אדריכלות של שגגה: מרצפת 3/10

26/2/15 "אני תוהה מה אני מחפשת כאן, בנמוך, ומה אמצא. צריך סבלנות. כמו דייג. ילדה מריחה וקוטפת עלה של מלוּח".

18/3/15 "השמש כבר רומזת על הבקרים של הקיץ שבהם כבר אתקשה לשבת כאן מפאת היקידה. אבל עדיף לחשוב על עכשיו, עכשיו. מי יודע מה יהיה בקיץ".

בסתיו 2014, עם סיום מלחמת עזה, התיישבתי בכיכר להקשיב במובן הנמוך ביותר, לצלילי העשב, לרחשי המכוניות, לטון הדיבור של היושבים בגן ולזה של הסובבים אותו. למוזיקה שנשמעת ולזו שאיננה נשמעת. לצמיחת הצברים ולמחלותיהם ולגסיסתם. לשתילת הפרחים הנשנית בידי גננים, לשפתם הנלחשת, לעברית, לערבית ולהגייה המופשטת של הצעקה, ששמעתי באחת הפעמים. רציתי להיות קרובה ביותר להאזין כאבן או צמח.

זה לא קרה משלווה אלא מכאב.

בקיץ ההוא התבוננתי בבני שוכב על הספה. ציינתי לעצמי: "הוא בגודל חצי חייל".
מאוחר יותר כתבתי זאת בתוך סוגריים שנטמנו בטקסט גדול, כמה שאסור לו להתגלות.

יש אנשים שמתעניינים בדרמה של החיילים והלוחמים. חלקים ניכרים של הספרות הקלאסית עוסקים בזה. הלוחמה היא חלק מן התרבויות כמו הלידה ומעגלי הפריון – העיר נפגעה וצריך ליישב משהו, ויוצאת משלחת של טובי הבנים, דמויי אלים ביופיים וחוכמתם, והם נקטלים ומישהו יודע לשורר זאת היטב ומעניק להם את הגבורה. גבורת הנצח. אבל אני אוהבת את אלו שאינם מתעניינים בה. כמו את היהודים הגולים שקראו לספרות הזו "מלחמות" והתכוונו בכך לדברי הבאי. והנה, למרות זאת אני מוצאת עצמי כאחת הנשים המקוננות בצדי הדרך של הקרב. כמי שמשתתפת במערכה.

עיר המקלט רוצה לדבר על הטעות. אולי לכן נמשכתי אליה כך, כאל מחוז שאיננו מפלט, אלא מחסה.

***

בספרה של סוזן סונטג להתבונן בסבלם של אחרים, שבו היא חוקרת את ייצוגי הסבל בתרבות המערב, היא כותבת בתוך סוגריים: ("סבל שנגרם מתאונה, לחלוטין אינו מיוצג – כאילו אין בנמצא סבל שנגרם בשוגג או במקרה"). התרבות על פניה השונים מתעניינת יותר בסבל שנגרם מתוך חמת זעם ובמזיד, או מתוך אסון שהושת כפגע טבע – דבר שקשור גם בחיפוש אחר האלוהי. אך סבל שנגרם בטעות אינו זוכה לנראות. "לחלוטין" היא קובעת.

לאור זאת קשה שלא להתפעל עוד יותר מן המרחב שמקצה מחשבת עיר המקלט לשגגה. שהרי חטא שנעשה בטעות הפך לפרמטר אדריכלי של ממש. כדי לקלוט את ההורג בשוגג, ולמנוע את הריגתו בידי גואל הדם, יש לדאוג לערים שיהיו פזורות ברחבי הארץ, לדרכים המובילות אליהן, לשלטים, לשטח שמוקצה למבניהן ולחומותיהן ולגניהן ולשדותיהן. אלו ערים שאסור להן להיות גדולות או קטנות מדי, והן אמורות להיות בקרבת מים ולהכיל שווקים ולהיות קרובות לאזורי אוכלוסייה. מהתכנון הזה עולה שיש הרבה מקרי הרג המתרחשים בטעות, המון אפילו, עד שנדרשות ערים רבות, והשלטים המפנים אליהן חייבים להיות בכל צומת, והם רוויי דחיפות, כפי שמורה הכיתוב עליהם המכיל פעמיים אותה המילה: "מקלט מקלט".

מספרן של ערי המקלט מעניין. בתחילה נדמה שמדובר בשש ערים בלבד – ערים מובדלות, המוקדשות לקליטת כל השוגגים: "אָ֣ז יַבְדִּ֤יל […] אֶת־בֶּ֧צֶר בַּמִּדְבָּ֛ר […] וְאֶת־רָאמֹ֤ת בַּגִּלְעָד֙"; "וַיַּקְדִּשׁוּ אֶת קֶדֶשׁ בַּגָּלִיל בְּהַר נַפְתָּלִי וְאֶת שְׁכֶם בְּהַר אֶפְרָיִם וְאֶת קִרְיַת אַרְבַּע הִיא חֶבְרוֹן (דברים ד: מא-מג; יהושע כ: ז). אך מתברר שמלבדן גם ארבעים ושתיים ערי הלויים יכולות להיחשב ערי מקלט; ואזי, שיש עוד כמה ערים רמוזות, שלוש או יותר, שמוזכרות במקרא כמין סקיצה לפיתוח עירוני, הבטחה שנשלחה וקשה לפרשה (דברים יט: ט).

במדרש מתווכחים על תנאי התקיימותן של הערים הנוספות ועל מספרן. רש"י מפרש אותן כערים עתידיות: "ויָסַפְתָּ לך  עוד שלוש, הרי תשע, שלוש שבעבר הירדן ושלוש שבארץ כנען ושלוש לעתיד לבוא". זהו עתיד מופלג, מעין אחרית הימים שבה חובר המרחב לזמן והם הופכים לרשימה אחת אחידה: "ירדן, כנען, עתיד".

במדרשי התנאים הקדומים שלוש ערי-הסקיצה מגלות פוטנציאל להתרבוּת מיוחדת הנובעת בפסיעות משולשות, טיפולוגיות, כמתוך מגבעתו של קוסם: "שלש ערים הבדיל משה בעבר הירדן. וכשבאו לארץ הפרישו עוד שלש, ולעתיד לבא עתידים להפריש עוד שלש. שלש על שלש הרי ששה ועוד ג' הרי תשע […] שלש על שלש ועוד שלש הרי תשע, ועוד ג' הרי י"ב. אבא שאול אומר, שלש על שלש ועוד שלש הרי תשע. 'על השלש' הרי שתים עשרה. 'האלה' הרי חמש עשרה" (ספרי דברים, קפ"ה).

לפי אבא שאול, כל מילית שמוזכרת במקרא בדברי משה, כגון "על" ו"האלה" – היא מעין קטליזטור המוסיף שלוש ערים ("וְיָסַפְתָּ֨ לְךָ֥ עוֹד֙ שָׁלֹ֣שׁ עָרִ֔ים עַ֖ל הַשָּׁלֹ֥שׁ הָאֵֽלֶּה"). לכאורה אין כאן אלא משחק פרשני מפרך וחסר תועלת, אבל כאשר מבינים כי בהתעמקות בטקסט – עד פירור מובנו – יש משום מניעת אלימות, מתבהרת רצינותו של המשחק.

אני תוהה, האם בריבוי הערים ההיפרבולי יש דקדקנות פרשנית בלבד, או להפך – חדוות הסיפור המוגזם, חדוות האגדה? האם הִתרבות הערים קשורה בפריבילגיות המיוחדת של המרוששים, חולמי חלומות שאינם ריבוניים וביתם חרב, שדווקא משום כך יכולים להגדיל את הקצאת הנדל"ן ללא חשבון, כמין ציירים שמוסיפים בהינף קולמוס עוד ועוד מבנים עבור הרוצחים בשוגג להימלט אליהם?

הריבוי הבלתי הגיוני, הקם מן השפה, מעיד על מבנה ארכיטקטוני מסדר אחר, רחב יותר, שקשור במה שחווים הגולים בעיר המקלט. עיר שהתהליכים בה כרוכים בוויתור, במפגש מפתיע עם תאוות הרג במזיד, ביצירת קשרי-דם חליפיים, בגעגוע, בכאב עמוק שבהכרת אי-ההשבה, בשמחת הלימוד. אלו הופכים את האישה ואת האיש שהרגו בשוגג וחוזרים לבסוף לביתם למי שנושאים מקלט. כך הולכים ומרבים את ערי המקלט, עד שאין עוד לראות מקלט בערים הרשמיות בלבד, אלא ברשת של קשרי-מקלט קהילתיים שהולכת ונוצרת.

***

18/3/2015 שני אנשים בווסטים צהובים מנקים את הרחבה ואת מדרגות העץ שממסגרות את גינת הצבר והערוגות. הם מדברים ביניהם ערבית. עדיין אינני מבינה: אולי עד הקיץ כבר אבין.

4/6/2015 "הפרחים הצבעוניים אינם נעים כלל. לא האדום, לא הסגול, לא הצהוב. עלה הקקטוס שעומד לנשור עדיין תלוי על בלימתו. הכלב שלי אוכל קצת דשא ומרחרח. ארבעה אנשים עוברים עם אופניים בשביל האופניים הסמוך. שלושה מהם על אופניים חשמליים. להיות כמו דייג. כמו קקטוס. האישה שקראה כאן קודם נעלמה ולא הבחנתי מתי".

"שתי נשים במדים ירקרקים עוברות. כומתות אדומות. בחור עם מצלמה מחפש דבר-מה. מדי פעם רשרוש של פס סימון מפלסטיק גורם לי להביט בו. קורא כמו גל של ים. מצד שמאל רעשי מקדחה שפוערים בית משתפץ. היום נפלו שתי רקטות. אולי בפעם הבאה שייפתחו המקלטים יהיו בידיי כלים להכיל את האווילות. ואולי לא. דגלי גאווה כבר תלויים על העמודים".

לקראת סוף השנה של כתיבת היומן למדתי מהצמחים ומהאבנים להקשיב גם למילון העברי מגובה נמוך. לשים לב לדברים שקמלו ושבו לעפר השפה, לפקעות מוטמנות שמחכות למים כדי לצמוח, לשורשי מילים ולנגזרות ולהדים בלשונות נוספות. הלכתי למילה "מקלט", מצאתי עיר.

לנוכח דבריה של סוזן סונטג אני רוצה לנפנף במה שהעיר הזו מספרת. אך אינני יודעת – האם ייתכן במישור העכשווי-מקומי מרחב לטעות? האם תיתכן שגגה שמדברים בה ולא מנסים להעלים, מצבי שגגה שבונים להם גג, שהמילים עצמן מהוות להם מחסה?

מילותיה משיבות אותי לקיץ ההוא: הבזקי תמונות של בני שכוב על ספה והוא כבן תשע. בתי חבוקה בזרועותיי מלמעלה בזמן שרגליי רועדות מלמטה בדרך למקלט. תמונות ילדים משני צדי החומה מבועתים. מוּתנֶי אזעקות. בצד אחד מתים רבים. שוב ושוב.

* תודה לאוהד פינצ'בסקי שעזר בבירור המונח "מלחמות".

מהדורה מקוונת | פברואר 2022
דימוי: אדריכלות של שגגה, עדי שורק; עיצוב ופרשנות טיפוגרפית, רועי רגב
'ארכיטקטורה של שגגה: מרצפת 3/10' הוא חלק ממיצב-כתב דיגיטלי עיר מקלט, 10 מרצפות