אזרחות

יש רגעים שמשלחים אדרנלין בלב, מייבשים את הלשון וחוסמים את הריאות. כמו רעם הם מטביעים אותך בקול, לא, כמו ברק הם מצליפים בחלל הגרון. שיעול. אחרי שזה קרה נעתקו המילים מפי. לא אמרת כך בעצמך? לא אמרת זאת לחברה קרובה שבתחילת חברותכן, בהיסח הדעת, הייתה קוראת לך בשמה של עוזרת הבית השחורה שלה? הנחת ששתיכן הייתן הנשים השחורות היחידות בחייה. בסופו של דבר היא חדלה מכך, אבל מעולם לא הודתה בפליטת הפה שלה. ואת מעולם לא עימתת אותה עם זה (למה לא?) ובכל זאת את לא שוכחת. לוּ הייתה זו טרגדיה דומסטית, וייתכן מאוד שאמנם הייתה, זאת הייתה נקודת התורפה שלך – הזיכרון, כלי הקיבול של רגשותייך. האם נפגעת כי זה רגע של "כל האנשים השחורים נראים אותו דבר", או כי מישהי שהיית כה קרובה אליה החליפה אותך עם אחרת?

*

רגש לא פתור אוחז בגוף ולא מרפה. המילים הלא נכונות חודרות ליומך כמו ביצה מקולקלת לפה וקיא נשפך על חולצתך, לחות מכווצת את קיבתך אל כלוב הצלעות. כשאת מביטה מסביב, רק את נשאַרת. הגועל מהריח שעולה באפך, מן הרגשות שלך, לא מעמיד אותך על רגלייך, לא מיד, כי ההתאוששות הייתה למשימה בפני עצמה, זקוקה לנימוק משל עצמה. את נזכרת בשיחה שהייתה לך לא מזמן, לגבי יתרונם של משפטים מרומזים כמו "כן, וגם" על פני "כן, אבל". את וחברתך החלטתן ש"כן, וגם" מעיד על חיים ללא רוגז, ללא סטיות מן הדרך: את קמה על רגלייך, עד מהרה החולצה נשטפת, מתחיל שבוע חדש, החולצה מתחת לסוודר, על עורך, ואת מדיפה ריח טוב.

*

הגשם נשפך מהמרזבים הבוקר, ובכל מקום אחר הוא אובד בין העצים. את זקוקה למשקפייך כדי להבחין במה שאת יודעת שנמצא שם, כי אין מנוס מן הספֵק; את מרכיבה את משקפייך. העצים, קליפת גזעיהם, עליהם, אפילו המתים, רוטטים יותר כשהם רטובים. כן, ויורד גשם. כל רגע הוא כזה – לפני שניתן לדעת אותו, לסווג אותו כדומה לדבר אחר ולשמוט אותו, צריך לחוות אותו, לראות אותו. מה הוא אמר כרגע? האם היא באמת אמרה את זה? האם שמעתי מה שנדמה לי ששמעתי? האם זה יצא כרגע מפי, מפיו, מפיך? הרגע הזה מצחין. ועדיין את רוצה לחדול מלהביט בעצים. את רוצה לצאת ולעמוד ביניהם. קל ככל שהוא נראה, הגשם עדיין יורד עלייך.

גרנטה 3 – קרוב לבית | אוקטובר, 2015
מאנגלית: טל ניצן
דימוי: יעל בורשטיין, L.A.B 2008