איך לגלות ארץ חדשה

בארצנו הכול נכון יחדיו ומיד. לכל אחד מרוצחינו יש אבא ואמא והם תמיד שכנינו, אהובינו, ממסגרים אותנו בקרבתם המשתיקה ובהגיונם הדביק, הטיפש, האובדני. אין עת לכול בנפרד, וכשישנו הרע ישנו לנו גם הטוב, העת היא אחת לכול. זהו הנטל שניתן לנו ממעלה – לי, ובימים שיבואו, גם לך. ישנו נוף וישנו מאובן שטמון בו וישנו כביש שסללו לפנינו וישנו בית שבנו לנו בארץ ישראל וישנו שיר עברי שמתנגן עבורנו. זהו חסד שנעשה עימדי ואני מעבירה אותו אליך, מחמדי. אינני לבדי בעולם הפושעים והקורבנות, ואף אתה תהיה כאן בינינו, איתי. איננו שופטים פה את האנשים הקרובים לנו, והאנשים הרחוקים לנו גם הם קרובים לאהובי לבם בתורם. ואומר לך שוב ושוב.

דע לך, הכול נכון ואמת בעת ובעונה אחת. האדישות הרעה, המוות שאנחנו זורעים סביבנו, ספל הקפה, המצעים הנקיים ושנת הלילה העמוקה, כולם אמת יחדיו. הכול קורה ברגע אחד בעולמנו, וישנן לנו ארצות וישנם לנו כוכבים ויש ניחוח תבשיל ויש כאב לב, ומוטל עלינו לעמוד בכל זה בכל שעה. זוהי מורכבות והיא אדירה לאין שיעור ובכל זאת אני משערת אותה עבור שנינו עד זוב דם. שמע לי, אל תנסה לכמת את כל זה כדבר שבא על חשבון האחר. זה בא כאחד, מיד, כמו שחלל וזמן מתקיימים בצוותא. האמן לזה כמו מישהו שמבטל דעתו מתוך כבוד לדת אבותיו והיה נזיר של כל זה, תרגל זאת כמו מנטרה חסרת פשר. זוהי אמת שאין להבינה וכוחה מרפא כמו שריד של קדוש בתוך תיבה שנמצא יחדיו במרתף ביתנו, וזוהרו החם יאיר אותך ואותי דרכך.

אני מוסרת לך את דבריי אלו ואלו הוראותיי לך, מתכון עבורך איך לגלות ארץ חדשה. דברי אמך אליך: התגלגל אל המוטציה הבאה בתור, צמח את הזנב שלך, את הקרן ממצחך, היה הדבר שישנו אחרי היות הומו ספיאנס-ספיאנס יהודי בישראל של שנות האלפיים, שהק לך קדימה אל חזית הקדמה האנושית. לך לך, זרעי המתוק, וגלה לי ארץ חדשה. גזרתי עליך, התנבאתיי עליך, שתהיה לי למגלה ארצות. בארץ הישנה גילינו הכול, ואם ננבור פה עוד בשכבה הדקה נגלה רק זוועות ונהפוך לאוכלי נבלות. לכן עליך אני מצווה: היה לחוקר זר. לבש חליפה לבנה והקש בעקביך. כשתגיע לתקרה קמורה תקע את דגלך, הסר את כיפת המגן והחזק אותה מתחת לזרועך: זוהי רצפת כוכב חדש. אתה תהיה ליהודי הראשון שישתה תה ויבצע לחם עם הילידים מחודדי האוזניים מכוכב שכן בטקס שאת כלליו לא אדע לומר. לבך ינהה אחר לובשות קימונו-חוצנים שסודן יהיה חדש לך. ואזהיר אותך: זה האוריינט וקסמיו מפתים, אבל התשלום כבד. אל תיתן לאינדיאנים שמיכות ואל תקנה אחוזות דרך קק"ל. סְחר בדברים טהורים כמו אוויר ופרחים, שאין עליהם אחר כך משפט ודין בהיסטוריה העתידה לבוא. אני פוקדת עליך לראות דברים שהם כה נקיים מאסוציאציות עד שאינם נחרתים ברשתית העין ואינם חורצים דבר בקרקעות, ללא פשע.

בני, היה לי לספייס-מאעכר. לפנות בוקר, עם חלב ראשון, אלמד אותך לסגור עסקאות אינטרגלקטיות ולהיטמע בהמון הבאים לתחנת החלל, בגינוניך הנינוחים, המזמינים, בחן השורדים שטמנתי בך, עוד מכשיצאה סבתא-רבתא מן המחנה ועודה בחיים. ואף אנחנו היינו בה אז; ואתה היה מוכן כשתבוא הקטסטרופה. בשביל זה אני אומרת לך וחוזרת ואומרת, כדי שתהיה מוכשר לשאת את משקל הימים שיבואו. היה הקפטן של ספינת החלל שלך, עם כובע פיראטים וילד-חייזר בכל נמל בגלקסיה, ודמנו יופץ ויופץ כחול אשר על שפת הים, עמיד כמו עובש חי בעיי חורבות. את דבריי אלו אני כותבת לך היום, כשעברו שלושה שבועות מזמן שהיתה אזעקת אמת בתל אביב, ואין לאף אחד שום זיכרון של זה, הם לא מוכנים לדבר איתי על זה. את צופרי הצבע האדום שנשמעו כולנו שמענו, יללת דבר חי שהיה סביבנו והתעורר מרבצו. אני רואה אותם, את אנשנו, בעיני הגלויות, ואתה רואה איתי בעיניך שבבטני איך הם מושכים בכתפיים, עציים, גלמיים, הלומים, מונחים במקומם; ובעודם אילמים והנה נלגמים כולנו בשליקה מבחילה אל חור הביוב של ההיסטוריה, אל תחתית המוצדק, מתכסים בדוחק במה שניתן היה בקושי רב להסבירו בזמנו, תחת הנסיבות, וכעת כבר לא עומד לו כוחו. לפניי היו אמהות יהודיות שדרשו ממך להיות עורך דין ורופא, ולא עוד. בזמן הזה שנינו כבר חשים את המבט הנח עלינו: נשפטנו כולנו, והצארים בדרכם אלינו, לשלול מאיתנו היהודים את רישיונותינו, וכעת לא נותר לנו אלא לזנק מכאן עם מנועינו ולחזור להיות למהגרים הסוחרים במרכולת הדסקית, סובבים את הכפרים, את הפלנטות. כבר עשו זאת לפנינו, בני, וכעת חובה עליך לשוב ולגלות לנו עולם חדש.

גם כשאתה מתעורר בתיבה בלעדיי, אל נא תכעס עליי. תמורת מה שגזלתי ממך, שכניך ובתיך, אתן לך עשרת מונים בימים נקיים של חיים טובים שאינם עולים בדמו של אדם אחר. אילו רק היינו משכילים לעלות יחד על הספינה של אי פעם והיינו יורדים בשכונות היהודיות של ניו יורק בשנות העשרים. איזה הימור נכון היינו עושים אז. אני מאחלת לנו את תאונות הדרכים, את הסרטן, את הצונאמי, את הסוף ההוליוודי, ומרחיקה אותנו מהפיגוע ליד בית הספר, משירות החובה, מתאונת הירי, מן המילואים בשטחים, מטיל, מאזעקה, ממסכת האב"כ, מאשמה הספוגה בנימי הרגע הפרטי ביותר, מאחורי הדלתיים הסגורות. וכבר עכשיו אומר לך, אני מוכנה לספוג את כל העונשים שנקבל, אמא וילד לנצח דורותיים, ואני יודעת שהעונש הנורא מכול יהיה עונשי שלי מידיך, כשאתה תצעק עליי: מה עשית לי? אבל בשבילך אני מקריבה תמיד, בשבילך אני עולה כל ערב לניו יורק של יצחק בשביס זינגר עם בטן גדולה, כדי שאפתח לך שטעטל ואעבוד במכבסה מעל דוד רותח עם אמותיהם של וודי אלן ומוריס סנדק ופול סיימון. ואתה תהיה הספייס-מאעכר שלי, הקפטן החזק שלי, וכל הזמנים שלנו יהיו פרושים בפניך עד לאין קץ, וידיך יהיו מרקדות מעל כפתורי הספינה ובוחרות את יעדן הטוב.

אני כותבת שורות אחרונות אלו בתל אביב החדשה, הכוזבת, השקרנית, בבית הנייר הארעי הזה, על פס המטבחיים הנוסע בעיוורון לעבר המארה. כמו עשרות מילות השלג של האסיקומאים, אני מלקטת את מילותיי היהודיות לאשמה, לאופנים שבהם היא מחליפה את צבעיה עם תמורות מזג האוויר, בעיני המתבונן. משהו רע מדבר אל לבי ואני צריכה להיענש על שאני מקשיבה לו. אולי ניענש בגירוש מתוך רחמנות עלינו, כדי שלא ניאלץ לבחור. השער ננעל עלינו, אינני יודעת באיזה צד נינעל.

מהדורה מקוונת | ינואר 2018
דימוי: ניר עברון, סף (דימוי מספר 36) (2014) הדפסת פיגמנט בהזרקת דיו על נייר ארכיוני. 41 ס״מ על 62 ס״מ