איאן ג'ק, לזכרו
איאן ג'ק קיבל לידיו את העריכה של גרנטה מביל בופורד ב־1995, עם גיליון 51, Big Men (and L.A. Women), ועזב ב־2007, עם The Deep End.
"הלוואי שיכולתי להגיד בדיוק למה אני עוזב", הוא כתב בהקדמה האחרונה שלו. גם אני לא ידעתי וקיוויתי שהוא יישאר, אבל הוא הרגיש שהוא עשה מספיק: 12 שנים ו־48 גיליונות. ביל בופורד, הוא ציין, צבר 16 שנים ו-50 גיליונות, אבל אחר כך היו לו דברים אחרים על הראש (גיוס כספים), שנחסכו מאיאן.
הטעם של איאן – ושל ביל – עיצב את הטעם שלי. גרנטה היה ההשפעה הגדולה ביותר על הקריאה והכתיבה שלי כאישה צעירה. אהבתי את ההתנגדות הנחרצת, גם אם השקטה, לאמנות לשם אמנות ואת המורכבות העודפת או הפשטות המלאכותית. המשחק הניסיוני של גרנטה התבטא בערבוב הז'אנרים, ובעיקר ברעיון שכתיבת טיולים וזיכרונות יכולה להיראות ולהרגיש כמו פרוזה. בהקדמה האחרונה של ביל הוא ציטט את דבריו של סיריל קונולי, העורך של מגזין Horizon, על התקווה שלו לפרסם יצירות שיאריכו ימים, שיוכרו כמקוריות וחיוניות שנים לאחר מכן. "שליחות צנועה, ובכל זאת זה הכול", כתב ביל.
איאן – עיתונאי ועורך – המשיך את מה שהפך לשליחות של גרנטה, או לקול, או למסורת – היסטוריה של העדפת הסיפור על פני האמנות הספרותית ושל האמת על פני הסיפור. הפניית המבט החוצה, לא פנימה. שילוב מסוים של כתיבה גלובלית באנגלית (אמריקה פוגשת את חבר העמים הבריטי) עם כמה יצירות מתורגמות.
אבל 12 שנים הן הרבה זמן. "אתה יכול לעשות משהו במשך יותר מדי זמן – להפעיל את הטעם והשיפוט שלך לעתים קרובות מדי בתהליך ההזמנה, הבחירה, הדחייה והעריכה", הוא כתב בהקדמה האחרונה שלו. "אתה מתחיל לחשוש שאתה מפספס דברים. גרנטה הוא, אחרי הכול, 'מגזין לספרות חדשה', וככזה הוא זקוק להתלהבות מתמדת ממה ש'כתיבה חדשה' יכולה להביא עימה. כל מה שאתה יכול לעשות – כל מה שעשיתי – זה לציית לחושים שלי בנוגע למקורי, למעניין ולאמיתי".
המקורי, המעניין והאמיתי: אמות המידה שלו היו צ'כוב ואורוול, "ערניים לעולם שהם חיו בו וסקרנים לגביו". זו היתה הנקודה עבור איאן – לא הצורה ההיברידית, לא הערך הספרותי לשמו, אלא שליחת כותבים וכותבות לדווח על דברים מעניינים שקורים בעולם האמיתי.
בחיים האמיתיים, שבהם העולם האינטימי שלנו מתקיים מעבר ל"עולם האמיתי", היה לאיאן כישרון לשיחה ולרכילות נעימה. הוא התעניין באנשים בכנות, והסיפורים שלו היו מצחיקים ובלתי צפויים. חלקנו חוסר אמון עמוק כלפי בירוקרטיה מוגזמת. ברכבת מפריז הוא תיאר בפירוט – ואף הציג לי בטלפון שלו – את הטופס שהתבקש למלא עבור אירוע ספרותי, שכלל התחייבות לא לפגוע באף אחד מהאורחים או מהיושבים בקהל. הרעיון הזה נראה לשנינו מצחיק – אבל איאן לא ממש נקט עמדה חזקה בנוגע למלחמות התרבות. הוא התעניין יותר בצורות המתמשכות של הנופים התעשייתיים הוויקטוריאניים והאדוארדיים, בארובות ובערימות סיגים, ברכבות ובמעבורות ובתעלות. העולם סביב גלזגו והעולם של נהר הקלייד. וכמובן, הודו.
ריי הדרמן, המוציא לאור של New York Review of Books והמוציא לאור של גרנטה בעבר, סיפר לי אתמול על ההלם והעצב שלו. "אובדן קשה מנשוא, לא רק עבור אלו מאיתנו שאהבו אותו", הוא כתב, והמשיך בתיאור של נסיעת הרכבת שלו עם איאן מניו יורק לרוד איילנד. "הוא התפעל מכל דבר בזמן הנסיעה – כל כך אופייני לאיאן. סקרן לגבי הכול".
אני מהדהדת את המילים שלו. איאן היה עיתונאי מוכשר ועורך בעל שכל ישר ללא גבול וסקרנות שאינה יודעת שובע בנוגע לעולם הסובב אותו. אנחנו נתגעגע אליו.
מהדורה מקוונת | נובמבר 2022
מאנגלית: נגה רש
דימוי: Cover Books, Ai Wei Wei, Image Courtesy of Chambers Fine Art, מתוך קודקס ועוד: הארכיון החי
