עד גיל עשרים ושבע הוא לא היה יכול לבקר בארץ בלי ללכת לכלא. מבחינתי זה היה בסדר. התכנון שלי היה שניסע אנחנו לבקר אותו. חסכתי. כל השנים שלו בתיכון חסכתי הרבה. את הירושה מההורים שלי שמתי בצד, בשביל הרגע ההוא. אם הוא היה מחליט לסרב בעצמו, ללכת לקב"ן כדי להוריד פרופיל, הכול היה קל יותר. אבל הוא נסחף בגל המוטיבציה של החברים שלו, של הגרעין. הוא רצה להתגייס לקרבי. הוא כעס עליי כשניסיתי לשכנע אותו לא.
עשיתי הכול, נשבעת שעשיתי הכול. ישבתי איתו. הסברתי. נתתי לו לקרוא חומרים של "בצלם", של "רופאים לזכויות אדם". צפינו ביחד בסרטונים של חיילים שחזרו, פצועים מנטלית ופיזית. לקחתי אותו בכל שנה לטקס הזיכרון האלטרנטיבי. לקחתי אותו לכיכר לכל ההפגנות. לקפלן. אבל הוא רצה לשנות מבפנים. ככה חינכו אותם בתנועה. מי ידעה שהטעות הכי הקריטית שעשיתי היתה לשלוח אותו לפעילויות בכיתה ה'. מי חשבה שהם יהיו כאלו דוגמטיים.

וליאת היתה אפילו עוד יותר גרועה. הרי כל מה ששמעתי ממנה על הצבא היה ביקורת. היא סבלה בשירות. היא הפגינה איתי, חלקה איתי את השקפת העולם, הצביעה איתי לאותה מפלגה. עד היום אני לא מבינה למה היא לא פקפקה בקריאה הזאת, הלאומית, להקריב את בנינו.
מהרגע שהמלחמה התחילה בינואר, המספרים לא הפסיקו לעלות. אפשר היה לראות אותם ברחובות: את אלו שחזרו בלי גפיים, בלי עיניים, בלי עור. אני יכולה להיזכר בזה בלי להתאמץ. חלקם חזרו עטופים תחבושות מכף רגל ועד ראש. צולעים על קביים. מתנייעים בכיסא גלגלים. אפשר גם היה לראות את אלה שלא חזרו. אנחנו גרנו בדיוק מול בית הקברות הצבאי. כל יום היתה שם הלוויה. כל יום. כל העיר היתה מגיעה עם הדגלים, ואצלנו במרפסת ובמטבח היה אפשר לשמוע את הצעקות של האמהות, האחיות, החברות. וגם את היריות שמענו. כאילו חסרים לנו קולות פיצוצים. כאילו אין מחסור בתחמושת. הם ירו באוויר.

אני לא התקרבתי לשם. כשירדתי לוויצמן הלכתי מסביב. עשיתי מסלול עוקף בית קברות. זה הגיע למצב שלא יכולתי לראות אותן יותר. כל הנשים האלו שהסתובבו בעיר. האמהות. כל אלו ששלחו את הילדים שלהן בלי למצמץ. כל אלו שהתכוונו לשלוח. וזה לא שהן שלחו פעם אחת וזהו. גם אם הילדים שלהן היו חוזרים בחתיכה אחת אחרי שלוש שנים, הרי מיד אחר כך הם היו נקראים למילואים. לא היה לזה סוף. בעיקר אחרי שהעלו את גיל הפטור ללוחמים.

אני זוכרת שהיו ילדים שלא היו בבית מתחילת המלחמה. היתה פלוגה שלא נתנו לה לצאת הביתה ארבעה חודשים שלמים. החיילים נשארו בשדה הקרב ויצאו להתאוורר חמש מאות מטר משם, בשדות ליד. המפקדים שלהם פחדו שהם יתפרקו בבית. עד היום אני לא כל כך מבינה את ההיגיון. אם הם היו על סף התפרקות לא צריך היה לשחרר אותם הביתה? ללכת לאמא שלהם, לראות רופא, פסיכולוג, פסיכיאטר? אבל ספינת ההיגיון הפליגה משם הרבה שנים לפני המלחמה ההיא. כולם שם מטורפים. אז וגם עכשיו. מפחיד רק לחשוב מה ראו, הילדים האלו, שהמפקדים שלהם לא הרשו להם לחזור, לצאת לאפטר. זה היה כל כך גרוע שאם הם היו יוצאים אפילו רק ללילה אחד בבית, לעולם שמסביב, אולי הם לא היו מצליחים לחזור.

עדיף היה שלא היו יוצאים מלכתחילה. נכון, נכון, אין לי פתרון לכל המצב הזה. אולי צריך לסגור את הבסטה. אולי זהו, צריך להודות שהפסדנו. היתה שואה ועומדת להיות עוד אחת אם העם לא יקום וילך משם. יציאת ישראל. במקום ארבעה-עשר מיליארד דולר שארצות הברית נותנת לנו במתנה כל שנה בעסקאות נשק, שייתנו לנו שבעה מיליון אזרחויות אמריקאיות. שיקימו לנו מדינה באלבמה, בניו מקסיקו. אנחנו רגילים למדבר. שיעבירו את כולנו לשם. שיהיה להם כיף בארץ, לערבים. שיחגגו בלעדינו. אין לי טיפה של צורך לשמור על האדמה של ארץ ישראל, השלמה או החלקית. כל מה שרציתי היה לשמור אותו בחיים. ואותי. ואת ליאת. הייתי רוצה לשמור את כל עם ישראל בחיים, אבל אין לי מה לעשות אל מול השיגעון.

כשהתחלתי לדבר על זה עם החברות שלי, כולן הרימו גבה. היה שלב שחשבתי שמישהי עוד תלשין עליי. תתקשר למשרד הביטחון ותגיד להם שיוציאו לי צו איסור יציאה מהארץ. שיוציאו אחד כזה גם לתומר. החלטתי כמובן להפסיק לדבר על זה. אני רק לוקחת אותו לטיול לפני גיוס, התחלתי לומר. שיראה קצת עולם לפני שהוא חוזר אליי בלי עיניים. שיטעם קצת מטעמים בינלאומיים לפני שהוא חוזר אליי בלי לשון.

הוא אהב לצלם, הבן שלי, עמד מול הדואומו של מילאנו ושיחק עם העדשה, עם האור. יצאו לו תמונות מושלמות. זה עוד משהו שאפשר לעשות בצבא – יש יחידות שלמות שעובדות מול צילומים. יושבות בקריה ומפתחות תמונות לוויין ורחפנים. למה הוא לא יכול היה לעשות זה? בטח גם שם יש מה לשנות מבפנים. נכון, זאת עדיין תרומה למלחמה הנוראית הזאת, אבל אישה צריכה לדעת לבחור את המאבקים שלה.

כשהיינו על המטוס עוד לא החלטתי איך לספר לו שלא חוזרים. איך לקחת לו את הטלפון הסלולרי, שלא יוכל להתקשר לליאת, להגיד לה מה אני עושה. להגיד לה שהשתגעתי לגמרי. ידעתי שאצטרך למצוא פתרון ללילות. כי הוא יכול היה להעמיד פנים שהוא ישן, לחכות עד שאני אירדם ואז לקחת את הטלפון שלו ממני. או את הטלפון שלי. לפחות הדרכון שלו היה אצלי. החבאתי אותו טוב, כך שלא היה סיכוי שהוא ימצא אותו. האמת ששקלתי לגזור אותו ביום הראשון שהגענו לאיטליה. לגזור ולשרוף. אבל החלטתי לוותר על זה בשביל הסיכוי הפעוט שהוא יסכים לשנות כיוון בשירות. אחר כך כמובן היינו צריכים לטפל בשאלה אם ייתנו לו בכלל לשנות כיוון. אבל לפני שנסענו כבר יצרתי קשר עם כמה פסיכיאטרים שלא היו מהססים לרשום מה שצריך לרשום.

ממילאנו נסענו לליגוריה. הכי רחוק משגרירות ישראל ברומא שאפשר. וגם בעיקר רחוק מאנשים שמדברים אנגלית. בחרתי לנו כמה כפרים ציוריים על חוף הים. בכל יום עברנו מכפר אחד לכפר אחר. חשבתי שאולי האווירה הזאת תעשה לו חשק להישאר, לשכור איזו דירה בזול בעיירה קאמולי או בוליאסקו, לעשות בינתיים תואר מקוון באוניברסיטה הפתוחה. אני כמובן תכננתי להציע לו שאני אממן הכול. איך אפשר לסרב לדבר כזה? השלב הבא היה לומר לו שאם הוא מתגייס לקרבי אני מוחקת אותו מהצוואה. אבל קיוויתי לא להגיע לשם.

בבקרים האלו בעיירות הקטנות של ליגוריה הוא קם מוקדם לרוץ על החוף, להתאמן. רצה לשמור על הכושר לקראת הטירונות. אני שתיתי קפה בטיילת הקטנה, חיכיתי לראות אותו חוזר מעבר לצוק, מופיע פתאום בשמש. ספורט חשוב לבריאות הנפשית, לא רציתי לקחת לו את זה. אפשר להיות בכושר גם כשמשרתים במודיעין. כל בוקר בדקתי חדשות כשהוא רץ. הוא לא ממש התעניין במה שקורה בארץ. הרגיש שהוא בחופשה. ביום הראשון מתו שני חיילים. ביום השני נפצעו עשרים ושלושה. אחד במצב אנוש. ביום השלישי נהרגו ארבעה. לא בדקתי כמה נהרגו בצד השני, אבל זה בדרך כלל היה בכפולות של עשר. אנחנו באנו עם טנקים ופצצות, הם באו עם צלפים ורימונים. ביום הרביעי ראיתי אותו דווקא בודק את החדשות, גולל את התמונות, השמות. שני אזרחים מתו בצפון מפגיעה ישירה של טיל. מתנחלת נורתה למוות בכביש הבקעה.

שלחתי לליאת תמונות בקבוצה המשפחתית. דיברנו איתה בערבים. ביום השישי היינו אמורים לחזור.

"מתי יוצאים לשדה?" הוא שאל אותי ביום החמישי. רצה לדעת אם יש לו זמן לרוץ.

"יש לך זמן לרוץ, אל תדאג", עניתי, נשארתי עמומה. לא יוצאים, רציתי לומר לו, אבל לא ידעתי איך. בכלל לא רכשתי לנו כרטיסי חזרה. החרדה מיום המחר החלה אז להתעורר בי. כמה הוא יכעס. הוא יחשוב שהשתגעתי. ירצה להתקשר לליאת. זה היה הלילה שהייתי צריכה לקחת לו את הטלפון, להחביא אותו. אבל ידעתי שהוא ירצה אותו לריצה של הבוקר. תכננתי לוותר על הקפה, לקחת אותו כשהוא מתקלח.

בלילה ניסיתי לדמיין את השיחה. אני אומר לו שאנחנו לא חוזרים עד שהוא מסכים לוותר על קרבי. הוא יאמר לי שנפלתי על הראש. ראיתי אותו מחייך, חושב שאני צוחקת, מחכה שאתקפל. ראיתי אותו מחפש את הטלפון שלו, שואל אותי אם לקחתי לו אותו, אם השתגעתי לגמרי. רציתי לענות לו שאני דווקא הכי שפויה, מי שהשתגעה זו המדינה, האמהות שנותנות לבנים שלהם לצאת למלחמה, לחזור באלונקות. או לא לחזור בכלל. כמה גופות של חיילים יש שם מתחת לאדמה. מי יודעת. אבל ניסיתי לחשוב על תשובה מוצלחת יותר.

תמיד היינו בקשר טוב, אני ותומר. גם ליאת, אני לא אומרת את זה לשם ההשוואה. אבל היא היתה האמא הקשה ואני הייתי האמא הזורמת. היא נתנה לו חמישים שקלים דמי כיס ואני דחפתי לו תמיד עוד עשרים כשהיא לא הסתכלה. בגיל ההתבגרות היה לנו דיבור שלא היה לו עם ליאת. לא יודעת איך זה קרה. היא קינאה קצת, כמובן. אבל הקשר שלנו פשוט היה עמוק יותר. ההייטק הוא עולם שואב, כך שיצא שהוא בילה הרבה יותר זמן איתי. כשהוא היה צריך משהו הוא בא אליי ולא אליה. ושם באיטליה אני הייתי צריכה משהו. שמונה-עשרה שנה נתתי לו כל מה שהוא ביקש. באיטליה אני רציתי לבקש משהו בשביל עצמי.

בעיקרון הוא כבר היה מבוגר. בעיקרון הוא יכול היה לקבל החלטות על דעת עצמו. הוא לא היה צריך את הרשות שלנו בשביל להתגייס. אני חשבתי – ועדיין חושבת – שזו טעות. ההורים צריכים להחליט, לדעתי. לחתום אם הם מסכימים או לא. בגיל שמונה-עשרה הם לא באמת בוגרים מספיק כדי להבין. בארצות הברית את נחשבת לבוגרת רק מגיל עשרים ואחת. שייתנו לנוער שלנו ללכת קודם כול לאוניברסיטה, לראות עולם. שהגיוס יהיה בגיל עשרים ושתיים, עשרים ושלוש. כך שאנשים יוכלו להחליט בצורה בוגרת, מחושבת. רק עכשיו אני מבינה מה אני עשיתי כשהייתי בגיל שלו. אני יודעת שההחלטות שקיבלתי לא היו שלי, הן היו של העולם. אני יודעת שכל מה שבחרתי היה בהשפעה של חברות, של אמא שלי, של אחי הגדול. הרי לוקחים אותם ישר מהתיכון כדי שלא יהיו עצמאיים מספיק כדי להתנגד. אנחנו היינו אלה שצריכות להתנגד. כל האמהות. לא היתה בי טיפה של רצון לקחת חלק בנטל. להיכנס מתחת לאלונקה. מבחינתי שיבטלו את הנטל ואת האלונקה ביחד. אולי יש דרך אחרת שהיא לא דרך הצבא? הרי הסיפור הזה לא ייגמר. שום דבר שהממשלות עושות לא מוביל לפתרון. יש מלחמה אחרי מלחמה אחרי מלחמה.

נכון, נכון, אין לי הצעות טובות איך לסיים את הבלגן הזה, איך להגיע לשלום. גם הצד השני אוהב לחיות על החרב, לא רק אנחנו. אבל כשהחרבות שלנו התחילו להיות פצצות של אלפיים טונות, משהו בי השתנה. אם היתה תוכנית מסודרת אולי הייתי משנה את דעתי. אם מישהו בהנהגה שלנו היה יכול להסביר לנו, האזרחיות, מה התוכנית. כשתומר היה קטן היו עוד כאלו שאמרו לנו, עד שהוא יגדל, בעזרת השם, כבר לא יצטרכו צבא. אף פעם לא האמנתי בזה. תמיד הייתי פסימית יותר מהאחרות סביבי. ליאת לא הרגישה כמוני. יש בה אופטימיות כזאת. מבחינתה הכול תמיד בסדר. לא עלה בדעתה שיש סיכוי שהילד שלנו יהיה בין ההרוגים.

"יש סיכוי גדול מאוד", אמרתי לה כשדיברנו על זה, "אני לא יודעת באחוזים, אבל את קוראת חדשות כל יום".

"מה הופך את תומר ליותר חשוב מכל שאר החיילים?" היא שאלה אותי אז. הסתכלתי עליה בתדהמה. עניתי בשקט, "מה זאת אומרת, ליאת. מהגוף שלך הוא יצא. איך את לא רוצה לעשות הכול בשביל להגן עליו?"

"אבל מי יגן עלינו?, על ההורים שלך? על המדינה?" היא שאלה אותי.

"זה להגן, מה שהם עושים מאז ינואר?" התפוצצתי עליה. "שוב דבר ממה שהם עושים לא תורם להגנה של אף אחד".

הלכנו לישון כועסות באותו לילה. ובאיטליה, אחרי שלגמרי שברתי את הכלים, חשבתי שהיא עוד תגרש אותי מהבית. תגיד שאני לא יכולה לחטוף לה את הילד.

ביום השישי אחרי המקלחת הוא התחיל לארוז. אני שכבתי במיטה, כל הבגדים שלי היו עדיין פזורים על רצפת הדירה. אפילו לא שטפתי את הכלים בכיור. רק אז הוא התחיל להרגיש שמשהו לא מסתדר.

"מה קורה, אמא, לא צריך לארוז, לצאת? צריך לתפוס את הרכבת לשדה".

הבטתי בו, בתומר שלי, הילד הכי חכם ומתוק ורגיש ונדיב. לא סתם הוא רוצה להקריב את עצמו. גידלתי ילד עם אידיאלים. עם מוסר.

"יש שינוי קל בתוכנית", פלטתי, המילים יצאו בלחישה. אבל הוא שמע אותי.

"איזה שינוי?" הוא הפסיק לארוז, הסתובב אליי.

חשבתי לומר לו שסגרו את בן-גוריון בגלל המלחמה. זה כבר קרה פעם. זה היה עשוי לעבוד. אבל הוא היה תוך שנייה מחפש את הטלפון כדי לקרוא בחדשות מה קורה. והרי הטלפון שלו כבר היה אצלי. כבוי. מוסתר בין החזיות והתחתונים שלי במזוודה.

"אנחנו לא חוזרים עד שאתה מסכים להוריד פרופיל, לצאת מהסיפור הזה של הקרבי". אמרתי את זה בלי למצמץ. בהיתי בו. חיכיתי שהוא יבין. חיכיתי שהוא יתפוצץ. אבל במקום כל זה הוא בא אליי, התיישב לידי על המיטה. חיבק אותי.

"אמא", הוא אמר, "לא ידעתי שזה עד כדי כך משפיע עלייך". הוא עוד לא קלט שהטלפון שלו נלקח. שאין בעצם טיסה. הוא חשב שאני רק מאיימת. יצא ממנו כל הטוב והקול המרגיע הזה. חשבתי שהכי טוב היה אם הייתי מצליחה לבכות אז, איכשהו להוציא ממני דמעות. אבל רק נתתי לחיבוק שלו להגיע אליי. חיכיתי לראות מה הוא יגיד אחרי שיעזוב אותי.

"אמא איתך בדבר הזה?" הוא שאל, ואני, נפלטה לי נחירה, "איזה, היא תרצח אותי כשתגלה".

הוא צחק אז, ואני נתתי לו לצחוק, כי ידעתי שאוטוטו זה משתנה לטונים אחרים.

"בואי נתקשר אליה, בואי נדבר על זה איתה", הוא אמר לי, ניגש אל המטען של הטלפון, אחר כך חיפש אותו על השידה, במיטה, מתחת לכרית. זה היה זמן טוב לרדת מהעץ, אבל האדמה נפערה מתחתיי לתהום. העץ קרס לתוכה.

"מה קורה, לקחת לי את הפלאפון?" הוא שאל, ואני הנהנתי, ניסיתי להסתיר את פרצוף האשמה. הוא הביט בי בהפתעה. כנראה לא ציפה שבאמת אלך רחוק כל כך. מכאן, חשבתי, זה רק יכול להידרדר. פרשתי בפניו את התוכניות שלי: מגורים בחו"ל על חשבוני, לימודים על חשבוני. ביקורים שלי ושל אמא כל שלושה חודשים.

"אתה לא מבין איזה חיים יכולים להיות לך פה", אמרתי לו. "אתה לא מבין מה הסיכויים שלך למות שם", אמרתי לו. הוא שלף את אותו טיעון של אמא שלו – למה הוא יותר חשוב מילדים אחרים. מהגנים של אמא שלו הוא יצא. ההיגיון שלי לא היה שייך לדנ"א של שניהם. זה לא שאני בהכרח חושבת שהילד שלי יותר חשוב מהילד של השכנים, הסברתי לו. אני פשוט לא חושבת שזאת מלחמת אין ברירה. לא על הקיום שלנו אנחנו נלחמים שם, אלא על אי-הקיום של עם אחר. אם היתה ממשלה אחרת, אמרתי לו, הייתי מוכנה לקחת את הסיכון.

שיקרתי, כמובן, אבל ברגעי משבר צריך לפעמים לפנות לתחבולות. האמת היתה שמהרגע שליאת החליטה שהיא רוצה ילדים אני החלטתי שאם יצא לנו בן, אני לא אמול אותו ולא אשלח אותו לצבא. אני בעד קדושת הגוף, לא קדושת המקום או המדינה. לחלק הראשון ליאת הסכימה. על החלק השני היא אמרה, בואי נדבר בעוד שמונה-עשרה שנה.

אבל הילד שלי היה חכם. הילד שלי ידע גם הוא להשתמש בתחבולות. ידע לשקר. הוא כנראה הבין מיד שהדרך היחידה שלו לצאת משם, מגן העדן הזה שנקרא איטליה – ולצאת משם עם אמא בחיים ועם טלפון עובד – היתה להסכים.

"בסדר, אמא", הוא אמר אחרי שסיימתי לנאום. "בסדר, אני אוותר על קרבי. אנסה להחליף למודיעין או למשהו חשוב אחר". ירדו לי דמעות בחלק הזה. באמת שבכיתי. לא חשבתי שזה יהיה כל כך קל, שזה ייגמר כל כך מהר. אבל מיד אחרי הדמעות התחלתי לפקפק. איך יכולתי לדעת שהוא רציני? שאפשר לסמוך עליו, על הילד הזה, שמגיל שלוש ידע בדיוק מה הוא רצה ולא ויתר? הרי חמישה ימים אני שיקרתי לו, למה שהוא לא ישקר לי בחזרה?
"אני רוצה ערבויות", אמרתי. תומר הביט בי בהפתעה.
"מה זאת אומרת ערבויות?"

"משהו, איזושהי ערבות, משהו שיוכיח לי שאתה לא סתם מנסה להרגיע אותי עכשיו, שאתה באמת לא תלך לקרבי". שלפתי מילים מהגרון בלי לחשוב עליהן בכלל. מה זה ערבויות? איזה ערבויות ילד בן שמונה-עשרה יכול לתת? תומר הביט בי בשאלה, לא אמר דבר. הייתי צריכה לשלוף משהו, ומהר. לחשוב על רעיון. חשבתי לומר לו שאני אקח את הטלפון שלו, ואחזיר לו אותו רק אחרי שנסדר את זה. אבל מה הבעיה לקנות טלפון חדש. חשבתי שנוציא דף ועט, נחתום על הסכם, אבל ידעתי שהסכם כזה שווה לתחת. אני לא יכולה לקחת את הילד שלי לבית משפט כי הוא הבטיח לי משהו אחד ואז הלך ועשה משהו אחר. חשבתי להגיד לו שאם הוא משקר אני אעזוב את הבית, אעזוב את ליאת, לא אדבר איתו יותר. אבל לא היה בזה שום היגיון. הרי עשיתי את כל זה כי רציתי אותו לצידי, בדיוק כדי לא להיפרד ממנו.
"אני לא מבין איזה ערבויות אני יכול לתת לך, אמא", הוא אמר, אבל הוא לא אמר שהוא נשבע, לא שאל למה אני לא סומכת עליו.
לא סמכתי עליו. רציתי שהוא יישבע. אבל גם זה לא היה מספיק לי. כל הילדות שלו הוא נשבע לי, אלפי פעמים על אלפי דברים. אבל באיטליה הוא כבר לא היה ילד, ובנוסף הוא חשב שאמא שלו השתגעה. הוא היה חכם, הילד, וכמו שאני שיחקתי משחק גם הוא. הוא ידע מהרגע הראשון מה הוא צריך לעשות. איך הוא צריך להתנהג. אני לא ידעתי כלום מראש, התגלגלתי עם הימים, עם ההתפתחויות. הייתי ספונטנית. אבל את היכולת לשקר הוא ללמד ממני. לא צריך בשביל זה דנ"א משותף. רק לשהות הרבה ביחד באותה יחידה משפחתית. הוא עשה הכול כדי להרגיע אותי, לגרום לי לחשוב שהוא זורם איתי, שהוא יעשה מה שאני מבקשת. בתוכו הוא ידע שזו הדרך הכי פשוטה ומהירה לחזור לארץ, לצאת מהסיפור הזה של האמא המשוגעת שלו, לחזור לאמא השנייה, השפויה.

"אולי תכתוב עכשיו הודעות לאמא, לחברים מהגרעין, שהחלטת לא ללכת לקרבי. אולי אם אני אראה אותך עושה את זה אני אאמין", אמרתי וחיכיתי לראות אם הוא יהסס. אם הוא היה מהסס הייתי יודעת. אבל הוא ישר אמר, "בסדר, תביאי את הפלאפון". פתאום התחלפו היוצרות. אני הייתי זאת שצריכה להסס.
היססתי. הוא היה מהיר ממני, הילד. הוא היה יכול לקחת את הטלפון, לרוץ החוצה, להתקשר לליאת. אבל בערך בשלב הזה נגמר לי הסוס: כל החרדה והלחץ מהרגע הזה הגיעו אליי. הותשתי. התרוממתי אל המזוודה, הוצאתי את הטלפון שלו. התיישבתי לידו.
"אני רוצה לראות", אמרתי. אז אראה, אז מה? הוא היה יכול לכתוב להם שעתיים אחרי זה שאמא שלו הכריחה אותו לכתוב את זה. שהוא עדיין מתגייס איתם, עדיין הולך לשים קסדה ואפוד שלא עוזרים בכלל כנגד הזוועה. צפיתי בו מקליד את ההודעות: קודם לליאת, אחר כך ליאיר, לדן, ליונתן, החברים הכי טובים מהגרעין. זאת היתה שעת בוקר מאוחרת. אף אחד מהם לא עשה כלום – כמו תומר ישבו בבית וחיכו לגיוס, אחרי שמשכו אותם משנת השירות שלושה חודשים מוקדם מדי. חיכינו כמה דקות. ליאת היתה בעבודה, ותמיד לקח לה נצח לענות. והחברים שלו, לא ידענו מתי הם יענו. אבל תומר שאל אותי, "הכול בסדר עכשיו? נרגעת? אפשר לארוז, לצאת לשדה?"
הנהנתי. לא רציתי לספר לו שאין כרטיסים. אין טיסה.
"הטיסה בעצם מחר", אמרתי לו. "יש לנו פה עוד לילה". ביקשתי ממנו ללכת לסופר, לקנות מצרכים לארוחת צהריים. אני רוצה סלט, אמרתי לו. מסביב הכול היה פסטה ודגים. כשהוא יצא נכנסתי למחשב, חיפשתי טיסות, הזמנתי לנו רכבת למילאנו, טיסה חזרה למחרת. לא היה לו מושג.

מאז שהוא הלך אני וליאת כבר לא. אני רואה בה את האשמה המרכזית.
הגרעין שלו בקושי סיים טירונות. העבירו אותם מהדרום לצפון, מהצפון לגדה. כל הזמן נפתחו זירות חדשות. היה גם השלב של הזירה האווירית. בחדשות כבר התקשו לצייר על המפות את החצים האדומים שלהם, איפה אנחנו בהתקפה ואיפה במגננה. כשהתווספה הזירה האווירית השרטוטים שלהם קצת השתבשו. זה היה השלב שבו פרשתי.

קשה להסביר כמה יפה פה. כל כך יפה שלפעמים אפשר לשכוח מהכול. שכרתי דירה בכפר קטן בשם קאמולי בליגוריה, ממש על החוף. זה הכפר האחרון שהייתי בו עם תומר. מעליי יש גבעות ירוקות-ירוקות, הים כחול-כחול, והבתים צבועים אדום, צהוב, כתום, ורוד. כל כך שלו פה שאפשר להשתגע.

אני לא שומעת אמבולנסים, לא שומעת משטרה, לא שומעת יריות. כשעזבתי לקחתי איתי את הדרכון שלו. לפעמים אני שותה קפה בבוקר, חושבת מה היה קורה אם באמת הייתי גוזרת לו את הדרכון כשהיינו פה יחד. אם הייתי מאיימת עליו בנישול מהירושה. בינתיים אני אוכלת בעצמי את הירושה של ההורים. והשמש, בקיצים פה, השמש אוכלת אותי.

למדתי איטלקית. יש פה דיאלקט מיוחד, של גנואה והסביבה. אני עובדת בחנות פרחים. לאף אחד אני לא מספרת מאיפה אני. אף אחד לא שואל. הם מנומסים פה. אף אחד לא שואל אם יש לי ילדים, בעל, אישה.

מהדורה מקוונת | אוגוסט 2024
דימוי: נועה פרדו, המקוננות, עיפרון על בד, 100*140 ס"מ. צילום פבל דמיטרוצ׳נקו