אם איני אלא מסע

א. נחיתה

למחרת היום שבו הוצאתי רישיון טיס המראתי לפנות בוקר לכיוון הים. משאלתי הדחופה לעזוב ולהשאיר הכול מאחור התממשה, לחרדתי, מעבר לציפיותיי – רצועת החוף התגלתה כקצה צוק, שמעברו מרבד עננים אינסופי. כאילו תזוזת הלוחות הטקטוניים – בזמן שאמור היה להימשך מיליוני שנים אך חלף בִּן לילה – הובילה לקֶמט יבשתי שנשא את המדינה כולה, אותה לבדה, על גבי צוק אדיר מעל שמי היבשת.

למראה התהום שמֵעבר לְמה שהיה פעם קו חוף הלמו בתוכי אופוריה ובהלה לסירוגין. הסבתי מבט לאחור אל הנוף הנישא בשמים ומשכתי בהגאים כדי לשוב חזרה, אך למרות מאמציי המטוס הנמיך טוס. כדי לא להתרסק על הצוק עשיתי סיבוב נוסף, אך למרבה האימה המשכתי לדאות מטה מטה אל המרבד הלבן. רק כאשר הבקעתי דרך העננים תחתיי ראיתי את הים הכחול, וכשהסתובבתי שוב אל הצוק האדיר שנישא מעל האדמה ראיתי שלרגליו משתרעת רצועה זעירה מטולאת שטחים חקלאיים, והמשכתי לדאות לעברה במעגלים.

על דלק לא שמע איש מהאנשים שפגשתי. גם "מטוס" היה מונח משונה לתפיסתם, יומרני אפילו. אנשים תמהו גם מדוע ארצה לנסות להגיע אל ראש הצוק, וכששמעו שמשם באתי התייחסו לכך כהלצה או כסתם מוזרות. לאחר שסקרנותם התפוגגה הניחו לי. שוטטתי בין הכפרים, נהנה כמעט מדי יום מהכנסת אורחים, מצטרף מדי ערב לשולחן אוכל אחר, עד שפגשתי נערה שהוריה הציעו לי עבודה במטע זיתים. רציתי דווקא להמשיך לשוטט, לחלום עוד על החזרה הביתה ובינתיים לצייר את הכפרים, לכתוב על אלה שהבזיקו בייחודיותם ואולי יום אחד לצרף רישומים אלה לכדי צרור עבה כרוך, אך משהו בי גם ביקש כבר להיטמע. כעבור שנה, לאחר שנולד ילדנו, הקצו לנו הוריה יחידת מגורים סמוכה למטע.

אל בני נקשרתי כפי שנקשרתי אל המקום החדש. כלומר בעל כורחי, בזיקה גוברת, בלתי נמנעת. בני גדל והתבגר ועם הזמן דמה לי יותר ויותר, עד שבוקר אחד בזמן המסיק ראיתי אותו סוחב זיתים והרגשתי, בהשתאות שמחקה את מחשבותיי, שלמעשה את עצמי אני רואה שם צועד בזהירות, הרגשתי שאני הוא זה שנושא שם על כתפיי החסונות שני שקי זיתים, שאני זה שמעמיסם על הערימה המתגבהת ומוחֶה את הזיעה ממצחי, אני זה שניגש חזרה אל תחנת האריזה כדי לקחת שקים נוספים מבלי לשים כלל לב לצוק האדיר שחסם בגובהו חלק מהשמים, שכן התרגלתי לנוכחותו זה מכבר כמו אל האדמה שלרגליי ואל האוויר שאני נושם, ואחרי שבתחנת האריזה שוב הצטרפתי אל השאר ובתוך כך גילינו שסיימנו לארוז את כל הסחורה שנותרה באותו יום, לפתע חשנו בדבר מה מיוחד, בלי להבין אך גם בלי לשאול, חשנו זאת בנשימתנו הכבדה, בשרירינו המאומצים ובזיעה הנקרשת על מצחנו בסופו של יום, הרגשנו שאנחנו אלים. הרגשנו שאנחנו אלים והתחושה ניטעה בנו עם השנים, ככל ששתלנו ומָסַקנו והולדנו ילדים, שלִידיהם מסרנו את כל אשר לנו ולדמָם הורשנו את כל אשר אנו, והם נשאו אותנו כך שמתוכם שתלנו ועמם מסקנו.

ב. שושנת הרוחות

מדי שנה היינו הולכים דרך המנהרה אל צדו השני של הצוק, אל "האוזן השנייה" שלו. כך גם כינו האנשים שם את אדמתנו, שכּן שני חבלי הארץ הנם צמודים משני צדי קלסתר הצוק המוגבה בינינו. היינו עוברים אליהם במנהרה והם אלינו; בלי לתאם, היינו מבקרים בביתם והם אצלנו. ובהגיענו אל האוזן השנייה היינו מחליפים חדשות וסחורות, אשר הגיעו אל הצד האחד מסוחרי המזרח ואל הצד השני מספני יבשות המערב.

באחד מביקורינו, שמענו על עצם מוזר שהתגלה יום אחד בשדות ובתוכו אדם מרוסק. עד ראייה טען כי העצם נפל מהשמים, אך בתחילה איש לא האמין לו. זה היה אירוע משונה, אחד מתוך סדרת אירועים דומים שחזרו על עצמם עם השנים. אנשים נהרגו בנחיתות המסוכנות, ואלה ששרדו שאפו לחזור ולעלות אל ראש הצוק, אל ארצם שממנה הגיעו, כך טענו בניגוד לכל היגיון. ניסינו להסביר להם שאין שם כלום בראש הצוק בשמים, אך עם הזמן, ככל שנטמעו בנו, התחלנו לפקפק בכך בעצמנו. אמנם המשכנו לעבד את האדמות, להחליף בינינו חדשות וסחורות, אבל נוכחותו של הצוק לא הייתה עוד כתמול שלשום, לא מובנת מאליה כמו האדמה שעליה אנו עומדים וכמו האוויר שאנו נושמים. הצוק החל להכביד בשל ההבטחה שהתגלמה בעצם היותו.

יום אחד החלטנו לארגן קבוצת טיפוס גדולה, לעלות אל פסגתו, לראות ולהיווכח. רובנו, נשים וגברים משני צדי הצוק, התנדבנו למשלחת שהלכה וגדלה במהירות. טיפסנו על הצוק זמן רב, כמה שעות מדי יום, עד שהיינו מתעייפים, תוקעים את היתדות ומתקינים את הערסלים לצורך מנוחה והכנת המזון. למרות שנעשינו מיומנים מאוד בטיפוס, עייפות השרירים והייאוש שהכבידו עלינו בשל גודל הצוק הנבלע בעננים האריכו את ההפסקות הללו יותר ויותר, ולאחר שחצינו את מרבד העננים ועדיין לא ראינו את הקצה, צמצמנו את משך הטיפוס היומי לדקות ספורות, אם כלל טיפסנו.

מכל עבר היו רק שמים ועננים, והדרך שעשינו חדלה בשלב מסוים להידמות לטיפוס מאונך והחלה להרגיש כמסע על גבי מישור אופקי. הסיבה היחידה שבעטייה לא איבדנו את כיוון המסע הייתה כוח משיכה בלתי נראה שפעל בגבינו, כוח שמעולם לא הרפה מניסיונו לשאוב אותנו לאחור, אך הדבר רק חיזק את נחישותנו. מדי פעם בפעם נאלצנו להפסיק להתקדם כדי לזרוע זרעים באדמה הלחה. אך גם לאחר שקצרנו את היבול והגיעה העת להמשיך, שושנת הרוחות מעולם לא בלבלה אותנו. הקפדנו גם להזכיר לילדינו את כיוון היעד והם הזכירו לילדי ילדינו, והיה זה זיכרון שבזכותו התקיימנו בתנועה הלאה, קדימה.

הימים היו קצרים כתמיד: השמש הייתה פורצת את האופק מולנו ויוקדת במשך שעות, אך כשהגיעה אל מרכז השמים מעל ראשינו, נבלעה במסך העננים מאחורינו עד שחשכה אחזה במרחב כולו. האגדה שהרבינו לספר זה לזה באותם לילות הייתה שבסוף הדרך עוד נגיע אל מקום שבו הכוח המושך לאחור אינו קיים; שם נוכל סוף סוף לעמוד יציבים בלי להסתייע ביתדות, ואפילו לשכב פרקדן על האדמה עצמה בלי לפרוש ערסל שיעצור את ההישאבות לאחור. הפילוסופים שבינינו סיפרו שוב ושוב כי למעשה, באותו ה־קצה ה־סופי אין כלל משמעות למושגים "קדימה" ו"אחורה", ובהיעדר הכוח המושך יהפכו אלה למושגים יחסיים שניתן להמיר זה בזה בשרירותיות. קשה לדמיין חירות גדולה מזו.

לעתים תקף אותנו פחד משונה (אילו ידענו מי הראשון שהפיץ רעיון זה היינו מוציאים אותו להורג), שמא האדמה שלרגלינו איננה ישרה ושטוחה כפי שנדמה, אלא הולכת ומתקמרת, וכי למעשה אנחנו צועדים על גבי כדור עצום, חוזרים על צעדינו כל אימת שאנו משלימים סיבוב. רעיון אכזרי מאין כמותו, אין כמעט צורך לומר, תעתוע מצמית שבו נאבקנו בתפילותינו. התובנה שחיסלה לבסוף את הרעיון הזה הייתה השינוי באוויר, שהלך והידלדל עם התקדמותנו. הרי לוּ באמת צעדנו על גבי כדור ענקי ולא על פני עולם שטוח, היה האוויר נותר ללא שינוי, או לפחות שב בשלב מסוים להיות כשהיה. אבל הנשימה בכל זאת הוסיפה להשתנות ולהקשות. לכך הצטרפו הקושי הפיזי והתמעטות המים, וכל אלה הפילו בינינו חללים, חברים שהרפו מאחיזתם ונשאבו לאחור.

כאשר הגענו לבסוף אל קצה העולם לא העזנו לחצותו. נותרנו בערסלינו ולא ידענו את נפשנו מרוב התמוגגות ויראה; סף הגאולה טלטל אותנו בתחושות שלא הכרנו. הצצנו, כן, רק הצצנו אל מעבר לקצה המיוחל־אך־מאיים, אל תהום עזוּבה ושוממה מוכה רוחות מקפיאות, ולא העזנו להמשיך. שבנו להתכרבל בערסלינו בניסיון להשכיח את ההגעה למחוז חפצנו, למחוק את אחרית הימים שמעבר לפינה. וכשהשמש השלימה את מסלולה, האדימה וכבתה ממעל, נרדמנו מיד וחלמנו לנו שהמסע לא באמת הסתיים.

זמן מה חלף עד שהעזנו לחצות אל הארץ שמעבר לקצה, שֶחוקים שונים חלו עליה. כיפת השמים התרחבה והיום התארך. התקשינו לייצב את שיווי המשקל ולעמוד כפי שהיינו עומדים על הערסלים. בחילה מתמדת טלטלה אותנו ולכן הצלחנו תחילה רק לזחול שם על פני האדמה. הנבואה שהתגשמה הטילה בנו מורא. היינו זוחלים בכיוונים אקראיים והזחילה הייתה נמשכת זמן רב, עד שבערב, כל ערב, היינו חוזרים לערסלינו הנעוצים באדמה המוכרת, המוגנת מפני הרוחות.

כמה מאיתנו הציעו להשתקע בשממה שמעבר לקצה, לנסות לזרוע בה ולקצור ולהקים חיים חדשים. רבים מאיתנו אף האמינו שזה אפשרי אך גם שזו אפשרות חסרת טעם. קיללנו את גורלנו. התקשינו להאמין שאותו כוח מושך בגבנו שבמהלך המסע איים לבלוע אותנו לאחור יהיה הדבר שלא נוכל להתקיים בלעדיו. מרותו, שאין אלא למרוד בה, הפכה לקריאה הביתה, שאין אלא להיעתר לה. קו הסיום נתפר אל קו הזינוק, וכדי לחצותו, יותר ויותר מאיתנו החלו להרפות: עוד ועוד ניתקנו מאדמתנו, חופשיים ומצונפים בערסלים שהיו לנו לתכריכים, עוד ועוד עד שנותרנו אדם אחד.

ג. סעודה

היעד הושג. הארץ הזו קדושה ומקוללת. שכוב על בטני הצצתי אל האופק המעונן שאסף את חבריי, אחיי, צאצאיי. התהפכתי על גבי ורותקתי לאדמה הצחיחה, חש כאילו הכוח המושך מכפיל ומשלש את משקלי כנגדה, עד שיצר ההתנגדות הקים אותי בכל זאת על רגליי.

ניצבתי על שפת צִלי, מותש ובעיקר רעב, שומר עוד על שיווי המשקל. השמש דקרה את עורפי בקרניה האחרונות וראיתי כיצד צִלי ניגר ממני, מתפשט הלאה עד שכיסה את הארץ כולה. אם איני אלא מסע, חשבתי לעצמי, הרי זהו מסע שכל מקטע בו – בין אם על ציר אנכי כמו המְראה ונחיתה ובין אם אופקי כמו שושנת הרוחות – מיטשטש תחת זה הבא אחריו, עד שהמקטע האחרון מאיֵין הכול, מַהלך המתרחש כולו בַּמקום, שבו אדם צולל אל צִלו ושניהם מתעכלים זה בזה, מבטלים זה את זה. אבל לא אני! אני זינקתי מעבר לצִלי, דילגתי מעליו ומצאתי את עצמי במטבח סואן.

הצצתי מבעד לצוהר בדלת המטבח וראיתי אנשים רבים באולם אירועים עצום, זוללים ביתר שאת. הרעב גאָה גם בי אך איש צוות מיהר ותלה סינר על צווארי, זרק עליי כובע תואם וסימן לי להתחיל בהגשה. בתוך האור העמום המגמגם של האולם, תחת נברשות רוטטות ממטירות אבק, ריחפתי עם המגש הגדול והעמוס, עומד בקצב רק בקושי.

רוב המנות לא היו טריות, ודרך כל בשר עברו מחילות שמתוכן הגיחו זבובים בצבע פלדה או רימות עסיסיות, ועל גבי כל תוספת בצבץ עובש. אבל רתיעת המוזמנים נרמסה על ידי תיאבון בלתי נשלט, או שמא על ידי המחשבה על איזה צ׳ק שמן שהשאירו בכניסה. כך או כך, בין אם כדי להשביע את רעבונם ובין אם כדי לא לצאת נפסדים, אכלו כולם בחופזה בלתי נשלטת. ההתנפלות איחדה אותם תחת קצב לעיסות אחד, זיגוג עיניים מאוחד. ואני לא ספרתי את מספר הפעמים שיצאתי למטבח וחזרתי אל האולם, כאילו היה ברור שזה מה שאעשה עד קץ הזמנים.

בכל פעם שאני חוזר לאולם ובידי המגש העמוס אני מזהה מיד את מי שכבר כורע תחת גירויים וגירודים ושואל בפה מלא היכן השירותים. המסעדה ערוכה לכך מראש. כותלי אולם האירועים סביב משובצים דלתות צמודות זו לזו, כולן-כולן כניסות-כניסות לשירותי יוניסקס. כאשר מגיע הזמן ואורח אינו מסוגל עוד, אני מלווה אותו אל אחת הדלתות, פותח אותה בפניו ועוזר לו לחצות את המפתן. הפתח צר ונמוך יחסית למידותיהם של רוב הסועדים אך המסדרון שטוף אור צהבהב, מוכן ומזומן אל אורחיו, וברגע שאלה נדחקים לתוכו ומפעילים מעט לחץ על הדפנות, הקירות מפרישים צלילי מוזיקת מעליות מתקתקה המחישה את התקדמות הסועד לאורך המסדרון העקלקל החד־סטרי. בנקודה זו, כמה הייתי רוצה ללכוד במילים את הדמות שלפתע מבזיקה בייחודיותה, נבדלת מכל היֶתר. המחזה הזה שובר את לבי לפעמים, והייתי אף מסתפק ברישום קו מִתְאר של צדודית הנגלית לרגע, או של הגב הזה ההולך ומתרחק ממני במורד המסדרון. ואז אולי יום אחד הייתי גם מצרף רישומים אפשריים אלה לכדי צרור עבה כרוּך, מוציאו לאור המטבח החזק ושם מנציח את הסיפוק. לעתים נדמה לי שמגישים נוספים חולקים תשוקה זו ושאולי היא היא הדבר האמיתי שמבחין בינינו לבין הסועדים. אבל אני גם יודע שאנחנו כותבים במים וניצוץ דמיוננו לא ילבש מילים קבועות ולא יישמר לעולם. הרי בידינו אין כלל כלי רישום כי מעולם לא היינו מלצרים מהסוג שרושם את בחירות הלקוח, וגם לוּ היו ברשותנו עיפרון ומספר אינסופי של דפים דקים במידה אינסופית, אין בבגדינו כיסים לטמון בהם רישומים, שוודאי היו אז מתעופפים באוויר ומתערבבים עם רישומיהם של אחרים, והרי בכך אין כל טעם.

אך מחשבותיי אלה פורחות כולן כאשר אני חוזר לשולחנות ומגלה, כתמיד, אורֵח חדש וקדחתני, רעב בעל כורחו. ואני מזנק אז למטבח, שלא לגרום לו חלילה לחכות. המסעדה אינה סובלת זאת.

גרנטה 2 – שיטוט | פברואר, 2015
דימוי מתוך וידאו, 03:14 דקות: שמים ורודים, מרים נאה,  2014