תשעה קצרצרים

בחדר האוכל

הם רכונים על ארבעותיהם, ועל גבם תל מתגבֵּהַּ כדבשת. הלוא אלה אצ'י, צ'צ'י ובצ'י, שעבדו פעם בחדר האוכל שלנו והיו מסלקים את כלי האוכל ואת שאריות הארוחה מן השולחנות. חודשים סבבו בינינו בפנים חתומים כשומרי סוד, כאילו סודם מציבם במעלה גבוהה מאיתנו באיזה סולם דרגות סמוי. מרימים רגל זו ויד זו, טופחים בדפיקה על הרצפה הקשה, מתנודדים תחת משאם, שאינו אלא משא סירים ישנים שהושלכו מן המטבח, צועדים בטור כמבקשים להדגים משהו בחיקוי זה של שיירת גמלים, אך מה בדיוק איננו יודעים. ועל השולחנות נערמים כבר שנים כלים משומשים ופסולת מזון, שכן לאחר שעזבו – כך פתאום עזבו – לא נמצא לנו מי שיתפוס את מקומם. אני, כמובן, עסוק עד למעלה מראשי, בעל משפחה, וקהילה שלמה נסמכת על עבודתי, וכך גם דן חברי, הלועס את מזונו בלעיסות גדולות ואיטיות, וכמוהו גם רן, שותפנו לשולחן, המפנה את ראשו פעם לימין ופעם לשמאל, בולע במאמץ ונושף הבל חם, לח וריחני אל אוויר החדר.

דרישה לשוויון

הקופים התיישבו על הספה בחדר האורחים וחשפו שיניים לבנות. הגשתי להם תה ועוגיות. בכל מאודי השתדלתי לפענח את מבעי פניהם כדי שאוכל, מכאן ואילך, לרצותם. הם הביטו בתה בעיון וצחקו עד שבטנם כאבה. אחר כך נטלו את העוגיות, מעכו אותן באצבעותיהם, פיזרו לכל עבר והשליכו פירורים איש על רעהו. צווחותיהם החרישו את אוזניי. כמה רעש אתם עושים, קראתי לעברם, וכמה לכלוך! הם השתתקו, ניכר בהם כי הם מתאמצים לרסן את התנהגותם. אחד מהם הוציא זוג משקפיים עבי-מסגרת והרכיבם לאפו, שלף צרור ניירות, עלעל בו מעט, ליקק את שפתיו ואמר: אנחנו דורשים שוויון זכויות. הם תלו בי את עיניהם הקופיות הגדולות, החומות. ככל דרישה לשוויון גם זו מוצדקת בלי ספק, אך היא תפסה אותי לא מוכן, ומלבד זאת, הרי איני מוסמך כלל להיענות לה; אף על פי כן, הרצון לא לאכזב אותם כמעט גבר על השכל הישר, וכבר קרוב הייתי להבטיחם הבטחה שאין לה כיסוי. למה לכם, בעצם, שוויון זכויות? שאלתי לבסוף. לכך לא היתה תשובה מוכנה בפיהם. הם התלחשו ביניהם, ומשסיימו פנו אליי בפנים מחייכים. ישבו וחייכו, ולפתע פרצו שוב בצחוק בלתי נשלט.

מכונות

על שולחן העבודה מונחות מכונות שדרוש להן תיקון, אני יושב מולן ומתבונן בהן בתשומת לב. ככלל, בכוחי לתקן כל מכונה שנופלת לידיי, לא דרושים לי אלא מידה של ריכוז ואי אלה כלים ומובטח שתשוב לפעול כבתחילה. אלא שלקות מסוימת מונעת ממני להיות בעל מלאכה ראוי לשמו: מלאכת התיקון היא לי כעין פתרון של משוואה מתמטית – לא המחשבה על האדם, או האנשים, שייהנו מפעולתה מניעה אותי, כי אם התשוקה לגבור על הבעיה שהיא מציבה לי. פשוט מאוד, אינני יודע, ואין בכוחי לנחש, למה היא עשויה לשמש. אני נוטל את המכונות השונות ומרכיבן יחד כך שמנגנוניהן מבטלים זה את זה. אני מביט בהן בסיפוק. המכונה המשולבת אין בה לא מתגי הפעלה ולא ידיות משיכה ולא פתח פליטה ולא זרוע ולא חלון. הלוא זו המכונה המושלמת, המשוואה הטהורה מכול. ולוואי אפשר היה להפוך את העולם כולו למכונה נטולת תכלית מעין זו, אני חושב לעצמי.

יציאה למסע

את הרהיטים ואת מכשירי החשמל והספרים הוצאנו וערמנו על המדרכה. אחר כך גלגלנו את מזרני השדה וחיברנו אותם אל תרמילי הגב הגדולים, הגדושים עד להתפקע, ומעליהם הנחנו את השמיכות הדקות ואת קופסאות השימורים ואריזות המזון המיובש שהועדנו לנו לדרך. את כל אלה קשרנו היטב והעמסנו בתנופה על הגב, נעלנו את הבית ויצאנו לרחוב. לבנו עלה על גדותיו מרוב התרגשות, צעדנו בנחישות ובשמחה. בפינת הרחוב פנינו ימינה ובפינה הבאה שוב ימינה, ושוב, ולבסוף שוב, ועד מהרה עמדנו מול פתח ביתנו. פתחנו את הדלת ונכנסנו פנימה. אחרי שהורדנו מעל גבנו את התרמילים, המזרנים, השמיכות ומצרכי המזון, יצאנו אל המדרכה וחיש העברנו את הרהיטים ואת שאר החפצים פנימה. השבנו כל דבר למקומו בלי אומר ודברים, בזריזות וביעילות, וכשהסתיימה המלאכה הצצנו בשעון. המסע כולו, מראשיתו ועד סופו המוצלח, לא נמשך יותר מהרף עין.

חלום הבלהות של הפילוסוף

ככל שאני מקדיש לאמת מחשבה רבה יותר, כך היא מתחוורת לי ביתר שאת. לעתים, לאחר שעות של ריכוז, היא מתבהרת כולה ועומדת לנגדי במלוא חיותה כציור לעיני מבקר במוזיאון. מוחי רושם את קוויה לפרטי פרטים לבל תחמוק שוב ותיעלם. לא עוברת שעה קלה והיא לובשת נפח וגוף, אני מחזיק אותה בידיי וחש את משקלה. זוהי תיבה לא גדולה ולא קטנה, עשויה עץ אדמדם ומחוזקת ברצועות נחושת, מעוטרת בעיטורים נושנים. אני מהסס לרגע, אך מיד מתיר את הסרט הצבעוני הקושר אותה ומרים את המכסה.

יציאה לחופשי

מאחר שנפלה טעות בתכנון האולם, ישב השופט על במה מוגבהת יתר על המידה, אשר ריחפה הרחק מעל ראשי הקהל ושאליה טיפס במדרגות לולייניות צרות ותלולות. בניגוד אלינו, שקבל עם ועדה הבענו את דאגתנו למסכן המתאמץ כל כך להעפיל אל מושבו ואף מסתכן בנפילה שתעלה לו, קרוב לוודאי, בעצמות שבורות, שמר הוא על רוח טובה וכמדומה ביקש להוציא מתוק מעז. תחת שיתאונן על הטיפוס הקשה עלה וירד בלי הרף, תחילה כמה פעמים בין דיון לדיון ועד מהרה בעת הדיון עצמו, בלא לאות ותוך שהוא גוער בפרקליטים ומעודד את הנאשמים לומר את דברם בלי פחד. לבסוף אפשר לו כושרו הגופני להיתלות על לולאה שהשתלשלה מן התקרה ולהסתובב מעל ראשינו במעגלים מתרחבים בעודו פולט קריאות רמות, מאושרות, שנועדו להשליט סדר בְּעוֺלם שכבר היה רחוק ממנו. ובאחד הימים אבדו קריאותיו בין קורות התקרה, והוא עצמו נעלם מן העין. שרתי הבית שיצאו לבקשו העלו חרס בידם, ואנו, יושבי האולם, שכעת לא היה מי שירשיע אותנו, יצאנו לחופשי בלב נחמץ.

נשיא המדינה

לא מכבר ביקרתי בארץ רחוקה. ראיתי פיל קטן דוהר בעוז בלב הערבה. טעיתי, זו היתה משאית – תחילה היתה רחוקה ולכן כשלתי בזיהוי, ולבסוף התנשאה ממש מולי. אז נעצרה, ומתוכה קפץ הנהג, גוץ עגול פנים וּורוד לחיים. הה, שלום לך, אדוני נשיא המדינה! קראתי לעברו. הוא שלף סיר מתוך מעילו, הניחו על מתקן חימום ובישל קפה. כשרתח, מזגוֹ לשתי כוסות זכוכית מקושטות. בתוך כך פתחתי בשיחה. ענייני החוץ איומים, אמרתי, איומים! הוא אמר: אבל היום נפלא.

שאלות ותשובות

אנשים שואלים אותי שאלות שאין לי תשובות עליהן. למשל, הם שואלים מה בכווונתי לעשות בעניין זה או אחר, אך אני טרם הספקתי לתת את דעתי על אותו עניין, ואם נתתי, לא ניחשתי כלל כי עליי לפעול בו בדרך כלשהי. לפעמים הם שואלים לתוכניותיי אך דומה כי אינם אלא מבקשים עצה לגבי עצמם. אם עולה בדעתי עצה כזאת אין הם מעוניינים בה, ואם אין עצה בפי הם מאשימים אותי בלבם ובזים לי. לעתים נדמה לי שחדלתי להבין את השפה. על פי רוב אני טרוד מדי בניסיון לפצח את השאלה, ועד שהדבר עולה בידי שוב אין כל צורך בתשובה.