אדיס אבבה-פיאוריה-וושינגטון-ניו יורק: שיחה עם דינאו מנגסטו

זמר הפולק האמריקאי פיט סיגר אמר פעם שהשינוי בא לעולם בזכות אלפי הסיפורים הקטנים והאלמוניים, ולא בזכות הסיפור הגדול שבא מלמעלה. ותפקיד זמר הפולק הוא ללקט את הסיפורים האלה ולשיר אותם כדי שהקול שלהם לא ידעך או יישכח. הסופרת האפריקאית אמינטה פורנה תוהה במסה שכתבה ב-2015 מהי ספרות פוליטית, ומדוע נדמה כי הסופרים במערב בימינו מהססים או נמנעים מלגעת בה. הטיעונים המרכזיים נגד ספרות פוליטית שהיא נתקלת בהם (ושוללת) היא שהדידקטיות הנדרשת כדי לייצג בעיה או עמדה מסוימת עלולה להגביל את החירות האסתטית של הסופר או את יכולתו לעסוק בקול אישי ופנימי. כנגד הטיעונים האלה מעמידה פורנה נאום של הסופרת הדרום-אפריקאית נדין גורדימר בפני ועדת פרס נובל שכותרתו "Witness: The Inward Testimony". בנאום טוענת גורדימר שמחובתם של הסופרים לתת עדות על תקופתם, כלומר להיות פוליטיים. לסופר יש הרגישות ויכולת הביטוי שחסרות לקורבנות אלמוניים, ולכן יצירה ספרותית פוליטית יכולה להיות העדות המעמיקה והנוקבת ביותר של תקופתה. מבחינת גורדימר לספרות המחויבות האתית לתת את העדות הנדרשת ממנה. על הסופר לא רק לראות אלא גם להעיד, ולעשות זאת בקול הספרותי ובכלים האסתטיים העשירים ביותר.
דינאו מנגסטו (1978) נמנה עם רשימת הקולות המבטיחים של גיליון העשור של גיליון 6: כתיבה אמריקאית חדשה, ופרסם בו את הסיפור 'זוהי השושלת שלנו'. דינאו נולד באתיופיה וגדל באילינוי, ארצות הברית. הוא חיבר שלושה רומנים שטרם ראו אור בעברית: "הדברים היפים הטמונים בשמים", "איך לקרוא אוויר" ו-"כל שמותינו". זכה בפרס על ספר ביכורים של הגרדיאן ב-2007 ובפרס “5 תחת 35” של קרן הספרים הלאומית, ונמנה עם נבחרי “20 תחת 40” של הניו יורקר ב-2010. מאמריו על דארפור, אוגנדה ואתיופיה וסיפורים פרי עטו הופיעו בהרפר’ז, רולינג סטון, ניו יורקר ווול סטריט ג’ורנל. שוחחנו עם דינאו, המגדיר את עצמו כסופר פוליטי, על המקום כמכונן תודעה, קול ושפה, ועל חובת העדות על המקום שממנו באת בעולם המנסה למחוק את הגבולות ואת ההבדלים בין אנשים.

אדיס אבבה

נולדתי ב-1978 באדיס אבבה זמן קצר אחרי שאבי נמלט לארצות הברית. ב-74' היתה באתיופיה מהפכה שקראה תיגר על הסדר הישן, וכל משפחה אמידה או בעלת רכוש נרדפה ומיררו את חייה. נחשבנו למעמד הבינוני הגבוה אז מצבנו הלך והתערער. אח של אבא נעצר ונרצח, אחיה של אמא גם הושלכו לכלא או מצאו את עצמם במחנות הפליטים בסודאן. כשאבא הבין שגם חייו בסכנה, הוא טס לאיטליה במסווה של נסיעה עסקית ושם הכין את הקרקע להגירה שלו לארצות הברית כפליט. אנחנו נאלצנו להמתין שנתיים עד שיכולנו להצטרף אליו ב-1980, כי הממשל באתיופיה היה קומוניסטי והעביר אותנו דרך חתחתים כדי להשיג את אישורי היציאה. אבא הגיע בינתיים לארצות הברית ועבר להתגורר בפיאוריה, כי מצאו לו שם עבודה.
למרות שנולדתי באתיופיה אין לי זיכרונות מהמקום. גדלתי בפיאוריה, שהיא עיירה מאוד אמריקאית. רונלד רייגן נולד בפיאוריה, והיא נחשבת למרכז אזור המידווסט בארצות הברית. הוריי רצו מאוד להשתלב בסביבה החדשה ולהתקבל. הלכנו למשל כל יום ראשון לכנסייה אמריקאית בפטיסטית דרומית למרות שהיינו אורתודוקסים אתיופים, כך שכילד הרגשתי שפיאוריה היא הבית שלי כי זו הייתה התרבות היחידה שהכרתי. אתיופיה נתפסה גם בשנות השמונים כמקום רחוק ובעייתי ששומעים עליו בחדשות כמעט רק בהקשר של רעב ועוני. היא לא הייתה מקום שרצית להיות מזוהה אתו. לא הרגשתי שייכות אליה עד שהתבגרתי והתחלתי להבין מה זה אומר להיות שחור בארצות הברית.
הדעות שלי על אתיופיה התחילו להשתנות, והיא הפכה בדמיון שלי למקום אידילי כחלק ממיתולוגיה שרציתי לבנות לעצמי. קראתי הרבה על ההיסטוריה של אתיופיה תוך התמקדות בתקופות של היילה סלאסי ושל המלך שלמה, שעליהם נשענת המיתולוגיה האתיופית. נאחזתי בדימויים האלה כי זה עזר לי לחשוב על אתיופיה כמקום חף מהגזענות שבה נגועה ההיסטוריה הפוליטית של ארצות הברית ולבנות לעצמי זהות שונה מזאת שנכפתה עליי מבחינתי. הייתי נחוש להיות אתיופי ולא אמריקאי, אבל על בסיס רעיונות נוסטלגיים, אידיליים ומופשטים. לא הכרתי את אתיופיה כמקום באמת.
גם ההורים שלי תרמו לכך. לא דיברנו בבית על המלחמות ועל הפוליטיקה שגרמו להם לעזוב את אתיופיה לארצות הברית. הזיכרונות שההורים שלי הביאו אתם ורצו לשמר היו הזיכרונות מתקופת הילדות שלהם, שהייתה יפה ופריבילגית. אבא, שהתכוון להיות אישיות פוליטית באתיופיה והפך לעובד מפעל בארה"ב,  היה מספר לי ולאחותי סיפורים על הכפר שבו נולד בחיק הטבע, מוקף בחיות. אמא סיפרה לנו על הבית הגדול עם משרתים שהיו למשפחה שלה באדיס אבבה. כל זה תרם למיתולוגיה של אתיופיה שדבקתי בה כתגובה לחיים בגלות בארצות הברית, שהיו קשים. ההורים שלי עבדו כל הזמן, והיינו מבודדים. לא היתה קהילה אתיופית בפיאוריה. נפגשתי בתרבות האתיופית רק בביקורי משפחה בוושינגטון, שיש בה את הקהילה האתיופית הגדולה בארצות הברית. זו עוד סיבה לכך שבשבילי אתיופיה היתה מקום ירוק שופע והררי ואמריקה מקום שטוח ותעשייתי. הכרתי את אתיופיה רק מהספרים.

פיאוריה-אוק פארק

היום אני יכול לראות את הזעם העמוק ואת התסכול של ההורים שלי מהכיוון הבלתי צפוי שהחיים שלהם קבלו. הם באו מתרבות שראתה את עצמה כיציבה וכחסינה מפני שינויים, ולא הבינו איך הדברים יכולים להתהפך ברגע. איש לא חשב לעזוב את אתיופיה לפני המהפכה, אולי כדי ללמוד, אבל כל מי שלמד תמיד חזר. למה לעזוב מקום וזהות קבועים וברורים כדי לעבור למקום אחר ולא ידוע? אז כן, העלבון מהעזיבה שנכפתה עליהם ותחושת אובדן המקום שהיה שייך להם יצרו תודעה של כעס ותסכול אצל ההורים. לאבא זה צרב במיוחד. הוא חלם להיות אישיות פוליטית באתיופיה ולהשפיע, ומצא את עצמו עובד במפעל בפיאוריה. אמא היתה פרגמטית יותר. היא הבינה שאלו החיים, ושהמשימה עכשיו היא לא ליפול ולהחזיק את המשפחה ביחד. וזה מה שהיא עשתה.
ההורים שלי גם מעולם לא חוו באתיופיה תחושת נחיתות. הם לא נתקלו אף פעם במבט של מישהו שמסתכל עליך מלמעלה בעוינות כי אתה שחור, על כל ההשלכות שיש לזה מבחינה היסטורית ופוליטית בארצות הברית. לא היה להם מושג שדבר כזה קיים. הם לא יכלו לעזור לי בהתמודדות עם הגזענות בארצות הברית. כשמישהו הפלה אותם לרעה היתה להם הזהות המוצקה מהעבר להישען עליה. כמו הרבה אתיופים הם היו משוכנעים במשך שנים שהמצב באתיופיה יחזור לקדמותו ויום אחד הם יחזרו לשם. גם כשעברנו לשיקגו והמצב השתפר, הם היססו להפוך לאזרחים אמריקאים. אני, לעומת זאת, נולדתי אל מציאות של חוסר שייכות והפליה, גם בתוך הקהילה האפרו-אמריקאית. היה לנו אותו צבע העור, אבל מבחינה תרבותית היינו שונים לחלוטין.
בפיאוריה גדלתי בסביבה לבנה ונוצרית דרומית כמעט לחלוטין. כשעזבנו לאוק פארק (Oak Park) בשיקגו עברנו לשכונה מעורבת יותר. רוב החברים שלי באו ממשפחות של מהגרים מארצות כמו קולומביה, וייטנאם או פרו. השתייכנו גם לכנסייה אתיופית, ואפשר היה אפילו לקנות את התבלינים האתיופים לאוכל שבישלנו בבית. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה כשלא הצלחתי להכריע בין שתי התרבויות שגדלתי עליהן. הרגשתי שאני לא יודע לאיזו משתיהן אני באמת שייך, לאמריקאית שבחוץ או לאתיופית שבבית, והספרות היתה לי נחמה. היא נתנה לי את האפשרות לבחור במקום אחר של עולמות וסיפורים שלא דרשו ממני הכרעה. קראתי על ההיסטוריה של אתיופיה, וכתבתי סיפורים על אנשים לבנים שמזמינים קפה בדיינר בארצות הברית. גדלתי כנער על ספרים, סרטים ומוזיקה אמריקאים לחלוטין. לספרות ולשירה האתיופיות הגעתי רק בגיל מאוחר יותר.
כשביקרתי לפני כמה שנים באתיופיה כאמריקאי הרגשתי כל הזמן שאני שייך ולא שייך. מצד אחד הייתי אולי לראשונה מוקף באנשים מאותו מוצא אתני, והבנתי כמה משמעותי ועמוק זה לא להיות מודע לגזע שלך. הרגשתי שחזרתי הביתה. מצד שני היה בינינו גם הבדל. גדלתי בתרבות שונה לחלוטין, עם הרבה יותר אפשרויות ואמצעים. היו לי אזרחות ודרכון אמריקאיים, וזה הבדל משמעותי. כבר כנער באוק פארק עברתי תהליך שבו הבנתי שעליי למצוא את הזהות שלי, שיש בה את שתי הזהויות המנוגדות שגדלתי עליהן. הכתיבה עזרה לי בזה. יש בבדידות של הכתיבה משהו מנחם, אבל היא גם עזרה לי להרכיב את הזהות שחיפשתי, לבנות את הנרטיב שכולל את כל הרבדים שיש בתוכי.

וושינגטון-ניו יורק

כשהגעתי לאוניברסיטת ג'ורג'טאון (Georgetown), חשבתי כל הזמן רק איך לצאת מהאוניברסיטה כדי לחפש מקום לכתוב או לשוטט בחנויות הספרים. ג'ורג'טאון היא אוניברסיטה יפה ועשירה, אבל ידעתי שמה שאני רוצה זה לכתוב. נרשמתי בהתחלה ללימודי יחסים בינלאומיים, אבל די מהר עברתי ללימודי ספרות. הספרות והפוליטיקה תמיד היו קשורות מבחינתי. לא רציתי שהכתיבה תהיה בריחה. עבדתי עבור ארגונים שלא למטרות רווח בשכונות של וושינגטון. רציתי להבין את המבנה החברתי והפוליטי של העיר, והכתיבה עזרה לי לברר את המחשבות שלי ואת הדברים שראיתי בעבודה עם אנשים. כתבתי ועבדתי כל התקופה באוניברסיטה. הייתי מאוד רציני לגבי הכתיבה, אבל עדיין לא הראיתי לאיש את מה שאני כותב. אחרי התואר עבדתי ארבע שנים על רומן ולא הראיתי אותו לאף אחד. הרגשתי שאני עדיין לומד.
ברומן הראשון שלי כתבתי על הדברים שראיתי כשביקרתי בוושינגטון כילד. הרבה מהתיאורים ומהדימויים בספר מבוססים על הזיכרונות שלי מביקורים בעיר. כל מה שלא הבנתי אז חזר אליי כשהתיישבתי לכתוב, כי במהלך הזמן עיבדתי את הדברים בתוכי. וושינגטון היא גם עיר שמחברת בין שני הדברים שהעסיקו אותי, פוליטיקה וכתיבה על ההגירה האתיופית בארצות הברית. נראה כאילו לא קיים בוושינגטון בניין אחד שאינו טומן בחובו משמעות סמלית כלשהי מבחינה פוליטית, אבל וושינגטון היא גם העיר עם הקהילה האתיופית הגדולה והמשמעותית בארצות הברית. אהבתי את העיר כשביקרנו בה עם המשפחה בקיץ כשהיא מלאה באנשים, ואני זוכר את התחושה של קהילה אתיופית חזקה, עם תרבות משלה. אני זוכר את משחקי הכדורגל בפארק, שהיו מגיעים אליהם אלפי אתיופים מרחבי ארצות הברית, ואת ההופעות של זמרים מפורסמים מאתיופיה והרבה מוזיקה בכלל. ומצד שני, וושינגטון בשנות השמונים היתה גם מלאה מחוסרי בית בכל פינה. זו עיר שאתה רואה בה באופן מוקצן את כל התחלואים והבעיות של ארצות הברית. יש בעיר עוני ואלימות נוראיים לצד המערכת הצבאית החזקה והעשירה בעולם. אתה רואה את הפנטגון עם פרויקטים המתוקצבים במיליארדי דולרים, ולצדו את השיכונים עם אלימות קיצונית. כל זה השאיר עליי רושם כילד, למרות שלא הבנתי אז כנראה מה אני בדיוק חווה או רואה.
שנים אחר כך, כשגרתי בפריז, הבנתי את ההבדל בין העיר האמריקאית לעיר האירופאית. פריז עושה רושם של עיר שלא תשתנה לעולם באופן קיצוני. בתי הקפה והשדרות שלה יישארו כפי שהם גם בעוד עשרות שנים. וושינגטון היא עיר שכל הזמן משתנה, ובאופן קדחתני. העיר האמריקאית, כמו התרבות האמריקאית, היא חסרת מנוחה בהגדרתה. וושינגטון שכתבתי בה את הרומן שלי לא היתה עוד העיר שביקרתי בה כילד. ניסיתי להעביר ברומן את התחושה הזאת ששום דבר לא יציב, שהדברים חייבים להשתנות ללא הרף במין דחף בלתי נשלט והרסני. אני גר עכשיו בניו יורק, וגם כאן אני יכול לראות את התנועה הבלתי פוסקת, את היצר להרוס ולבנות ללא הפוגה. בשנים האחרונות התחושה היא שהקצב אפילו מואץ יותר. זוהי התפתחות של יסוד מסוים בתרבות ובהיסטוריה האמריקאיות, התנועה הבלתי נמנעת והכפייתית קדימה, ויש לזה צד טוב וצד רע. מצד אחד הכיליון חסר האנושיות של קהילות ושכונות שלמות והפקרת תושבי השכונות האלה לגורלם בלי שניתן באמת לעשות משהו בנושא, כי הדברים משתנים כל הזמן; מצד שני הצמיחה המתמדת ובאמצעותה האפשרות שבני אדם יצליחו להתאים את עצמם למציאות בדרכים חדשות ובלתי צפויות.
כשעברתי לניו יורק פגשתי בעולם הספרות והסופרים האמריקאיים שכל כך רציתי להשתייך אליו בוושינגטון. זה היה נהדר, אבל באיזשהו שלב ההכרה שכל החברים שלי סופרים או אמנים עוררה בי אי-נוחות. הרגשתי שאני חי בעולם קטן מדי. לכן קפצתי על ההזדמנות לעבור לפריז. פחדתי להצטמצם מבחינת הכתיבה. לא רציתי למצוא את עצמי כותב יום אחד ספר על סופר שמתגורר בניו יורק. עולם הספרות הוא עולם שאני מאוד אוהב, ורוב האנשים שאני קרוב אליהם מתגוררים בניו יורק, אבל המציאות כאן היא אידילית. חזרתי לעיר, אבל התקופה שלי בפריז והמסעות למקומות כמו דארפור, אוגנדה ואתיופיה נתנו לי הקשר רחב יותר להבין את המקום. ניו יורק מבחינתי היא פנטזיה מסוימת, אבל גם אפשרות אחרת ולגיטימית לכונן מציאות.

יופי מציאות פיקחון עיניים (על הכתיבה)

כתיבה פוליטית, מבחינתי, היא לא כתיבה על ימין או על שמאל, על מי שנמצא בשלטון ומי שצריך להיות במקומו, אלא על הצורך להבין את השפעתם של מבנים מסוימים על החיים שלנו. תנודות פוליטיות אדירות יצרו את המציאות שאליה נולדתי כבן של מהגרים אתיופים בארצות הברית. אני יכול להתעלם מזה, או להתעקש לכתוב על התנודות האלה ממקום שאינו מתמקד רק בהיבטים הכוחניים שלהם על מנת לשלול אותם, ואני בוחר להנכיח את ההתקיימות שלהם בעולם ואת ההתהוות שלהם בזמן כסופר. הכתיבה אינה אמצעי לנקוט עמדה כי נקיטת העמדה הופכת אותך למעורב בפוליטיקה ואולי גם בתעמולה, ונקודת המוצא של הכתיבה הפוליטית נראית לי קודם כול המוכנות לראות את כל הצדדים. הסופר הפוליטי הוא מבחינתי מי שמחפש להתמודד עם המציאות באופן הרחב והמורכב ביותר. לדוגמה, אני יכול לראות את צבע העיניים של מישהו ולשאול את עצמי, מה הרקע לצבע העיניים הזה? איך הוא משפיע על מציאות החיים של האיש? האם הוא גורם לאנשים אחרים להתבונן בו כשונה מהם? ומה היחס שלו עצמו למבטים של אחרים? על הסופר הפוליטי לקלף שכבה אחר שכבה של הזהות שלנו כחברה וכבודדים, ולהראות איך רקמת הזהויות האלה משפיעה על היכולת שלנו לראות זה את זה. יש דברים שזהות מסוימת מאפשרת לנו לראות ויש דברים שלא. מבחינתי, סופר פוליטי הוא מי שלוקח על עצמו את המשימה לעמוד ללא שיפוט בנקודת האמצע של התרחשות פוליטית מסוימת ולהראות ממנה את כל נקודות המבט העיוורות זו לזו, את כל האפשרויות האנושיות המנוגדות.
הרבה פעמים סופר יכול לעצור את ההתמודדות בנקודת נוחות מסוימת, להגיד לעצמו "כאן אני מפסיק, מהנקודה הזאת אני לא רוצה עוד להרחיב ולשאול". הוא יכול להגיד לעצמו שהוא מעדיף להתמקד ברגשות הדמויות, ושהוא לא מעוניין במשהו שיפריע לו לעסוק בקול הפנימי שלהן. אבל נניח שהסיפור הוא על שני אנשים המתאהבים בעיר אמריקאית בשנת 1979. זו במקרה השנה שבה התחולל משבר הנפט עקב מדיניות החוץ של הנשיא קרטר. האם זה לא יכול לומר לנו משהו נוסף ועקרוני על זוג האוהבים ועל התקופה שבה הם בחרו להתאהב? על איך אנשים חשבו והתנהלו אז? על איך הם הגיבו או לא הגיבו לנסיבות שניהלו בעקיפין או שלא בעקיפין את החיים שלהם מבלי שהיו מודעים לכך, או אולי בחרו לא להיות מודעים לכך מסיבה אישית או חברתית? אני מאמין שעליי לנסות ולהרחיב את ההקשר ככל האפשר, ולא להעמיד פנים שאני יכול להפנות עורף להשפעה של ההקשר על סיפור האהבה שברצוני לספר. כסופר אני לא יכול להתעלם מכך שהתנודות הפוליטיות הגדולות משפיעות על נסיבות החיים שלנו. כשמישהו מאבד עבודה בסיפור שלי יש לזה הקשר פוליטי רחב, שהדמויות אולי אינן מודעות אליו, אבל הרומן שלי יכול להיות ההזדמנות לחקור ולהראות את הגוונים של הדברים.
אני חושב שהטענה שכתיבה פוליטית מגבילה את ההיבט האסתטי של הכתיבה מבוססת על ההנחה שתפקיד הספרות הפוליטית הוא לנקוט עמדה כלפי מציאות פוליטית מסוימת, כלומר לעסוק בתעמולה, דבר הדורש באמת הצרה והפשטה. אם אני עוסק ברטוריקה, בשאלה מי צודק ולמה, אני לא יכול לעסוק גם במורכבות. מבחינתי, הגדרת האסתטיקה של הספרות הפוליטית היא תביעתו של הסופר הצרפתי-אלג'ירי אלבר קאמי מעצמו, כסופר פוליטי, "למצוא את היופי" בדברים. יכולתו של הסופר לראות את סבך הגוונים של התרחשות או תקופה מסוימת היא האמורה לפתוח בפניו עולם עשיר של הקשרים, משמעויות ודימויים. מבחינתי, הרגישות האסתטית הגבוהה היא תנאי הכרחי לכתיבת ספרות פוליטית. היא המכוננת את הכתיבה הפוליטית שאותה אלבר קאמי מבקש, ואינה מאפשרת לסופר הפוליטי לכתוב ספרות דידקטית בעלת עמדה ברורה. נקודת המוצא של האסתטיקה היא המורכבות וההקשבה לפרטים. האם משפט הוא יפה, זו שאלה סובייקטיבית במהותה, אבל האם המשפט מצליח לשקף רעיון מורכב מבלי לצמצם אותו לנקודת מבט אחת ומוגבלת – זו נראית לי שאלה שאפשר להתייחס אליה כסופר וכקורא.
יש סיפור שאני מספר לסטודנטים שלי. ב-2006 נסעתי לסודאן כדי לכתוב על אנשים שאיבדו את המשפחות שלהם במלחמה בדארפור, ולא ידעתי איך לגשת לדברים מבלי לגמד את המציאות שאני רואה. ראיינתי הרבה אנשים במחנות הפליטים, עד שיום אחד נתקלתי באיש שעבר לידי והתחלנו לנהל שיחה. בסוף השיחה החלטתי לשאול אותו אם גם הוא איבד מישהו במלחמה. האיש שתק לרגע, ואז לקח מקל והתחיל לשרטט בחול קו עבור כל בן משפחה שלו שנהרג במלחמה, כשהוא מציין את שמו. כשהוא סיים הוא מחק את כל הקווים. זה היה רגע יפה מבחינתי, וגם רגע מאוד טעון פוליטית. זה רגע שבו האיש האלמוני הופך לדמות בשר ודם. כסופר אתה מיד מרגיש ורואה אותו, ורוצה להנציח את יופיו הפואטי של הרגע באופן הכי אמיתי ושלם. מצד שנית אתה חושב על המציאות הפוליטית שמכוננת את הרגע הזה, על המחיקה של קורבנות חפים מפשע בהינף יד, ורוצה להיות מאוד ישיר לגבי ההשלכות של מלחמות על אנשים. זה רגע שנכנס גם למאמר שכתבתי, כי יכולתי לראות באופן ברור את המתח האסתטי בין היופי של הרגע למחיר האנושי הבלתי נסבל שעומד מאחוריו. הוא גם לא הפך לסנטימנטלי, כי לא הרחבתי או הסברתי, התמקדתי בפעולות ובתנועות המצמררות. התמונות מאפשרות לנו לספר את הסיפור שאנחנו רוצים לספר, כי יש בהן את היופי שהמשפט של קאמי מבקש. אתה חייב למצוא את האמנות במציאות שעליה אתה בא לספר, אחרת אתה רק מדווח, והדיווח לא מאפשר לקורא להרגיש את מלוא המורכבות שעליה אתה רוצה לספר. אני צריך למצוא את ההתבוננות האינטימית, את המסתוריות ואת המורכבות מאחורי רגע מסוים, כדי להתחיל לכתוב.

מהדורה מקוונת | נובמבר, 2018
דימוי: Traidah, סתיו 2017