תסמונת קנדה

אולי תאמינו לה ואולי לא. אולי הסיפור שלה יישמע לכם מופרע, מופרז. אבל אין לה מה להפסיד. לא שהיא חשבה אי פעם שהיא אחת מהאנשים האלה, שיש להם סיפור שמשתלשל כמו תג שם מהצוואר שלהם. שלום אני נעמה והגבר שהייתי אמורה להתחתן איתו נהרג בתאונת מטוס קל. אני נועם ואני הניצולה היחידה מתאונת המטוס הקל. אני מיכל וברגע האחרון לא עליתי על המטוס ההוא שנעלם. כי אפילו אם יש מספר סופי של סיפורים בעולם, ומספר מפתיע של תאונות אוויריות, הזדהות עם סיפור אחד מעידה לא רק על דמיון מוגבל אלא בעיקר על הצטמצמות האופקים. ככה לפחות היה נדמה לה. אבל עכשיו, אם תציג את עצמה, היא תיאלץ לומר, "נעים מאוד, אני אווה ואני מתחזה". אלא שהיא כמובן לא תאמר מילה.

לפני שנה הייתה מתארת את עצמה אחרת וזה היה מסתכם בערך כך: אווה מירם. מקצוע: דוקטורנטית לבלשנות. גננת חובבת של קקטוסים. תחביבים נוספים: בשעות הפנאי מנהלת רומן עם פרופסור דיוויד קלארקסון. לפני שנה, גם שכרות בערב מלא בלאדי מרי ובירות לא הייתה מפילה אותה. אפילו במשחק הזה, "ספרי שלוש עובדות על עצמך, שתיים נכונות ואחת שקרית", בוודאי הייתה מנצחת, ולא רק כי מעולם לא גידלה קקטוסים. היו לצדה קורות החיים שלה, הנציגות המושלמת להישגיה הנוכחיים והעתידיים, הישגים שעלו אפילו על היפות שבציפיותיה, שהחליקו קצוות כמו שמותחים סדין על מיטה. קורות החיים שלה, ובעיקר הסעיף האחרון שהתווסף להם, היו טובים כמו כסף בבנק, כמו שאמרו שם. או לפחות מישהו אמר. מישהו שהתעקש לסמוך על הבנקים.

אבל עברה עוד חצי שנה והיא גילתה שהתואר השני שלה בבלשנות, וכמוהו התקבלותה לתוכנית המחקר היוקרתית בקולג' שמעבר לים, משולים לשום דבר. שההזדמנות שקיבלה הייתה (משולה? מעבר?) לדלת מוגפת. עוד גילתה, ברצף מפתיע של חידושים ותגליות, שלפתח רומן עם סגן ראש החוג משול למוות אקדמי. כמו הסטר פרין, היא חשבה, נצמדת לאקלים הקר. היא הייתה יכולה להסתובב עם A זוהר-מחטא על שמלתה, למעט העובדה שלא לבשה שמלות. כי מה שהניע את אמות הספים, חשבה אווה, שסוף סוף ניתן לה להשתמש בביטוי הזה, הייתה בגידתה בפקולטה ובערכיה. זה היה חטא הניאוף האמיתי. ועל כך איש לא התכוון לסלוח לה. ופחות מכולם היא עצמה.

"את כל כך רועשת", אמרה לה ג'יין האו, שהייתה גם היא בין מקבלי המלגה בני המזל. היא אמרה זאת בחיוך, ואווה אמרה "כן נכון" בהפתעה, אף שמעולם לא הואשמה ברעשנות. אבל הקול שלה באמת נשמע לה חזק מדי, לא מכוונן. היא הניחה שזה מאותם דברים שמתרחשים במעבר ממקום למקום. אם נחשבת שקטה ומנומסת, את טסה שתים עשרה שעות ואת קולנית ורועשת. אבל היא חייכה כאילו ג'יין התבדחה איתה. "כולם בטח ידעו שתקבלי את המלגה הזאת", אמרה ג'יין בשקט וקולה צלצל כמו כלי נגינה מסובך שדרש הרבה מיתרים ופעמונים. ואווה חייכה בשמחה על האמון המידי שג'יין נתנה בה, לקח לה חצי שנה להבין שג'יין לגלגה עליה. חצי שנה שלמה שבה האדיבות תפקדה כמסך עשן שאווה מעולם לא טרחה להציץ במה שהתרחש מאחוריו.

שבעה זכו במלגה היוקרתית של הקולג', "מלגת ג'ורג'יה לואיס קאופמן", שנקראה על דרך החיבה "ג'ורג'י לו", כאילו הייתה נערה עם נמשים על קצה אפה וזנב סוס מתנפנף. היא ניתנה לשבעה סטודנטים פעם בשבע שנים. מלגה שאמנם תנאיה כאילו נוסחו באגדה (הבן השביעי בשנה השביעית), אבל למעשה מתכונתה נבנתה על בסיס שיקולים קרים ונועדה לספק לאותם סטודנטים נבחרים מקפצה שתזניק אותם אל כיפת הזהב של החיים האקדמיים. הם אמנם יכלו להתרועע עם שאר הסטודנטים, אך זה לא היה מקובל. היה עליהם להסתדר לבדם, לשוט בפריגטה שלהם אל האופק. כולם ידעו שהשבעה שנבחרו שבע שנים לפני כן כבר מצאו את מקומם בעולם. השביעייה ההיא נחשבה לחבורה מגובשת מאוד שהקשרים שנטוו בין חבריה לא רק סייעו להתברגותם בצמרת (איזו שהיא צמרת, כל צמרת) ואף הזניקה אחת מהם לעמדת מפתח בממשל האמריקאי, אלא גם גרמו לאותן שנים נפלאות לתאום אות באות את החוויה הזוהרת של קולג' יוקרתי ובו שעות ערביים קסומות, מוחות אדירים שמקבלים סוף סוף את מזונם הראוי ושיט במפרשיות בימי הקיץ.

באופן מסורתי יועדה המלגה לנשים צעירות ומבריקות, אבל במחזור שלהם היו חמש נשים ושני גברים, צעירים ומבריקים לא פחות. בהתחלה נתפס מקס כחוליה החלשה מביניהם, אבל הסוף הרי ידוע, ולכולם התברר כי מי שהתאימה לתוכנית באופן לקוי היא אווה. אווה לעולם לא תקשור קשרי חברות אמיצים עם הארבע האחרות שהיו צעירות ממנה וכינו עצמן באירוניה "השושנים" על שם ספרי הילדים שכתבה מדונה וראו אור כשהיו ילדות. באותן שנים כבר הייתה אווה מתבגרת ולא שמעה על גלגולה של הזמרת בסופרת ילדים. היא דמיינה את החיים המוגנים של ארבע השושנים בילדותן, בדירות רחבות ידיים בניו יורק או במקרה הרע בטורונטו, עם אופֶּר שמדברת איתן בסינית מנדרינית, עם מדונה שחותמת להן באופן אישי על הספר כשהיא יוצאת מהדירה היפהפייה שבה הן מתגוררות עם הורים מצליחים מאוד ושמורים היטב, וארבעתן, בארבע דירות זהות, מעקמות את האף ומשליכות את הספר רק כדי שהאופר תבוא ותאסוף אותו בשתיקה. למען האמת, מבין הארבע רק חייה של אנאבל תאמו את התבנית הזאת, אבל בסיפורים שסיפרה על עצמה, לפחות באלה שגונבו לאוזניה של אווה, הופיע דווקא בונו ולא מדונה.

אווה לא ידעה איפה בדיוק נקבע קו השבר שהותיר אותה על אי קטן משל עצמה. אי מוקף במים ועוד מים. היא אפילו לא ידעה שכל מאמציה – תחילה להתחבב עליהן ואחר כך לרחוק מהן ולבסוף לפגוש את דיוויד קלארקסון (כאילו יכלה לתכנן את זה, כאילו באיזה שהוא עולם אפשרי היה כל זה פרי של תכנון מדוקדק) – יעלו רק אבק, יהיו משולים למוץ ותבן ורק יסבכו עוד יותר את החבל שהסתבכה בו מראש.

היא הייתה צריכה לכעוס. מקס כעס בשבילה. מקס הפך נזעם ממש ברגע שהבין מה מתרחש. הוא קרא להן בפניהן "ארבע המכשפות", אבל הן חשבו שהוא מתוק כל כך. מתוק ומוכשר. כמו ילד שיושב בכיסא ליד שולחן הגדולים אבל רגליו מתנודדות באוויר.  וממילא כל מאמציו של האביר המוקטן שלה לא שינו את מה שגם אווה חשה בסתר לבה. אף שנקטה את כל הצעדים הנכונים, על אף שעבדה קשה וכיתתה רגליה, נבחנה ונבחנה שנית ומילאה טפסים על גבי טפסים וקראה ספרים כדי להגדיל את אוצר המילים האנגליות שלה, על אף כל זאת זה לא הגיע לה. בעצם גם אווה הופתעה מכך שזכתה במלגה. היא אפילו לא הגישה בקשה אלא רק רצתה להתקבל למחלקה לבלשנות של הקולג', ופתאום המכתב מפרופסור אלכסנדרה היל הגיע, מלווה בשיחת טלפון אחת שאחר כך הורידה גשם של שיחות וברכות. כי המלגה הזאת הייתה ממש ברק בשמי האקדמיה החשוכים, חשוכים עד כדי כך שאפשר היה בקלות לטעות בהם ולחשוב שהם אינם שמים אלא תקרה של חדר בגודל בינוני.

"כאילו פיה נגעה בך עם שרביט קסמים", הציעה רונה, ואווה אמרה אחר כך, הרבה אחר כך, "לא, זה כמו בפעם ההיא שמאריסה טומיי זכתה באוסקר וכולם אמרו שהתבלבלו במעטפות ובגלל זה היא בחיים לא קיבלה תפקיד טוב אחרי 'בן דודי ויני'. כי האוסקר שלה היה בעצם אוסקר בטעות. אוסקר גנוב". ושתיהן פרצו בצחוק גם בגלל מאריסה טומיי המסכנה וגם בגלל האבסורד שריחמו על כוכבת קולנוע, אבל זה בדיוק מה שאווה הרגישה. שזה לא הגיע לה שהיא הגיעה לשם בטעות, שאולי איזו מזכירה התבלבלה במעטפות ואיפה שהוא יש אווה אחרת שמחכה עד בוש לבשורה הטובה. ורק בגלל זה הן כועסות עליה, כי הן כולן חברות של האווה האחרת ומגיעות אליה לחדרה הלבן שבו היא גוססת משחפת ומאי-צדק, ומביאות לה פרחים באגרטלים שקופים ומספרות לה על המטומטמת הזאת שתפסה לה את המקום. כי החיים האלה, תוכנית המלגה על שם ג'ורג'יה לואיס קאופמן, היוקרה, הארוחות עם נשיא הקולג' וההזדמנויות שחיכו לה כמו זרי פרחים באגרטלים אחרי פרמיירה, בעצם לא נועדו לה.

ואז היא פגשה את דיוויד קלארקסון. ברגע הראשון הוא נראה לה כמי שנגזר מתוך חיים אחרים או אולי ממודעה לבושם ישן. הוא היה הסגן של פרופסור היל ושימש כיועץ רוחני לשביעייה אף על פי שכולם מיהרו להבין שזאת משרה רשמית בלבד והומלץ להם בעדינות שלא להיוועץ בו. הוא פגש אותם רק פעם אחת בתחילת השנה, לבוש במבט עגמומי ובחליפה שחִצֵי כסף קטנים הוטבעו באריג שנתפרה ממנו, שאפילו אווה הבינה שהוא משובח. במקום לתת להם עצות על המלגה ועל חיי הקמפוס, על מקומם הייחודי בו, ואפילו טיפים על מוצרי שיער ("ברור שבזה הוא מבין", חייכה מדיסון סטו בהתנשאות) או על מסעדות טובות ("זה ברור שיש לו כסף לזה", לחשה אנאבל), הוא דיבר איתם על טוקידדס הזקן. ניצב כתורן מול חיוכם המתוח, ציטט מתוך זיכרונו, "צדק בא בחשבון רק כשכוחם של שני הצדדים שקול". איש מהם לא הקדיש לו אף לא תשומת לב זעירה. כך ששום דבר לא הכין את אווה לכך שדווקא הוא יהיה, ולו רק לרבעים ולחצאים, האיש שלה.

בפגישת הבירור החצי-רשמית שנערכה אחרי שהכול נודע, פגישה שאי-רשמיותה הייתה רק מעטה קרח דק שנוצק מעל הליך רשמי מאוד שהחל להתגלגל, הביטה ראש החוג באווה מבעד למשקפיים עבים. המשקפיים נועדו לטשטש את יופייה. כך לפחות הניחו כולם. פרופסור היל ניחנה ביופי שהיה בולט מדי, הוליוודי כמעט. היא הייתה אדמונית וצחת עור על אף גילה המתקדם, ושערה סודר על ראשה בסיכות שחורות. היא עוררה באווה הערצה מוחלטת מן הרגע הראשון שפגשה בה פנים אל פנים. הערצה שנותרה בעינה על אף כל מה שקרה אחר כך. שום תמונה מאתר הקולג' לא יכלה להעביר את יופייה הקורן ואת נוכחותה השלווה. כשנפגשו לראשונה היא לחצה את ידה של אווה בלחיצה מפתיעה בעוצמתה אווה ציפתה שגם הפעם היא תלחץ את ידה, שפרופסור היל תשוב ותלחץ את ידה בהזדמנויות רבות בעתיד. אבל פרופסור היל ביקשה ממנה לשבת והניחה את ידיה בחיקה.

אווה החליטה מראש שתתקן  את מה שהתקלקל.  היא תודה באשם ותישא בתוצאות ולבסוף זה יתוקן. והיא חשבה שאולי יראו את קווי השבר ואת אמצעי ההדבקה במשך שנים ארוכות, אבל בכל זאת התיקון יחזיק, זה יעמוד. כשחיכתה להיקרא פנימה עמדה דומם בחדר ההמתנה רצוף האקוורלים העדינים שנראו בהם סירות דיג ולווייתנים באופק. היא נזכרה באבא שלה. באוטו המקרטע של אבא שלה שהיה אוסף אותה בו כל יום מהצבא, האוטו שהם קראו לו בחיבה "זה נוסע" כי זה הדבר היחיד שעשה. והיא ידעה שלא תוכל לספר זאת לפרופסור היל, שסבא רבא שלה צייר את הציורים הקטנים האלה, שנתלו במשרדה וכמוהו גם במעונו הרשמי של ראש ממשלת קנדה ובמוזיאון האתנוגרפי, כי הסבא הגדול עצמו נחשב לאיזה פרח מוגן של קנדה. ומבטה נדד אל הציפורניים שלה שכבר לא כססה ושכבר נצבעו כמנהג המקום בצבע ורדרד עדין, ומבטה הצטלב במבטו של המזכיר של פרופסור אלכסנדרה היל, שתמיד נראה חכם ואניגמטי כמו חכם סיני אף על פי שכלל לא היה סיני, והבינה שלפחות הלבוש שלה בסדר.

ממרחק מסוים אווה באמת נראתה כמו בבואה צעירה ורק מעט פחות מרשימה של פרופסור היל. אפילו החולצה הלבנה ומכנסי הסיגר עם צעיף הפייזלי הרך היו בבחינת חזרה על התמונה הידועה של פרופסור היל, שערה האדום פרוש על גבה והיא רוכנת בנחישות מעל הדוכן בהרצאה פורצת הדרך שלה בקיימברידג' על דקדוק ואפיסטמולוגיה. והנה אווה נהגה בבלי דעת כמו קייט מידלטון, שמקפידה להתלבש בווריאציות מדויקות על לבוש חמותה המתה. קייט מידלטון, שאפילו כשהחזיקה את בנה ביציאה מבית החולים וחייכה לצלמים ולעולם כולו הייתה רק בבואה ברונטית של הנסיכה המתה. ואווה נזכרה בשמלת הנקודות של הנסיכה (שלא הייתה נסיכה אלא רוזנת, אבל לאיש לא אכפת), שהסגירה במכוון בטן עגלולית שזמן קצר עוד לפני כן נם בה טוען לכתר. והיא קצת בזה לעצמה על ידיעת הפרטים האלה. אלא שהאנלוגיה הייתה רק רחוקה מלהיות מדויקת, כי אווה לא הייתה בת מלוכה, פרופסור היל לא מתה ושום תינוק לא נולד. מה גם שאנלוגיות ממשפחת המלוכה הבריטית לא התקבלו יפה בקולג' היוקרתי שתוכנית לימודי הנשים שלו לא כללה בשום אופן נסיכות.

המשרד כולו היה מהודק, נקי וזך. פסלון הזכוכית הבודד על המדף העיד על עושר שעובר בירושה. עושר כמעט גנטי. אווה התבקשה לשבת מול פרופסור היל, שלא כבפגישות הקודמות ביניהן, שבהן ישבו תמיד זו לצד זו על הספה הבהירה שאפילו בדל חוט לא דבק בה. כשישבו זו מול זו ראתה פתאום את מרחק שמשתרע ביניהן, מרחק שלא ניתן לחצות. בייחוד לא אחרי שחטאה כך. פרופסור היל אמרה בקולה הרך, "אווה, מה חשבת לעצמך", בלי סימן שאלה. היה במבט שלה מסר ברור של סופיות. היא הביטה בה בחמלה כמו שמביטים בגור לפני הרדמה. חמלה ולא אכזבה, כאילו היא, בחולצות המשי הפריכות, קן הסיכות על ראשה והעיניים שראו קילומטרים ומיילים אל תוך תוכו של הדקדוק הגנרטיבי, ידעה מראש שדווקא אווה תהיה הנפל. "התפוח הרע", כמו שלאווה היה נדמה שאנשים נהגו לומר באזור הזה של העולם, אף על פי שדווקא היא, שעסקה במטפורות, הייתה אמורה להתחלחל מתרגום ישיר כל כך של ביטוי משפה לשפה. כאילו באמת יוצקים מים מכלי לכלי והמים משני צדי האוקיינוס הם תמיד אותם מים. כאילו שפכו את התינוק עם המים.

ולאווה היה ברור שזאת לא פעם הראשונה שפרופסור היל ניהלה שיחות כאלה. ועל אף זאת התכנסה בתחושת האשם שלה, כך שראש החוג אפילו לא הייתה צריכה להזכיר לה, אף שהיא אכן הזכירה, כמה בת מזל הייתה אווה שהתקבלה לקולג' הפרטי, שרק המלגה הנדיבה מאוד שזכתה בה פתחה בפניה את שעריו, וכמה נדירה הייתה ההזדמנות שזכתה בה להיות אחת מתוך שבעה, להימנות עם עמיתי ג'ורג'יה לואיס קאופמן (פרופסור היל הקפידה להשתמש תמיד בשם המלא). וכמו בנאום קבלה מהופך הזכירה לה שאצלם בקולג' החוקרים אפילו לא מוכרחים ללמד, כאילו מרגע שחתמו על שישה עשר טפסים שאיש לא קרא עד תום, התיישבו על מרבץ זהב של גמדים שעתיד לפרנס אותם עד סוף הזמן או לפחות עד קצה חייהם.

אווה התלבטה אם למחות על המוסר הכפול, אם זאת שעת המבחן שלה לגלות כוח יוזמה שמעולם לא אפיין אותה. הרי פרופסור קלארקסון, שברגעים האלה חשבה עליו כעל ישות אוניברסיטאית שאין לה צורך בשם פרטי, נותר אחרי כל מה שאירע ביניהם ללא פגע. איש לא איים על המשרה שלו גם אם שבו והשוו את נוכחותו הקבועה לרוח הרפאים של הקולג'. בכל זאת הוא היה שם, עם המשכורת וכרטיסי הביקור והמשרד הנעול. הרי אף אחד לא ידע מה לכל הרוחות עשה שם ולמה הקולג' הותיר אותו ברשימת בעלי התפקידים. הוא אפילו לא נדרש ללמד. אווה שאלה את עצמה איך הסתבכה עם הגבר הזה על חליפותיו היקרות והבלורית הכהה, על המבט העצוב שלו שלא תאם דבר ממה שידעה עליו, שמכל הדברים בעולם אהב הוקי קרח ושירה צרפתית עתיקה, שהצרפתית הבסיסית שלה לא סייעה לה להבין לאשורה. היא הביטה אל תוך עיניה הכחולות של פרופסור אלכסנדרה היל. לרגע חשדה שגם פרופסור היל חטאה ברומן עם פרופסור קלארקסון, הסוואנט, כמו שקראו לו אפילו המנקים (היא ידעה, הוא סיפר לה), אידיוט-גאון בעל שיער נהדר, כמו שדמותו צוירה בקריקטורה היחידה שאווה ראתה בקמפוס, אבל היא נזכרה שזה לא יכול להיות. "חשבתי שאנחנו חברות", אמרה לה בייאוש מסוים, יודעת שבזה חתמה סופית את הקריירה שלה שם. "אווה יקירה", אמרה לה פרופסור היל בעברית מושלמת של מי שבילתה שלושה קיצים מנעוריה בארץ, אבל לא בקטיף תפוחים בקיבוץ אלא על ספסלי הספרייה הלאומית, "באמת יש לך עוד כל כך הרבה ללמוד".

את מה שלא אמרה לה ראש החוג בקול אמרה לה אחר כך אנאבל גודווין-אדוארדס, ששפתיה הגו את הדברים האיומים ביותר במעין ניגון מתוק וילדותי. אחרי כמה היתקלויות בנערה בחצאית הטרפז ומטפחות הצוואר אפילו המרצים שלה כבר לא נפלו בפח. אנאבל גודווין-אדוארדס פגשה את אווה מיד כשיצאה מהמשרד של פרופסור היל, ואווה, שתהתה לרגע מה יש לה לעשות שם, קיוותה שהיא יכולה לסמוך על ההתעלמות הרגילה שבה נהגה בה, כאילו הייתה אווה ניצבת בלבד במחזה "חייה של אנאבל". אבל להפתעה אנאבל, שבאותו יום לבשה ורוד מכף רגל ועד ראש (אבל ורוד של ספורטאים שעיצבה סטלה מקרטני, גם את זה אווה כבר למדה), מיד נפלה לזרועותיה והמהמה "אווה! אווה!" בצלילים זעירים. וכשהרפתה ממנה נשארה אווה לעמוד מול החיוך המתוק עד זימה שהתנוסס על פניה הקטנים. ולו סיפרה זאת למישהו, אף שלא סיפרה, הייתה אווה נשבעת שעיניה נצצו כשאמרה, "באמת! באמת שאני לא מבינה למה אלכס מאוכזבת ממך ככה, כאילו היא לא יכלה לדעת מראש!". אווה התלבטה אם היא אמורה לענות וממתי אנאבל קוראת לפרופסור אלכסנדרה היל "אלכס", אבל אנאבל לא סיימה. "הדבר היחיד שהוא תעלומה עבורי, עבור כולנו בעצם, זה למה אחרי שאלוהים יודע איך קיבלו אותך לכאן, אחרי שאת! התקבלת! להיות אחת מהג'ורג'י לו! בחרת לנהל רומן עם היועץ והסגן חדל האישים של אלכס. באמת, בן אדם שבנה קריירה שלמה על מאמר וחצי ועל קרבת משפחה מפוקפקת לחומסקי!". אווה  ציפתה לחזות סוף סוף  בבלון המסטיק שאנאבל לא הפסיקה ללעוס, ושיופיע מולה כמו אחד מסימני הקריאה המודגשים שהשתמשה בהם בשעת דיבור. אבל אולי היא לעסה רק את הלשון של עצמה. היא נראתה כמו מישהי שיכולה להתענג על לעיסה נמרצת של לשון. לבסוף מצאה אווה את הקול שלה ואמרה, "לכי לעזאזל אנאבל"  בלי שום סימן קריאה, ואפילו זה עוד לא היה הסוף.

כי מלבד אנאבל היו כולם מופתעים מאוד. לפחות זה מה שאמרו. תוכנית ג'ורג'י לו הייתה כה קטנה וכה יוקרתית עד שנפילתה של אחת מתוך שבעה באמת הרעידה את אמות הספים. לחלק מן התוצאות לא ציפתה כלל. ג'יין האו, אנאבל, כרמן ואיימי, ארבע השושנים שהחלו בתוכנית המלגה לצדה, נהגו בה סוף סוף בנחמדות, כמו שנוהגים בזקנה שצריכה לעבור את הכביש ולהתאשפז לנצח בבית האבות ששוכן שם. בהתחלה עוד התעוררה בבקרים ומצאה את דרכה לספרייה מביטה באור שבוקע מהחלונות המוארכים, עורמת בנחישות ספרים עתיקים על השולחן ומדפדפת רק בכרך העליון. היא חשבה שלפחות תנצל את הזמן לקריאה. אחרי הכול את הספרייה פקדו סטודנטים רבים ולא רק חברי התוכנית. כמו שמחביאים עלה ביער וספר בספרייה, גם לאווה נדמה היה שהיא הייתה יכולה להיטשטש עד דק בין מדפי הספרים, כמו דף שצנח מספר בין כורסאות העור שמסעדן נשחק מראשים רבים שהונחו עליהן בייאוש ובאושר. כשהטתה את ראשה מעל "בעיות בלוגיקה" (אילו שהן בעיות, איזו שהיא לוגיקה, היא כבר לא התחייבה יותר על דבר), הייתה שוב אחת מקהל התלמידים המרכינים ראשם מעל שולחנות, כעוסקים בפולחן עתיק שחוקיו כבר נשכחו מהעולם כולו. היא אהבה לשבת בקומה השלישית באותו כיסא עץ שהיה סמוך לחלון שהזכוכית בו הייתה חלבית כאילו מלאך נשף עליה. תמונתה של תרזה מאוויליה נתלתה מעליה, ואווה כבר ידעה שכמה מתלמידות השנה הראשונה נהגו לשים פתקים מאחורי הדיוקן שלה. פעם ג'יין האו הראתה לה איך הפתקים נושרים משם. שתיהן צחקו ולרגע אווה האמינה שכל עניין השושנים והכתף הקרה המשותפת שהפנו לה יפוגו כלא היו. תבורך תרזה הקדושה מאוויליה. שלג ירד בחוץ. היה נדמה שלעולם לא יפסיקו פתיתים להסתחרר ולצנוח ואווה לא יכלה להתרגל לכך. זה עדיין נדמה היה לה כמו קסם שהשמים עושים.
היא חזרה משיטוט בקומה השנייה, בראש ערימת הספרים שלה נחו ארבע עוגיות מסוכרות ופתק שכתוב עליו "אכלי אותי". היא לא ידעה אם העוגיות אמורות להביע השתתפות בצער או ברכת "תודה שפרשת! להתראות אף פעם!". אווה אכלה אותן והחליטה שלא לחזור לספרייה. רק מקס ניסה בכל כוחו להצהיל את רוחה, אבל כשפגשה בו היה אפוף צער כן אם לא טרגי ממש. הוא היה החבר היחיד שלה בחוג חוץ מפרופסור קלארקסון, שההגדרה הזאת לא באמת התאימה לו. באותו אחר צהריים, כשבא לבקר אותה בדירתה, היה נדמה לאווה כמתאבל על קרוב משפחה שנוסף על האובדן והאבל הוריש לו חובות עצומים. הוא לבש ז'קט גדול מכפי מידותיו ועניבה מנוקדת. זה היה כמו במשחק הישן שלהם, עד כמה שמשהו הספיק כלל להתיישן עבור אווה, ורק כדי לשמח אותו אמרה: "ברור, אתה מישל פוקו", ומקס באמת שמח, כי העניבה שמצא בחנות יד שנייה דמתה דמיון מסחרר לעניבה ההיא שפוקו ענב בראיון הידוע ההוא, ידוע אך נדיר, שנתן לפני שנים רבות וששניהם למדו פעם כמעט בעל פה.

שלושה ימים לפני שחזרה לארץ הזמין אותה מקס לארוחת פרידה במסעדה המסתובבת בבניין CN. היא רצתה למחות שזאת מלכודת תיירים ושזה יקר באורח רצחני, וכשהתחילה לדבר דמיינה טיפות דם נוטפות מהמנות ושתקה. אבל מקס היה חמוד ומעורר רחמים, חבוש בכובע שאחיו הגדול נתן לו, מותיר אותו כתמיד בעמדת האח הצעיר, התינוק, ובה בעת היה נחוש שאווה תבלה ובלית ברירה היא נעתרה לו.

"את תאהבי את זה", אמר מקס, משוכנע שהטון ההחלטי יעבוד. ואווה אמרה לו שכן, היא בטוחה שהיא תמות על זה. הוא הוציא מכיס מעיל העור שאווה לא ראתה אצלו מעולם משקפי קרן וגלגל כלפי מעלה את צווארון הגולף. "אתה מישל פוקו", אמרה שוב אווה, ומקס חייך כי זאת הייתה מחוות הפרידה שלו, ואז הודה שהתלבט בינו ובין ג'ודית באטלר, שהרי הם נפגשו לראשונה בהרצאת ערב שנתנה בקולג' שלהם, אבל טען שהשיניים שלו מבריקות מדי בשביל באטלר וחייך כדי להוכיח, ואווה לא אמרה לו שמעולם לא שמה לב לשיניים של ג'ודית באטלר, שזה רק אחד מאותם הדברים שמקס הניח שהם חלקו אבל בעצם מעולם לא היו להם במשותף.

כשעלו לקומה העשרים ושבע קיבל את פניהם שלט שהזכיר לזוגות שאפשר להתחתן במקום. מקס הביט בה באומץ של מי שאינו רגיל לספר בדיחות שלא כוללות משקפיים או עניבה, ואמר שזאת יכולה להיות ההזדמנות שלהם. הוא היה צעיר ממנה בשבע שנים. הוא היה מבריק, כמו שגבר אחד עלול להיות בין נשים רבות. כי אלה תמיד האפשרויות: מבריק מאוד או דביל מושלם. כן, הוא היה מבריק אבל ביישן עד מוות, חוץ מאשר עם אווה, ונוטה לאנמיה. הדם פרץ מאפו בקילוחים אחת לכמה ימים. אווה חשדה שרק לאחרונה הבין שהוא בכל זאת מעדיף בנות על בנים. "כן", היא אמרה לו, "נכון, זאת יכולה הייתה להיות ההזדמנות שלנו". היא לא הזכירה לו שהסיבה שהתחילו לדבר באותה הרצאה של באטלר הייתה שאווה הזכירה לו את אחיו הגדול. "וזה אינססטואלי מדי אפילו בשבילי", אמרה כשסיפרה על כך לרונה, שבהתחלה, כלומר לפני שפגשה את דיוויד קלארקסון, סיפרה לה ממש כל דבר.

מקס ואווה הזמינו שני קוקטיילים ורודים (מקס היה אחראי על ההזמנות, כמו על החשבון כולו), שעוטרו בציפורי פלמינגו זערוריות עשויות נייר. אווה קיפלה את הציפורים ושמרה בארנק כמו מזכרת חשובה. באותו יום מקס היה בשיאו. הוא העמיד פנים שהוא חוקר הבוחן מסעדות מסתובבות ברחבי העולם. ברגע הבא הפך המחקר לפרויקט קולנועי דל תקציב ומקס שלט בפרטים באופן מרשים להפליא. אווה לא יכלה שלא לצחוק ממש, ותוך כדי כך ניקר בה הספק אם אי פעם ראתה אותו כך. כי מקס, ששני כתמים אדומים פשטו בלחייו אבל אף טיפת דם לא נזלה מאפו, תפס גם את תשומת לבם של הסועדים בשולחנות הסמוכים.

אווה חשבה שרק ככה, בחיים האלטרנטיביים שהדביק לעצמו, חיי החוקר הנלהב והקולנוען המסור המחפש אחר מסעדות מסתובבות בכל רחבי הגלובוס, הוא נראה מאושר באמת. והוא חיכה שתגיד משהו והראה לה טריק עם מערבב המשקאות, וסיפר שאחיו הגדול לימד אותו, אבל אווה זיהתה שזה נלקח מסרט שראו שניהם, וחייכה שוב ושתקה.

הם יכלו לשבת זה לצד זה בטיסה ולא לדבר לעולם. היא הייתה מתבוננת מבעד לחלון האטום עד שמקס היה מאבד את סבלנותו ומציג את עצמו בפניה. הוא בוודאי היה מראה לה את הטריק הזה בדיוק, מלהטט במערבב משקאות ומוסיף עליו אותן מילות הסבר. דייל היה חולף על פניהם והמטוס היה נע באיטיות כמו מסעדה מסתובבת. אווה הייתה בוהה בפרקיו המלבינים וחושדת שהמטוס שלהם מאבד גובה.

מקס חייך אליה חיוך זוהר ואווה הזדקפה במקומה. "זה באמת הנוף הכי יפה בעולם", היא אמרה לבסוף באנחה, ובאותו רגע הבינה שהיא לכל היותר תיירת ובעצם היא כבר עזבה.

גרנטה 4 – הזדמנויות | מאי, 2016
דימוי: רמי מימון,  Secret ,2009