אמון

"אני מאמין באנשים" אמר, עומד מולי, מעט גבוה ממני, המגפון כבוי בביישנות לצד גופו. חיוכו כל כך מזמין, ועדיין כה רחוק למגע. איש שבשורה בידו, ולאן שהלך, המרכז נע יחד איתו.

העיניים שלו היו צלולות כמו השמים, אלמלא תלשה השמש את הצבע מהכול. גם הם עמדו, שני גברים, גבוהים כמו חומה, מזיעים, הם כאן משש וחצי, עוד לפני שהחום הֵעֵז לדחוק, "ואַת", נקבוביות פניהם בערו מסכין הגילוח, "רק הגעת, נסי לעבור אותנו!". צבא של אנשים נדחק במעלה המדרגות, ושובל ארוך של ראשים המשיך למחוק את הסדר הטוב של כבישים ומדרכות. לרגע כמעט הסתובבתי אחורה וירדתי, אבל הקול שלו, "אני מאמין", גרם לי לחזור שוב ושוב על דבריי. ידעתי שהם צודקים, אבל גם אני איני משקרת.

כמו ציור בשכבה אחת הפנים שלו היו. עיניים תכולות, שיניים לבנות, שיער צהוב ועור ורוד. לראות את העולם בשכבה אחת. זאת אומרת להאמין בכול או לפקפק. העיניים שלי, שחיפשו להסתתר מפני המוני הראשים שנעו ללא הרף, שחורות במרכז, וכשמתעורר בי הרגש להבות חומות ניצתות בהן. פניי הכהות מנומשות כמו חברבורות על חתול רחוב, בגמישות אני מתאימה את הגוף לתנועה, וגם לעצמי אני לפעמים לא מאמינה.

אמרה לי, "אני צריכה נעליים, לילד שלי, מידה 27", ושתינו ידענו שהוא לא יכול ללכת. כבר חודש שוכב במיטת החולים הירוקה. כבר חודש הפה הקטן שלו הולך לפניו במסדרונות בית החולים, בשפה רכה, שמעגלת את כל המילים הקשות שהרופאים מתמסרים בהן מעל לראשו. גם הם, אם היו יכולים, היו נופלים על המיטה, קוראים בשפתו, "בִּיפ, בִּיפ. בִּיפ, בִּיפ", מכונית פלסטיק מהבהבת בידם לַשחקים, אין להם את כל התשובות, אפילו בחלוק הכחול.

למה היא צריכה נעליים, אני שואלת את עצמי; ואותה אני שואלת אם היא בטוחה שזו המידה. אני רצה בין החנויות, יש 25, 26. רק 27 נגמר. סוף הקיץ בחלונות הראווה. ומכל החשבונות שעשיתי, שמרתי 150 שקלים, 50 לנעליים ו-100 בשבילה. זה גבול האמון שלי. אם היא באמת צריכה, זה מה שאוכל לתת. ואם היא בודקת עד כמה תוכל לקחת ממני – הרי זה הפסד שאני מוכנה להסתכן בו.

אבל הנעליים עולות 100. אני עוברת מחנות לחנות, ועדיין 100. זה הרבה כסף. בשביל שתינו. "הנעליים יקרות", אני אומרת לה, "הם רוצים 100. וזה מה שרציתי לתת לך. זה מה שיש לי לתת לך". בכפר בטח יכלה למצוא נעליים בזול. פה השקל הפך זול, חסר ערך כמו המֶלַח. רק בגוף של הבן שלה הרופאים מודדים כל גרגיר מלח בקפידה, והמאזניים מאבדים את האיזון, כי הגוף לא יודע מה לעשות באוצר כזה, והמלח בורח מהידיים, מהרגליים, מבין האצבעות. רק קצת נשאר על השפתיים. כי ילדים חייבים לחייך. אפילו דקה אחרי שהם נולדים. מין עווית כזו שקונה את הלב של מי שמסתכל.

"מה את מעדיפה?", אני דוחקת בה, "נעליים לילד שלי", היא מתעקשת.

אמרו שמחר תהיה מלחמה. פתאום בבוקר אחד. למעשה כולם מחכים שתהיה מלחמה. מתישהו חייבת להיות. ולמרות הציפייה העמומה הזו, דבר לא יכול היה להניע את האנשים אל עמדות החלוקה, לקבל את מה שהממשלה הציעה כאמצעי הגנה. ואולי זה הסיפור, שמסופר שוב ושוב בתנאים שונים. יש פחד, שתמיד קיים, שנשמר באוויר, עד שאי-אפשר להאמין לו, רק לחיות לצידו, כמו היה עץ מחוץ לחלון.

עמדתי בתור, עדיין לא מבינה למה, מה הקים אותי בבוקר, לרוץ לתחנת האוטובוס, מה החיש אותי לבית הוריי, לצפות בחדשות, מה היום שלא היה אתמול, ונזכרתי בהמולה, בחוסר הסדר שסימן הנה פחד. כל עוד כל אחד קיבל לביתו הזמנה מסודרת, "אנא סור לעמדת החלוקה הקרובה, יש באפשרותך להזמין שליח", הכול השתטח למעין תמונת נוף, עליזה, אבל לא מובחנת. כזו שאפשר לסמוך עליה שלעולם לא תשתנה. אבל אז ניצתה השמועה שאין מספיק מסכות לכולם.

גם כשפגשתי אותה, במחלקת ילדים, חולקות במסירות אימהית את אותו החדר, הכול בינינו היה ברור כמו תמונת נוף. מתי נגמר החוּם ואיפה מתחיל הירוק, ואיך הכחול סוכך מעליהם בטבעיות. האמנתי לה, לכאב שסחבה, מלופף היטב במטפחתה השחורה, יושב כמו אדון על כתפיה. קראתי אותו מבלי שתאמר היא מילה. בבת אחת אימצתי, פתחתי את זרועותיי לחבק, התעקשתי כשאמרה בפניה העגולות, "לא, לא, אני מתביישת". אבל אז, כשהעזה לבקש, כשהעזה היא להוסיף לציור ענפים משלה, פתאום נגלה העץ בחספוסו, במורכבותו המאיימת. הסדר הופר.

עמדנו, 586 אנשים, כך לפי הרשימות, ומי שהגיע לאחר מכן עדיין לא נחשב, עדיין לא נספר. 586 אנשים ממוספרים לפי תעודת זהות ושם, וזה כל יתרונם על מי שהגיע אחריהם. למרות הפחד, הסדר שברשימות שמר על השקט. אבל לא לזמן ארוך, השעה כבר היתה שמונה והשמש התגרתה בכוונות הטובות, לכן הוא יצא, אחד מתוך ה-586, ומאיפשהו היה לו מגפון ביד, הפנים שלו היו נקיות, כמו החיוך שלו, ושיניו כעֵדר הקצוּבוֹת; "למעלה מסודרים שלושה שולחנות, אנחנו נתחלק לשלושה תורים", בחיוך הפך נקודות של ראשים לעדר של "'אנחנו", מיחידים שבאו מהרצליה, ראשון לציון ורמת גן פתאום נהיה גוף אחד, שיש לו מטרה אחת, נהיה סדר ואחריו אמון שיהפוך במהרה את הכול לשקוף.

אבל אני לא הייתי חלק מהגוף, שמי לא הופיע ברשימות, והחיוך שלו רק הניע אותי מעלה, נגד הזרם הנשרך בתחתית. האנשים עמדו במקומם. מלבד הראשים שהסתובבו הנה והנה, והזנב שרק הלך והתארך – הצורה שמרה על עצמה היטב. עליתי ביניהם, כמו טפיל שמטפס בגוף, עד שמוצא לו מקום להתקיים. "חברים", פתח בחיוך קורן, אפילו השמש לא הצליחה כמוהו, הקרניים שלה היו עבות מדי, "הפקידים פה למעלה מחכים לחלק לנו את המסכות, אבל יש הוראה מהקב"ט", והנה שוב תפס בשתי ידיו את הסדר, "הם לא יכולים להתחיל עד שיגיע נציג מהמשטרה לפתוח את החלוקה" – הבעיה היא לא מבפנים, הרגיע, אלא מבחוץ. ואני עדיין מטפסת, עד שעוצרת מול פניו, ומחפשת סביבי מישהו שיפתח לי דלת. אבל העיניים שלהם כבר סוּמוֹת, שייכות לו, לבחור עם המגפון, ובמקום עיניים צומחים להם מיחושים, ופתאום הם מרגישים אותי, שאני זרה, שהגעתי אחרי שבע וחצי, "מה המספר שלךְ?", "מתי הגעת לכאן?", "מה המספר שלך?", "לא ראינו אותך קודם!"

"אין לי מספר", אני לא משקרת.

"רדי למטה, מה את עושה כאן!"

"אני עומדת פה, לא מפריעה לךָ".

"את מפריעה לכולנו, יש פה סדר".

"אנשים פה משש וחצי, חוצפנית".

"אני לא עושה לךָ שום דבר, רק שואלת".

"על מצפונךְ".

ואז אני רואה ראש אחד מתנתק מן העדר, יורד, נגד התנועה, "אני רוצָה את התור שלךָ", אני פונה אליו בתחינה, הוא מחייך אליי או מגחך עליי, אבל אני לא מוותרת, "אתה עוזב? אני רוצָה בבקשה את התור שלךָ", הוא נע כל כך מהר בין הפרצופים האלה שלפני כמה רגעים לא היה ביניהם שום קשר, ועכשיו הפכו איברים-איברים של אותה חיה. רגע לפני שנעלם, הוא מסיט את פניו ואומר לי "107", ואני חוזרת אחריו, "מאה ושבע", כמו אמר איזו מילת קסמים, "ומה השם שלךָ? חכה, מה השם?" אני מנסָה לתפוס אותו – "דורו ן". אני מחזיקה בכל גופי את כרטיס הכניסה שלי לרשימה – "107, דורון".

כשעזבתי את בית החולים חשבתי, מה אם היתה לה עגלה, להשכיב בה את בנהּ ופשוט לצאת החוצה. פעם אחת ראיתי אותה נושאת אותו בידיה, וגופו הילדי נשפך מבין זרועותיה העייפות. "שבע שקיות של מלח", אמרו לה הרופאים, "תערבבי לו במיץ, במעדן הווניל", שבע שקיות לבנות עם הכיתוב האדום, באו והלכו ואמרו "נו, אכל?", כאילו זה אפשרי, כאילו המלח יכול להתערבב – מולקולה של וניל בתוך מולקולה של נתרן. במסדרונות הארוכים שלהם, בגיליונות הלבנים, יש מקום רק לקיצורי שמות, רק לתמצית שעובדת, הכול מתפרק לרכיבים ומשם רק לאלוהים היד שמאחדת. באתי ואמרתי לה בהתרגשות, "זיתים! יש זיתים ותפוצ'יפס, יש ביסלי ומלפפונים חמוצים", כמו לרגע יד של אהבה נגעה בי. ומאז, אותה יד גילתה לי מה שאחרים, גם הם מלאי כוונות טובות, לא יכלו לראות. קניתי עגלה יד שנייה ומיהרתי שוב לבית החולים, "לא, לא, אני מתביישת" אמרה, "זה בשביל שתצאו החוצה, לנשום אוויר, כדי שיהיה חזק וגם את תנוחי".

בתור למסכות השמש לא הרפתה. ואנשים הפכו להיות חסרי סבלנות. מלמטה נשמעה צעקה, "זוזו מפה, תנו לי לעלות, נמאס לי", ובן רגע הוא הופיע עם המגפון, קרא ברכות לתוכו, "בוקר טוב גם לך, אדוני", "זוזו, הפעם אני לא מוותר, אתמול חיכיתי כל היום ובסוף חזרתי בלי כלום הביתה", "כולנו מחכים, דיברתי עם המשטרה, תכף יגיע נציג וכולם ילכו היום הביתה עם מסכות" – ואז שוב חזר הסדר.

היא שלחה לי הודעה, "אני צריכה תיק גב ונעליים לבן שלי", תיק גב, חשבתי, אולי אוכל להשיג מחמי, ונעליים, זה סוף עונה, בטח יש מבצעים טובים. "אין בעיה, אנסה להשיג את הכול, באיזה מידה הנעליים שאת מחפשת?"

הם זיהו אותי מלמטה, שני הבחורים "משש וחצי בבוקר". כשרק הגעתי, שאלתי אותם מה בדיוק קורה פה, והם הסבירו שעד עכשיו עברה רשימה וכל מי שהגיע רשם את עצמו, ומעכשיו מי שמגיע צריך לחכות, אולי יוציאו מספרים בקרוב. "כמה אנשים יש ברשימה?" שאלתי, "400, אולי 500" ענו בחיוך, "אנחנו פה כבר משש וחצי, והמספר שלנו 127", הסתכלתי עליהם, מנסה להבין מה אני אמורה לעשות. לא יכולתי לעמוד שם ולחכות, לא במצב שהייתי, לא היה למי להסביר, ולא בטוח שמישהו היה מנסה להבין. התחלתי לעלות.

גם עם המספר והשם שקיבלתי ואחזתי בכל איבריי, שחזרתי ושיננתי, "107, דורון", עדיין הרגשתי בחוץ, הורדתי את המבט נמוך. התורים החלו להסתדר בשלשות, ואיזו תנועה החלה ומשכה אותם, את השניים שהם מספר 127, לעמוד על ידי. הם היו גבוהים וחסונים, והמגפון קרא, "עכשיו מ-101 עד 115", "אנחנו מכירים אותך מלמטה, מה את עושה כאן?", "אני…" פתחתי, "לא מעניין אותנו מה את עושה, את לא עוברת!", "אני…", "אנחנו לא נותנים לך לעבור, זוזי מכאן", ואז, כשכבר לא היה לי איך לומר, פניתי אליו, "תבדוק, 107, דורון, תבדוק ברשימות", "היא משקרת, אנחנו לא נותנים לה לעבור".

למחרת שלחה, "אם את לא יכולה להביא לי את הדברים זה בסדר, הכסף שלי נגמר, ואין לי איך לחזור הביתה. אני צריכה כסף, אולי בעוד שלושה ימים משחררים אותנו", השבתי "אשתדל לעזור לך, כמה את צריכה?", "400 שקל, אני מצטערת שאני מבקשת, אני מתביישת, סליחה", ובערב שלחה "תבואי מחר, אני צריכה כסף, אולי אחרי הבדיקות משחררים אותנו", קראתי את ההודעה ולא הבנתי מה פתאום הבהילות מן הבוקר עד הערב, ועוד ביום שבת, הרי אף רופא לא מחליט החלטות חשובות בשבת, ו-400 שקל, למה צריך כל כך הרבה כסף, ואז חשבתי, למה בכלל רצתה נעליים לבן שלה, הרי הוא לא הולך. ואז הלך לי לאיבוד הסדר.

הוא הנמיך את המגפון מטה לצד מותניו, ואמר, "אני מאמין באנשים", גם הם שתקו והסתכלו עליו, ואז שאל אותי, "מי זה היה, בעלך?", "לא, זה לא היה בעלי. דורון, הוא עמד כאן מהבוקר ואז ויתר על התור שלו, ונתן לי אותו, אנחנו לא מכירים מלפני", ואז חזר ואמר "אני מאמין באנשים".

מצאתי נעליים יפות, כמו שרצתה. ואמרתי לעצמי, אולי חשבה שהנעליים האלו יעשו לו מזל, שיפתחו לו את ההליכה, אולי רצתה למרות הכול לחזור בגאווה לכפר בעזה. מילאתי את תיק הגב בביסלי ובתפוצ'יפס, וסידרתי כדורי שוקולד בשבילה. בכניסה לבית החולים היא ישבה באזור המשחקים עם עוד חברות, ובנה בעגלה. היא זיהתה אותי, ממהרת למעליות, אליה. נפרדה מן החברות והסיעה את העגלה אליי. נביל ישב בעגלה, גופו ישר כמו סרגל. גוף ששכח איך להתכווץ. וכל קצות איבריו שלוחים ברפיון. גם כפות רגליו נגררות על הרצפה והיא צועדת כמה צעדים ועוצרת לנקות אותן, את כפות הרגליים הקטנות. ואני עומדת ושקית הנעליים בידיי.

מהדורה מקוונת | דצמבר 2018
דימוי: ענבר האן, מתוך אוסף עבודות גיליון גרנטה 8: התכתבויות