אהרון פוגש בחורה ושוגה באהבתה תמיד

א.

לפני מתן תורה היה איש פוגש אישה בשוק, רצה הוא ורצתה היא – מכניסה לתוך ביתו וכולי ודי היה בכך. אבל מה נעשה, חשב אהרון, מה נעשה שאנחנו כבר אחרי מתן תורה ולא עוד אלא שאנחנו בצבא ואין לנו בעולמנו אלא ד' אמות של עמדת שמירה ותו לא. הנה כי כן לרוב עמד אהרון בעמדת השמירה או בש"ג, אבל בוקר אחד בתחילת טבת עמד אהרון באמצע הפלוגה והרגיש איך הזמן אובד לו כמין טלית שסחפה נהר ואי-אפשר לה שתשוב. הפלוגה היתה נקייה ומצוחצחת וכולם ידעו את זה; הקצינים ידעו את זה והוותיקים ידעו את זה ובכל זאת שבו ותיקנו דברים שאין להם תקנה; טאטאו במטאטא כביש את החול במרכז הפלוגה וניקו באקונומיקה את השירותים וניסו להקים רשת צל בפינת העישון. מה יתרון לאדם בכל עמלו אשר יעמול תחת השמש, אמר אהרון לעצמו, וכיוון שאדיר המ"מ שמע הוא הסכים איתו באופן כללי, אבל כקצין משך בכתפיו לנוכח החיים בעולם הזה, וכמחווה של רצון טוב נידב את אהרון לתורנות המטבח הגדודית לשטיפת הכלים הבשרית. ודווקא שם, בהסתרה שבתוך הסתרה, פגש אהרון בבחורה.
לפני שפגש בה פגש בעציון המכ"ש שעמד על יד הכיריים, עישן וטיגן שניצלים. אחרי שאהרון עשה לו אי אלו שליחויות וסידר את העגלה של הסלטים, הניח עציון את הסיגריה מידיו ושָׁפת קפה על הכיריים ושילח את אהרון להפסקה עד שצריך יהיה להתכונן לארוחת הצהריים. כבר ביקש אהרון לנצל את שעות המנוחה, שלף מכיס המדים גמרא מנחות וביקש ללמוד קצת. כיוון שביקש לישב בשלווה קפץ עליו רוגזו של יצר הרע ובזווית שבעין ראה איך נכנסת לחדר האוכל איזו בחורה חדשה, כנראה תצפיתנית, ומודיעה לעציון שהיא התורנית של הבנות. מיד כשראה אותה הרגיש אהרון את הפרפור בלב וידע לעצמו. כלומר, שזו היא. וגם אם לא ידע מה בדיוק פירושו של ה'היא' הזה, בכל זאת הרגיש איך מתכוונים החושים שלו כמו חוטים סמויים ואיך אפשר שלא לבהות בה מתכופפת אל העגלה המלאה כל טוב, סלט עגבניות ופלפלים וסלט גזר מרוקאי ופטרוזיליה, זוהרת כמו עין החשמל ושערותיה רצוא ושוב. ואיך אפשר שלא לתהות מה שוויה של כל העגלה המלאה אם היא מפנה את הדרך למראה של בחורה אחת עם מדים קצת הדוקים ושיער קצת מתנפנף מדי.

ב.

לפני שהגיע לישיבה היה אהרון המדריך הנערץ בבני עקיבא שהיה הולך בלילות ומנגן ואומר מסילת ישרים זה דבר חשוב מאוד, וכשנורית היפה רצתה לשבת איתו איזה ערב אחד בסניף הוא אמר לה לא, מה פתאום, זה ייחוד, והרגיש גאווה גדולה על שפטפט ביצרו ולא חטא. אחר כך הלך לישיבה ושמע בכל חמישי בערב שיעורים מהרב בני בספרי חסידות ומוסר, כך שגדל להיות בן ישיבה מן המובחר, אבל פתאום הגיע לצבא והבדידות בצבא מכה בו מכל החורים ואם כן בוודאי ראוי שתהיה מישהי לדבר איתה בשעות הקטנות ולחזור אליה בערבי שבתות כדרך תלמידי חכמים מצויים. וכמו אורי, שקם בוקר אחד בשיעור א' ואמר לחברי החדר "אני צריך להתחתן", כך הרגיש גם אהרון בימים האחרונים. אולי לא להתחתן בדווקא, אבל הגוף, הגוף שבישיבה אינו קיים, שאין בה אלא דיבורים ומחשבות במי שאמר והיה העולם, הגוף פתאום רץ ואוכל ומתפיח שרירים וכשהוא רואה בחורה הוא כָּמֵהַ מאוד.
בזמן שניסה אהרון ללמוד מסכת מנחות ישבה הבחורה והסתכלה בפייסבוק בתמונות של חברים מסיני. היא לא הכירה את אהרון עדיין ובאופן כללי לא הכירה איש בגדוד הזה. קראו לה אמונה והיא היתה התצפיתנית של הגזרה וזו היתה לה הפעם הראשונה שהיא עושה תורנות מטבח. היה לה שיער מקורזל שלדעתה נראה נורא ברגע שנותנים לו לגדול מעבר לאורך מסוים – מה שלא היה נכון – ומלבד זאת היא התגייסה למודיעין ולא הלכה לשירות לאומי כי רצתה לעשות משהו משמעותי בחיים, אבל די מהר היא גילתה שהחיים משעממים למדי בסך הכול, ובפלוגה החיים אפילו בודדים יותר משהם משעממים. החורף היה קר מאוד וכל מה שהיא רצתה כרגע זה חבר שיש לו ידיים חמות ואפשר לדבר איתו ולדעתה זו לא היתה בקשה יותר מדי גדולה, בסך הכול. היא הציצה באהרון ומיד אמרה לעצמה לא, הוא לא אופציה. אם היתה רואה את אהרון באזרחותו, מגולח ומקולח, היתה אומרת הוא חמוד דווקא, אבל אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, ואמונה הסתכלה באהרון וראתה בו זקנקן מדובלל ומשקפיים וגמרא ביד ותו לא.
כך, אחרי שעמדו חצי שעה והתעסקו איש איש בלהתעלם זה מזו, הניח אהרון את מסכת מנחות מהיד ואמר לחיילת "היי, אני אהרון". אני אמונה, אמרה אמונה, ובכך העידה על עצמה שמים וארץ שהיא דתייה שהולכת עם מכנסיים. ואם אינה דתייה, פעם היתה דתייה. מאיפה את, אמר אהרון, ואמונה אמרה, מגבעת שמואל, ואהרון סרק במוחו את כל האנשים שהוא מכיר מגבעת שמואל, והוריד משם את עמיחי שגר שם אבל לא מכיר אף אחד ואת אוהד דוד שלו שהוא בן ארבעים וחמש, ולבסוף נזכר שיואב נחומי, שחלק איתו חדר בשיעור ב', גר בגבעת שמואל, ומיד נחפז ושאל אם היא מכירה את יואב נחומי, ואמונה הסתכלה בו וראתה איזה זיק בעיניים נדלק ואמרה מכירה, בטח מכירה. היה איתי בשבט בבני עקיבא. ואהרון לא יכול היה להתאפק עוד והוציא כל איש מעליו ואמר לה אה, את דתייה? ואמונה עצמה עיניים ואמרה אני לא יודעת אבל לא, לא נראה לי.

ג.

לפני שהגיעה אמונה לצבא היא למדה במכינה מעורבת אי שם בשרון והיו שם דתיים בשיער ארוך ודתיות בשיער קצר ובנים ובנות בערבוביא גמורה, כמו שאומרים, והם למדו א"ד גורדון ולמדו הרב קוק ושרו שירים בעיניים יחפות והכול היה נאה בעתו, דבר דבור על אופניו. היא יצאה עם נעם שלמד בשנה שלה ואחר כך יצאה עם דניאל שלמד שנה מעליה ובכל הזמן הזה לא היה אכפת לה אם היא דתייה או חילונייה כי בסך הכול כולם היו דתיים וחילוניים בו בזמן, שומרים שבת אבל מסתכלים קצת בפלאפון ולומדים עמוס עוז וקוראים את ספר הכוזרי, ורק כשהגיעה לבדה אל הפלוגה גילתה שהיא צריכה להחליט הלנו את אם לצרינו, וכיוון שלא היה לה שום רצון להחליט החליטו כולם שהיא דתייה, כלומר לצרינו, והאמת שעם שם כמו "אמונה" אין הרבה מה לעשות. וכשאמרה לאהרון לא, לא נראה לי, הבינה שזו הפעם הראשונה שהיא מציגה את עצמה כחילונית, ולכן השתנקה לרגע ואמרה אבל בעצם אני לא יודעת.
מה את לא יודעת, אמר אהרון, ואמונה אמרה אני לא יודעת אם יש אלוהים או אין. ואהרון השתתק לרגע כי מה פתאום מדברים על אלוקים באמצע הפסקה בתורנות מטבח, ואז אמר לה אבל אף אחד לא באמת יודע, נכון? ואמונה אמרה לא, מה פתאום, כולם יודעים. ואהרון אמר לא, הנה, גם אני לא יודע, ואת כל זה אמר רק בשביל להיות יחד איתה באותה סוכה, אבל אחרי שהוציא מפיו את המילים המפורשות לא ידע עוד מה לומר, ורק אמר – אבל אני מתפלל ומאמין ומקווה מאוד שיש. כשאמר את זה, אמונה הרגישה פתאום שהיא לא לבד בתוך המערכת המחורבנת הזאת בלי אף אחד שיבין מה היא רוצה או למה היא מתכוונת, והיא הסתכלה עליו וראתה מישהו שאפשר לדבר איתו, וכיוון שתנאי אחד מהשניים התמלא לא נותר אלא לבדוק את התנאי השני, ופתאום כל מה שרצתה לעשות הוא לגרום לו לחבק אותה ושתדע אם יש לו ידיים חמות אם לאו.
ומפני כן כשישבה מול אהרון רצתה לגעת בידיים שלו ובלחיים ולבדוק אם ניצתת להבה ברווח הדק שבין הגוף לגוף, ובשביל זה ניסתה לשחק בידיים ולהחזיק בבקבוק הקולה ובאופן כללי לפלרטט איתו קצת דרך הגוף כמו שאדם מנענע ארבעת המינים או כורע ומשתחווה ביום הכיפורים ושאר נוכחות הגוף הזר שאהרון נשא על עצמו ביודעים ובלא יודעים, ואהרון היה מודע פתאום לנבוכות שביד המדברת ולגוף שלו הכמה וכל מה שרצה לעשות הוא לחבוק אותה ועל כגון דא אמרו חכמים אל יאמר אדם אי אפשי לעבור על איסור כר אדרבה אפשי ואפשי אבל מה אעשה וקוני גזר עליי. וכיוון שלא הוא ולא היא יכלו להעלות את זה על השולחן כל כך מוקדם לא היה ביניהם אלא ניצוץ שהלך וגבר לכדי תשוקה אמיתית, סמיכה, ממשית כל כך שאי-אפשר לזוז ימין ושמאל ולא להיתקל בה.

ד.

אהרון עצמו כבר בער באש עוד שעה ארוכה לפני כן. אמנם כשאהרון למד בישיבה הוא היה נכנס בתחילת סדר צהריים לשיעורים של הרב דודי, ופעם אחת הרב דודי עמד ואמר בלהט שיש עבודה מיראה ויש עבודה מאהבה, וחיים נחמן משיעור ה' הצביע בהיסוס ואמר אבל הרב דודי, מה זאת אהבה, והרב דודי נאנח אנחה עמוקה ואמר אהבה, חיים נחמן, אהבה היא התחושה היסודית בנפש שאתה רוצה לעשות טוב למישהו אחר. ובזמנו, כשאהרון חשב על אהבה הוא לא חשב על אלוהים אלא על בנות.
באופן ספציפי חשב איך הוא פוגש את שורש נשמתו שהיא מהגזע שידע את יוסף, ואיך חלק פאזל אחד נצמד לחלק פאזל אחר, ואיך שניהם יושבים לשתות קפה ביחד, ולפעמים דמיין איך יהיה זה לגעת ממש בגוף אחר, בלי הרתיעה האוטומטית שיש בחיבוק גברי ובלי שתי הטפיחות על הכתף ובלי ההתרחקות המידית, אבל לכדי ידיעה של ממש לא הגיע, וכך היה שבוי בחלומו שעה ארוכה וכמעט כל השיעור של הרב דודי. שעה ארוכה דיבר הרב דודי באהבה ואף אחד לא סיפר לו לאהרון איך יש עבודה שאינה מיראה ואינה מאהבה מיושבת, אלא מתשוקה שהיא שיגעון, אבל לך תחבק בחורה אחרי שדיברת איתה על אלוקים.
האמת ניתנת להיאמר שישיבת "דעת ישרה" היא היא המקום שבו למד אהרון שנתיים לפני הצבא. זו היתה ישיבה ככל הישיבות; כמו אותה ישיבה שפתחו שֵׁם ועֵבר ואותה ישיבה שפתח יהודה בארץ גושן, וסורא ופומפדיתא ובית מדרש של בעלי התוספות ווולוז'ין המעטירה. כל הישיבות באותו דגם ניצוקו, עם שלטים מצחיקים בפינת הקפה ודפי מקורות מפוזרים על כל השולחנות ומישהו שדופק על הסטנדר וצועק 'אבל ר' חיים לא חשב ככה!', ו'דעה ישרה' לא היתה שונה מהכללים האלה. וכיוון שכך אין בנות כלל ועיקר ובמקומן יש אלוהים ואנשים שמאוהבים בו, אלא שהוא, כדרכו של אלוהים, אינו שם את לבו עליהם.

ה.

ומה לעשות שגם בדייטים מצא אהרון שהוא יוצא עם בחורות שמאוהבות באלוהים. וכל הזמן חשב שהוא צריך איזו בחורה שאפשר לדבר איתה וזה הכול, לא צריך שום דבר, לא צריך מישהו שמפחדת מהמוות ומחפשת בספרים כמו הרב קוק או ר' נחמן מברסלב וקוראת שירים עצובים מאוד בספרים קטנים שהיא מניחה ליד המיטה לפני שהיא מורידה את המשקפיים. מה אדם צריך בעולם יותר מאשר מישהי להחזיק לה את היד וכשהוא שואל אותה תגידי חומד על מה את חושבת שהשתתקת ככה לחמש דקות, והיא אומרת לו אה בדיוק נזכרתי באיזו שמלה יפה שרציתי לקנות או באיזה גאדג'ט חדש לפלאפון שלי, משהו שאני מניחה ליד הקומקום והולכת לחדר וזה שולח לי הודעה כשהקומקום רותח. זה מה שחשבתי אהרון יקירי חמוד שלי בבת עיני. באמת זה כל מה שבנאדם צריך וזה נס ופלא, והבעיה היחידה, שהיא בעיה שולית וקטנה שאפשר לפתור בשיחה אחת פתוחה מלב אל לב, זה הקטע הקטנטן הזה שלא הלך לו בדייטים אף פעם.
אהרון יצא מדי פעם עם בחורות ששמן מעיין או ענבל וגם אצלו שום דבר מזה לא הגיע לכדי כלום. הנה, לפני שתי יציאות דיבר עם מעיין בטלפון וביקש לפגוש אותה, אבל מיד כשפגש אותה ראה איך הפנים שלה רוטטות וידע שהיא רוצה להיפרד, לכן במקום למשוך אותה בדיבורים התיישב מיד במקום ואמר לה יאללה, תגידי. מה להגיד, התבלבלה מעיין ואהרון עצם עיניים ואמר תגידי שאת לא רוצה להמשיך. איך אתה יודע, אמרה מעיין, ואהרון רק אמר נו, מספיק לדעת שאני לא יכול לענות לך לטלפון במהלך היום ולא יכול לפגוש אותך ורק יוצא הביתה פעם בשלוש שבועות.
זה נכון, אמרה מעיין. היה לה נזם בצד שמאל של האף שלה והיא למדה במדרשה חסידות וקבלה וחיבבה מאוד את ר' נחמן מברסלב.
ר' נחמן לא חיבב אותה חזרה.
אהרון חיבב אותה ואת ר' נחמן אבל זה לא עזר לו לא מכאן ולא מכאן.
ובכן היה נעים להיפגש, אמרה מעיין והלכה לשלוח הודעה למיטל שזהו זה וחבל, דווקא היה פוטנציאל אבל אני נשבעת לך, מיטל, אני לא יוצאת יותר עם חיילים. ואהרון הלך הביתה וזמזם ניגון קול ביער ואמר לעצמו העולם הזה נוצר מהחלל הפנוי ובא אל החלל הפנוי ולא פלא שכל הלבבות רסיסים רסיסים שבורים וכל העולם גשר צר מאוד ואין בעולם הזה אלא לב מתגעגע אל המעיין ותו לא.
ועוד אמר לעצמו, עד מתי.
והנה עכשיו הוא יושב ליד בחורה על המדרגות והיא מביטה בו ואור המנורות משתקף בעיניה ובכן מה יעשה הבן ולא יחטא.

ו.

אבל רק אוכל אחד, אמרה אמונה, אוכל אחד שאתה מוכן לקחת מהמטבח וללכת איתו עד סוף השירות שלך, ואהרון אמר, שוקו, ושניהם צחקו כי שוקו אפשר לשתות רק כשיש שירותים בסביבה וזמן ללכת, ולא צריך לתפוס כוננות ולא צריך גרביים מסריחים, כך שתצפיתניות יכולות לשתות כמה שוקו שבא להם וקרביים לא יכולים לשתות בכלל ומה הועילו חכמים בתקנתם. ואמונה אמרה טוב, טוב, עכשיו באמת, איזה אוכל, ואהרון אמר מה, את חושבת שאני נלחם בשביל המדינה? אני מוכן לחיות בשביל המדינה אבל למות, למות רק למען השניצלים של עציון, ואמונה אמרה וואלה, צודק, למרות שהיא לא היתה בעניין של שניצלים. ואהרון אמר כן, אבל עם קטשופ אמיתי, לא עם הדבר המימי הזה שיש בצה"ל בגלונים של חמש ליטר כאילו זה שמן 9105 או משהו, ואמונה אמרה כן, קטשופ אמיתי, ואמרה, אני מוכנה להיות בצה"ל רק בשביל המאפה של הבוקר. ולא בגלל שהוא טוב או טעים, אלא בגלל שאני לוקחת אותו איתי למשמרת ומתצפתת וכשאני לא יכולה יותר אני אוכלת אותו ומרגישה שאולי יש בכל זאת איזו סיבה לקיומי. ואהרון חייך אליה ואמר כן, אותו דבר, אבל בשניצל. ולכן אני מוכן למות רק אחרי ארוחת צהריים.
כיוון שהזכירו את ארוחת הצהריים פתאום הסתכלו בשעון וראו שהשעה שתים-עשרה ופלוגה ג' עלתה מן השטח ואמונה קמה והושיטה יד ללחיצה ואמרה "טוב, אז נעים ממש להכיר אותך" ואהרון לא ידע מה לעשות, אם לסרב ולהגיד אני שומר נגיעה או ללחוץ יד מפני הנימוס או להתנפל ולחבק אותה עד שגוף ייטמע בגוף, וכיוון שלא ידע מה לעשות השאיר את היד באוויר ורק קד קידה עמוקה ומגוחכת ואמר "ממש נעים" וחייך, ופתאום נזכר שהוא בצבא ולך תדע אם ייפגשו בעתיד אם לא, ואמר לה אבל את המספר שלך, אפשר? ואמונה אמרה בטח, 5876134, ואהרון אמר לא את המספר האישי, את מספר הטלפון, ושניהם צחקו כל כך עד שאי-אפשר שלא להצטער על שכינה שהיא בעפרה וקודשא בריך הוא שהוא בגלות וכמה חבל שאנחנו אחרי מתן תורה וכבר אי-אפשר לו לאדם לכנוס לתוך ביתו ואין לו לקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ד' אמות של הלכה ותו לא.
אחר כך כשהלכו יחד חזרה לחדר האוכל אבל לא החזיקו יד ביד, נזכר אהרון שבשיעור א' הוא היה הולך יחד עם עוד שלושה חברים מהשיעור אל אליהו האברך, שגר בקרוואן על יד הישיבה, ושם היו משתאים לראות וילונות וכיסויי ספות ואוכלים קצת אוכל של בית, עוגה או מרק ירקות או קוטג', ומדברים על דברים שיש בהם ריח של תורה ומה צריך העולם לעשות, ואיך פעם אחת אורי הגיע נסער ובאיחור של כמה דקות ואמר לאליהו, אליהו, אני לא יודע מה לעשות, וסיפר איך התאהב בבת השירות ואיך כל מוצאי השבת עמד ודיבר איתה מתחת לדירת השירות שלה ועכשיו אין לו מושג מה לעשות אם להתחתן או מה, ואליהו האברך – כך נזכר אהרון בקור הצורב של הבסיס, תוך שהוא הולך לצד אמונה והמספר שלה טמון היטב בזיכרון הפלאפון שלו – אליהו האברך ליטף את זקנו וחייך ואמר לאורי אורי, תנשום עמוק, תאכל משהו. והוסיף ברצינות ואמר, מה שצריך במקרים כאלה זה הרבה הרבה אמונה.

גרנטה 5 – שפות זרות | דצמבר, 2017
דימוי: אסתר כהן, ללא כותרת, 2014