איך לכתוב אפריקה

הקפידו תמיד להשתמש במילים "אפריקה", "שחורה" או "ספארי" בכותרת. כותרת המשנה יכולה להכיל מילים כמו "זנזיבר", "מסאי", "זולו", "זמבזי", "קונגו", "נילוס", "גדול", "שמים", "צל", "תוף", "שמש" או "הקדום" על נטיותיו. כדאי גם להשתמש במילים כמו "גורילות", "נצחי", "בראשיתי" ו"שבטי". שימו לב שהמילה "אנשים" מתייחסת לאפריקאים שאינם שחורים, בעוד "האנשים" הם אפריקאים שחורים.

לעולם אל תשימו על הכריכה תמונה של אפריקאי מסודר, אלא אם כן הוא חתן פרס נובל. השתמשו בתמונה של רובה סער, צלעות בולטות או שדיים חשופים. אם אתם חייבים תמונה של אפריקאי, הקפידו לבחור תמונה שבה הוא או היא בלבוש מסורתי של המסאי, זולו או דוגון.

בטקסט שלכם התייחסו אל אפריקה כאילו היא ארץ אחת. זו ארץ חמה ומאובקת, עם ערבות נרחבות, עדרים ענקיים של חיות ואנשים גבוהים ורזים גוועים ברעב. או שזו ארץ חמה, מהבילה, עם אנשים ננסיים שאוכלים קופים. אל תתעמקו בפרטים. אפריקה היא גדולה: חמישים וארבע ארצות, תשע מאות מיליון אנשים שעסוקים מדי בלגווע ברעב, בלמות, בלהילחם ובלהגר למקומות אחרים מכדי לקרוא את הספר שלכם. היבשת מלאה במדבריות, ביערות עד, בערבות, ברמות ובעוד הרבה דברים, אבל, לקהל הקוראים שלכם לא אכפת מכל זה אז שמרו על התיאורים שלכם רומנטיים, מרגשים וכלליים מספיק.

הקפידו להראות כיצד לאפריקאים יש מוזיקה וקצב בנשמה, וכיצד הם אוכלים דברים ששום בן אנוש אחר לא היה מעז. אל תזכירו אורז, בקר או חיטה. מוח-קוף הוא המנה המועדפת, לצד עז, בשר נחש, תולעים, רמשים וכל מיני מינים של בשר ציד. הקפידו להראות שאתם כבר מסוגלים לאכול אוכל כזה מבלי להירתע, וספרו כיצד למדתם ליהנות מזה – כי אכפת לכם.

נושאי טאבו שאין לכתוב עליהם: תמונות ביתיות רגילות, אהבה בין אפריקאים (אלא אם יש שם מוות), הפניות לכותבים ולהוגים אפריקאים, אזכור של ילדות וילדים שסתם הולכים לבית ספר מבלי שסבלו מאבולה, פָּטֶלֶת או מילת-נשים.

לאורך הספר אמצו טון סוֹטוֹ, קול רך ומלטף, כשותפי סוד עם הקוראים, וגם קול נוגה של כל-כך-קיוויתי. כבר מתחילת הספר הבהירו שהליברליות שלכם היא ללא דופי, והזכירו גם עד כמה אתה אוהבים את אפריקה, איך התאהבתם בה ואיך לא תוכלו לחיות בלעדיה. אפריקה היא היבשת היחידה שאתם יכולים לאהוב – נצלו זאת. אם אתה גבר, חדור עמוק אל תוך יערותיה הבתוליים והחמים. אם את אישה, התייחסי אל אפריקה כמו אל גבר שלובש מעיל ציידים ונעלם אל האופק עם השקיעה. את אפריקה מעריצים, מכניעים, או מרחמים עליה. תהיה הזווית אשר תהיה, יותר חשוב להשאיר את הרושם שללא התערבותכם והספר החשוב שלכם, גורלה של אפריקה נחרץ.

הדמויות האפריקאיות שלכם עשויות להיות לוחמים עירומים, משרתים נאמנים, קוסמים וידענים, זקנים חכמים שחיים בתנאי נזירות שופעים. או פוליטיקאים מושחתים, מדריכי טיולים לא יוצלחים עם מאהבות רבות או זונות ששכבתם איתן. המשרת הנאמן יתנהג תמיד כמו ילד שזקוק ליד קשה. הוא מפחד מנחשים, טוב עם ילדים ויערב אתכם תמיד בבעיות המשפחתיות שלו. הקשיש הנכבד תמיד מגיע משבט מכובד (לא מהשבטים רודפי הבצע כמו איגבו, שונה או גיקויו). עיניו עצובות והוא מכבד את האדמה. האפריקאי המודרני הוא שמן, גנב, עובד במשרדי הוויזה ומסרב לתת אשרות עבודה למערביים מדופלמים שבאמת אכפת להם מאפריקה. הוא אויב הקִדמה, והוא ישתמש תמיד בעבודתו הממשלתית כדי להקשות על זרים בעלי רצון טוב להקים שמורות ועמותות לטובת כלל הציבור. או שהוא אינטלקטואל בוגר אוקספורד שהפך לפוליטיקאי רצחני בחליפה מהודרת. הוא קניבל שאוהב שמפניה יקרה, ואמו היא רופאת אליל עשירה שמנהלת בפועל את המדינה.

הקפידו שבין הדמויות שלכם תהיה אפריקאית גוועת ברעב, שנודדת בין מחנות פליטים כמעט עירומה לגמרי ותלויה בחסדי המערב. לילדיה זבובים על העפעפיים, בטן נפוחה מרעב, ושדיה נפולים ויבשים. היא בטח נראית חסרת ישע. אסור שיהיה לה עבר, היסטוריה – שום הסחת דעת שעשויה להרוס את הרגע הדרמטי. אנחות זה טוב. אסור לה לעולם לומר משהו על עצמה בשיחה מלבד לדבר על הסבל (הלא-יתואר) שלה. בנוסף הקפידו לכלול דמות אמהית וחמה עם צחוק מתגלגל שתמיד דואגת לכם. פשוט קראו לה מאמא. ילדיה הם עבריינים מועדים. כל הדמויות הללו רוחשות סביב הדמות הראשית, גורמות לה להיראות טוב. הגיבור יכול ללמד אותם, לרחוץ אותם או להאכיל. הוא אוהב לחבק תינוקות וראה מוות בחייו. הגיבור הזה הוא אתם (אם מדובר בכתיבה עיתונאית) או ידוען/אציל בינלאומי יפהפה ועצוב שאוהב בעלי חיים (אם זה בדיון).

דמויות מערביות רעות עשויות להיות צאצאים לחברי קבינט שמרניים באנגליה, אפריקנרים, עובדים של הבנק העולמי. בדיון על ניצול בידי זרים הקפידו לאזכר את הסוחרים ההודים והסינים. האשימו את המערב במצבה של אפריקה, אבל אל תהיו ספציפיים מדי.

תיאורים נרחבים וגסים הם טובים. אל תאפשרו לדמויות האפריקאיות שלכם לצחוק, להיאבק על חינוך ילדיהן או דברים יומיומיים שכאלה. הדמויות האפריקאיות צריכות להיות צבעוניות, אקזוטיות, גדולות מהחיים – אבל ריקות מבפנים, חלולות, ללא דיאלוג, ללא קונפליקטים או פתרונות בסיפורים שלהן, ללא עומק או סיבוכים שיסבכו את העלילה.

תארו, בפירוט, שדיים חשופים (צעירים, זקנים, שמרניים, של מי שנאנסה לאחרונה, גדולים  או קטנים), ואיברי מין שספגו פגיעה (כמו מילת נשים) או גדולים באופן מיוחד. בעצם תארו כל סוג של איברי מין. וגופות של מתים. יותר טוב – גופות עירומות של מתים. בעיקר גופות עירומות ומרקיבות של מתים. זכרו, כל יצירה שיש בה תיאור של אנשים מטונפים ואומללים תתקבל כתיאור של "אפריקה האמיתית", ואתם רוצים את "זה" בגב הספר. אל תהססו בעניין זה: אתם רוצים לעזור להם לקבל סיוע מהמערב. האיסור הגדול ביותר בכתיבה על אפריקה הוא לתאר או להציג סבל או מוות של אנשים לבנים.

לעומת זאת, בעלי חיים צריכים להיות מתוארים כדמויות עגולות ומורכבות. הם מדברים (או נוהמים בעודם מנערים את רעמתם המפוארת) ויש להם שמות, שאיפות ותשוקות. יש להם ערכי משפחה: ראיתם איך הם דואגים לילדיהם שלהם? לפילים יש רגשות, אכפת להם זה מזה, הם פמיניסטים אדוקים ואבות מכובדים. כך גם הגורילות. לעולם, אבל לעולם אל תכתבו משהו רע על פיל או על גורילה. פילים עלולים לתקוף רכוש של בני אדם, להרוס את היבול ואפילו להרוג. אבל אתם היצמדו לצד של הפיל. לחתולים הגדולים יש מבטא של בתי ספר פרטיים. צבועים ראויים לכל גנאי ויש להם מבטא מזרח-תיכוני קל. כל אפריקאי נמוך שגר בג'ונגל או במדבר סביר שיש לו אופי חביב (אלא אם יש לו סכסוך עם פיל, שימפנזה או גורילה – במקרה זה הוא רשע טהור).

אחרי ידוענים אקטיביסטים ואנשי כוחות הסיוע, אנשי השמורות הם החשובים ביותר. אל תפגעו בהם. אתם מעוניינים שהם יזמינו אתכם לחוות, למאה ועשרים הדונם של שטח הציד או "שמורת הטבע" שלהם, ורק כך תוכלו לראיין סוף-סוף את האקטיביסט הידוען. תמונה של אחראי שמורה גיבור על הכריכה עושה פלאים למכירות. כל לבן, שזוף, לובש חאקי, שפעם גידל אנטילופה כחיית מחמד או היה בעל חווה, הוא בהכרח פעיל לשימור הטבע, מישהו שמשמר את המסורת העשירה של אפריקה. כשאתם מראיינים אותו או אותה, לעולם אל תשאלו על גודל התקציב או מה הרווח שלהם מכל העניין הזה. לעולם גם אל תשאלו כמה הם משלמים לעובדים שלהם.

הקוראים שלכם יתאכזבו אם לא תזכירו את האור באפריקה. והשקיעות, אין דבר שישווה לשקיעות באפריקה. הן תמיד גדולות ואדומות. תמיד השמים עצומים. מרחבים עצומים וריקים הם הכרח – אפריקה היא הארץ של המרחבים העצומים והריקים. כשאתם כותבים על החי והצומח באפריקה, הקפידו להזכיר שאפריקה מאוכלסת מדי. כשהדמות הראשית שלכם נמצאת במדבר או בג'ונגל בחברת ילידים (כל מי שנמוך ממנה), זה בסדר לציין שאוכלוסיית אפריקה הידלדלה מאוד בעקבות איידס ומלחמה (הדגישו מילים אלו!).

אתם גם תזדקקו למועדון לילה בשם "טרופיקנה", שם מבלים שכירי חרב, אפריקאים נובורישים מרושעים, זונות, לוחמי-גרילה וגולים.

תמיד סיימו את הספר בציטוט של נלסון מנדלה, ציטוט על קשת בענן או על רנסנס. פשוט כי אכפת לכם.

גרנטה 8 – התכתבויות | יולי, 2018
דימוי: © הזכויות שמורות ל-Jerry Riley
מאנגלית: ערן צלגוב

הערת המתרגם: את המסה הנפלאה הזו – הסטירית הזו, המצחיקה והמעציבה בו זמנית, חשבתי להקריא בערב הראשון של הוצאת רעב עם השקת "כושילאמאשלהם: אסופה זמנית של שירה שחורה" (2012). אסופת תרגומי שירה שנולדה על רקע הגזענות נגד הפליטים מאפריקה ובעקבות שיחות עם אפרת ירדאי. אני זוכר שחיפשתי במה להתחיל להסביר לעצמי ולאחריםות על הכתיבה על/מאפריקה, על החוויה או הנסיון השחור, ועוד בתור אחד שהוא הוא ההתגלמות של הפריבלג בחברה הישראלית (ראו אותי: גבר, הטרו, לבן, משכיל עם תעודה, בורגני מסודר). זה התברר כטקסט ארוך מדי לאותו הערב, אבל הדהודים שלו נשמעים ממני מאז  עד היום גם כמתרגם וגם כמרצה. בסופו של דבר, מה כבר המערב יכול לכתוב על אפריקה? איך הוא מבין את מה שמעבר למסמן "אפריקה"?

שיעור גאוגרפיה | כריס אבאני

עֲבוּר הָאִיגְבּוֹ כָּל אֶחָד הוּא מִשְׁפָּחָה, הַכֹּל

קְשׁוּרִים זֶה לַזֶּה, כָּךְ הִסְבִּירָה סָבְתָא.

כְּמוֹ הַמִּקְלַעַת בְּמַחְצֶלֶת הַדְּקָלִים הַזּוֹ,

אָנוּ שְׁזוּרִים זֶה בַּזֶּה, רוֹאֶה?

זֶהוּ הָעוֹלָם עֲבוּר הָאִיגְבּוֹ.

מְהַנְהֶנֶת, הָאַנְתְּרוֹפּוֹלוֹגִית הַגֶּרְמָנִיָּה

מְלַקֶּקֶת בְּרִכּוּז אֶת עֶפְרוֹנָהּ וְרוֹשֶׁמֶת:

עֲבוּר הָאִיגְבּוֹ, הָעוֹלָם שָׁטוּחַ כְּמַחְצֶלֶת.

מתוך: שיעור גאוגרפיה: משירת כריס אבאני (רעב, 2016)
ערן צלגוב, יוני 2018