אמריקה – הלא ייאמן פשוט ישנו

בוקר טוב אמריקה. זה היה פס הקול של הבית המתעורר, של צעדיי על השטיח, מקיר אל קיר. מחוף אל חוף. זאת אמריקה; איכר מאילינוי הוא הזוכה הגדול בהגרלת הלוטו שנערכה אמש. האיש יגרוף לכיסו 1.28 מיליארד דולר (ברקע: תמונת דוכני הימורים ומספרים מרובי אפסים מרצדים על המסך). בוקר טוב אמריקה. לווייתן גדול-סנפיר תועד מטביע ספינת דייגים על חופה של העיירה פלימות' במזרח מסצ'וסטס. בהמשך נדבר עם רב-החובל שיספר לנו על דקות האימה. בוקר טוב אמריקה. כל שוטרי תחנת המשטרה בעיירה קנלי בקרוליינה הצפונית התפטרו במחאה על מינויה של אישה שחורה למפקדת התחנה. וגם זה קרה אמש: חבר קונגרס רפובליקאי ממדינת פנסילבניה שהצביע נגד חוק "Respect for Marriage" בישר כי בנו יתחתן בקרוב עם בן-זוגו. "אני נרגש מאוד", אמר. אחרי הפרסומות נראיין את הסנטור ריק סנטורום. שתי דקות לפרסומות, מיד נשוב.

והם שבו. פעם הוא. פעם היא. תמיד הובילו את התוכנית גבר ואישה. תמיד היה אחד מהם ממוצא אפרו-אמריקאי. זאת אמריקה, מחוללת ומתקנת ההיסטוריה. מנסה לתקן, על כל פנים. מדי בוקר, במשך שנים ארוכות, היו המנחים על המסך מאופרים בחיוך, חנוטים בחשיבות עצמית, רציניים במידה. עמלניים, מודעים למעמדם הזמני, נכנעים לשיטה. כאלה היו גם חיי באמריקה. הו, אמריקה! אוי, אמריקה. Life can be bright in America. יכולים להיות. אלא שלא תמיד הם בהירים ויפים ועתירי אפשרויות. שכן, אין קצה לקצה באמריקה, אין גבול לגבול, והסוף הולך ומתרחק בצעדי ענק ובו בזמן נראה קרוב כל כך.

התגוררתי באמריקה לא מעט שנים. בין לבין ובמקביל – טיילתי בה. תיירתי בה. מחוף אל חוף, מצפון לדרום. בשלושים מדינות לכל הפחות; מיין, ורמונט, קליפורניה, איידהו, אוהיו, אורגון, ניו יורק, כמובן. וגם טקסס, יוטה, פלורידה, פילדלפיה. לאחרונה שבתי מקולורדו. לא ילדתי באמריקה, לא כדאי ללדת באמריקה. אבל גידלתי בה ילדים. למדתי ולימדתי באמריקה. עבדתי באמריקה, ואין זה דבר של מה בכך. אינספור טפסים ובקשות ותחינות ו-applications מילאתי כדי לקבל את הזכות לעבוד ולהתפרנס. לכל עניין, קטן כגדול, אווילי כגורלי, שומה על הנתין האמריקאי לקיים מצוות מילוי application. לא רק לצורכי כלכלה, כמובן.

פעם ביקשה ממני חברה מהארץ לשלוח לה עלי שלכת מניו אינגלנד, שבה התגוררתי באותה עת. אני מצאתי את בקשתה חיננית. פקיד הדואר, לעומת זאת, כמעט לקה בלבו. "מה זה, אין לכם עלים באיזראל?!" "יש", גמגמתי, "אבל לא כאלה". הלה אסף נשימה והפקיד בידי צרור דפים שכותרתם: "בקשה למשלוח מטען חריג". "שבי בבית, תמלאי ותחזרי לכאן מחר", הורה לי. עשיתי כמובן כדבריו. באמריקה, חשוב לדעת, אין מתווכחין עם לובשי מדים, יהיו אשר יהיו. שוטרים, שומרים, לוחמי האש והבירוקרטיה. באמריקה חוק וסדר הם לא רק שם של סדרה. באמריקה חוק וסדר הם life style, סגנון חיים. הבניה חברתית חמורה, שמרנית, קפדנית, אינסטרומנטלית וא-פרסונלית שלעולם, אבל לעולם, אין לאתגר. פעם מצאתי את עצמי מובלת על ידי איש ביטחון לחדר צדדי כי תמונתי באשרת העבודה צולמה בזווית שגויה. אוזן ימין לא היתה גלויה דייה לטעמו.

אהבתי את אמריקה ושנאתי אותה. קטרגתי עליה והתפעלתי ממנה. אי-אפשר שלא. חזרתי לארץ וחזרתי אליה שוב. מה יש לך, אמריקה? מה הסיפור שלך? כתבתי עליה מדי יום. לא יכולתי שלא. כתבתי ומחקתי. כתבתי ושיניתי. וערכתי. ואז כתבתי הכול מחדש. ושוב מחקתי. איך אפשר להכניס למילים את החוויה הפרטית, האישית, הזעירה, שהופכת בו בזמן לחוויה מכוננת, משנת חיים למעשה? אפשר בכלל לכתוב על אמריקה?

הנה אני מנסה. שנאתי את אמריקה ואהבתי אותה. כמה גדולה, עצומה, גרנדיוזית – ככה רחומה, נדבנית, אכזרית וקמוצה. גם אמריקה היתה פעם כף יד פתוחה ואצבעות. היא חצתה את חיי לשניים וחלק אחד שלי עדיין מפרפר. ברגע שהפסקתי לפחד ממנה, התחלתי לאהוב אותה. אי-אפשר שלא לאהוב אותה. ולשנוא אותה. שנאתי את הקצוות. את העושר הראוותני, את הסגידה לו. שנאתי את העוני האכזרי, המנוול. המדרדר בקלות אל תחתיות הקיום האנושי.

אמריקה שהמציאה את ה-overdose וה-overweight וה-oversize, הכול באמריקה מעל ומאובר, מי יכול היה להמציא את ה-extra? להאביס אותנו עם האקסטרה לארג', לדחוף לנו את הדאבל ואת הטריפל ואת ה-humongous. דווקא במינסוטה, שנחשבת לאחד מיהלומי הפדרציה, התיישבתי פעם מול גבר שהזמין – וקיבל – חבית גלידה עצומה ועליה תועפות קצפת. הקצפת היא תוסף שגור לגלידות ולמשקאות, בדיוק כמו שכל כריך יכיל פרוסה של גבינת צ'דר או cream cheese. אם ברצונך לוותר עליהם, עלייך לציין זאת מפורשות. בשעה שישב, התנשאה מנת הגלידה עד לגובה מצחו. הוא הזיע ממאמץ. כדורי הגלידה התרופפו ונמסו בעודו חופר בחבית בכף-מעדר חד-פעמית. גם זאת יש לציין: הכפות והקשים במסעדות המזון המהיר בארצות הברית רחבים וכבדים מאלו המצויים בשימוש בשאר העולם. כעבור עשרים דקות כילה את מנתו, קם והלך. אחר כך חשבתי: מה הסיכוי שזכר אילו טעמים בחר? אילו טעמים ערבו לחכו? זמן קצר אחר כך, בלוס אנג'לס, ראיתי שורה של אנשים עומדים בתור ללא כלום. כלומר, בתור לפח האשפה. חלף עוד זמן והבנתי: הפח הכיל שאריות צ'יפס ולחמניות והמבורגרים שנותרו מארוחות הענק של מקדונלד'ס הסמוכה. זה הבהיל והבעית אותי. שנאתי את אמריקה. שנאתי אותה ואת העוברים ושבים שחלפו על פני אותם חסרי כול בלא ניד ומילה. שנאתי את עצמי שנהגתי כמותם.

באמריקה אין מידתיות. כשגיליתי שאני בהיריון הפנתה אותי אחת המורות בבית הספר שבו עבדתי לרופא נשים. שעתיים התברברתי ברחובות הפרבר הנידח, המדכא, עד שמצאתי את הקליניקה. לפני שהתיישבתי מולו, לכסן אליי הרופא מבט ממוכן, הגיש לי ספר כבד ואמר: אנא מלאי את המסמכים. לשאלתי כמה עליי לשלם, ענה: 2,500 דולר. וכאילו לא די בכך, על שמשת הרכב מצאתי קנס. 100 דולרס. חמישית מהמשכורת שלי דאז. פרצתי בבכי. כל זה אירע ב-5 בנובמבר 1995, שעון החוף המזרחי. במרחק כמה שעות משם נרצח לי ראש הממשלה. בבית מצאתי את בעלי שרוע על הספה הלום ודומע. חשבתי לעצמי: גם הוא קיבל קנס של 100 דולר? באחד הלילות חטף ילדי בן השלוש כאב אוזניים. טסתי לבית מרקחת סמוך וביקשתי לקנות טיפות. המוכר אמר לי: "It will cost you eighty dollars. "18 דולר?" התרעמתי. 18 דולר הוא סכום מוגזם ל-10 מ"ל נוזל! עד שקלטתי והתאוששתי מהעובדה שהוא אמר 80(!) – חלפו כמה ימים. אני חושבת שנתנו לילד להבריא באופן עצמוני.

הו, אמריקה! אמריקה של האפשרויות, של ההמצאות, של החדשנות, היצירתיות, התעופה והחלל, הכוכבים והירח, כל העתידות של בזוקה קופלו בתוך המילה "אמריקה", והאוניברסיטאות והפער האדיר מכל המתחרות בעולם, way over מעל כולן. בשנים שבהן חייתי בארצות הברית פגשתי משפטנים, היסטוריונים ומדענים מבריקים ואפילו סעדתי על שולחנו של זוכה פרס נובל אחד – קשה להאמין שזאת אותה אמריקה של הבערות והבורות והטמטום בהתגלמותו. כשהייתי בקולורדו חלפתי בעיירה בולדר, שבה התרחש שנה קודם לכן טבח שהסתיים במותם של עשרה – חמוש נכנס למרכול ופתח בירי לכל עבר. לא רחוק משם, ב-1999, ריססו שני תלמידים את חבריהם לתיכון. שוב ושוב מתמלאים אולפני החדשות בכן או לא פיקוח על רכישת נשק, כן או לא רגולציה, כן או לא קורלציה (בין סרטים ומשחקי וידיאו לפשעי שנאה), אמריקה שבה אלימות ותאוות הרג וחיבה לנחילי אימה ודם (ע"ע ליל כל הקדושים). גם ל-killing יש רייטינג!

זאת אמריקה. אמריקה שהמציאה את התקשורת, את חוכמת ההמונים, את הטלוויזיה, את תנופת הריאליטי הבלתי נתפסת. "כל דבר שיש ביכולתך לדמיין לעצמך – הוא מציאותי", אמר פיקאסו, ואני חושבת: אפילו פיקאסו היה מתחלחל לנוכח עיוות הפנים ואיבוד הפרופורציות שמציירות תוכניות המציאות האלה, אמריקה של ה-talk shows, אמריקה של הפרהסיה, של הפרוורסיה, של האקסהיביציוניזם החולני, הקיצוני, לקול תשואות הקהל. אותה אמריקה שהמציאה את הסיטקומים, את קומדיות המצבים הנהדרות: ויל אנד גרייס, הסימפסונס, חברים, על טעם ועל ריח, וכמובן סיינפלד, שעולה על כולן ושברה נתוני צפייה בכל העולם, תוכנית על שום דבר ועל כלום שהיא מיקרוקוסמוס אנושי גאוני ששינה את פני ההומור. אמריקה שהיתה ועדיין יצרנית התוכן מספר אחת בעולם, ואולי אמריקה היא העולם, כמו שחושבים האמריקאים? אני זוכרת שבאחד מפונדקי הדרכים של מדינת אורגון בחוף המערבי של ארצות הברית נשאלתי מניין הגעתי. "מוושינגטון די סי" (שבחוף המזרחי), עניתי. המלצרית לא הצליחה להסתיר את תדהמתה, ואחרי שנאלצה להתיישב כדי לא ליפול מהכיסא, מלמלה: "כל כך צעירה וכבר היית בכל העולם!"

יש סדר באמריקה. אני לא אשכח את הבוקר הראשון שלנו בבוסטון – יום או יומיים אחרי שנחתנו, חיכיתי עם בתי בת השש ל-school bus. אני לא אשכח איך עקבנו נרעשות אחר ילדי השכונה שהסתדרו בטור מופתי לצד התחנה, על שפת הכביש, במקום בטוח, בלא כל הכוונת מבוגר. כשהאוטובוס הגיע, טיפסו עליו הילדים בזה אחר זה, בשקט, מבלי להוציא הגה, התיישבו במושבים – מהאחרון לראשון, כלומר, הראשון שעולה מתיישב בספסל האחורי, הבא אחריו בספסל שלפניו וכן הלאה – הניחו את הילקוטים על ברכיהם וחיכו באלם שהאוטובוס ימשיך בדרכו. כך היה גם בתור ל-lunch בקפטריה. כמה אהבתי את אמריקה על העובדה שהיא מספקת ארוחה חמה במסגרות בית הספר. כמה שמחתי שאיש לא התעניין או התקנא בתלושי ההנחה שקיבלנו מחמת מצבנו הכלכלי. גם בקפטריה אין "אני הייתי קודם", אין "תפסיק לדחוף". החינוך האמריקאי מקדש את המרחב האישי, את הנימוס והאדיבות. תמיד-תמיד יפתחו לך את הדלת ויחזיקו אותה עד שתעברי. תמיד-תמיד יברכו אותך לשלום בבואך ובצאתך. שאלותייך ייענו בכבוד ובסבלנות גם כשאת מגמגמת ומלהגת באנגלית ישראלית מביכה. אהבתי את אמריקה ובאותה נשימה שנאתי אותה. לא אשכח את התקרית בסופרמרקט בוויסקונסין. היה זה עוד יום שלג, ואישה שמגפיה נרטבו מעדה ועגלתה גלשה ופגעה בעובד היספאני ששפך עגבניות לתוך ארגז. לעגבניות ולעובד לא קרה דבר, גם לאישה לא קרה מאום, אבל תחת האפשרות שתתנצל, החלה זו לצרוח ולהאשים את העובד בקלקלתה. לתדהמתי הנהן העובד במסירות והבטיח להשתדל יותר בפעם הבאה. מששככה המהומה שאלתי את העובד למה נהג כך, הרי ברור היה לכולנו שהאישה היתה צריכה לתת את הדין, וזה לחש לי: "It's very easy to lose your job here, ma'am", ושב לעבודתו.

הו, אמריקה! מה יהיה עם הצייתנות והצביעות והפלסטיק והפייק שלך – למה שלא תנסי לעשות קצת שכל? קצת היגיון ותבונה? כמה מצחיקה העובדה שהמודעות לסביבה בה היא מהמתקדמות בעולם: פחי מחזור לנייר, לבקבוקים, לארגזים, לבדים, נטועים בכל פינה (פסולת רטובה נגרסת לרוב בכיור הביתי), ובאותה נשימה, תרתי משמע, מאחורי כל חנות הררי כלים חד-פעמיים, שקיות ענק של פסולת, בכל פינת רחוב ובכל חצר משותפת ובקצה כל מגרש חניה – ובכל מסעדה ובכל דוכן – כוסות פלסטיק, קשי פלסטיק, מארזי פלסטיק, מארזים בתוך מארזים. כל גליל נייר טואלט עטוף בנייר, כל חטיף מנוילן, כל מלפפון, כל שתי עגבניות, כל הירקות במכלים, שלא לדבר על מרכזי הקניות המאניים, ורכבי השטח הנרקיסיסטיים, ועידוד הצריכה והבזבוז המשווע, המחרפן ממש. ומול כל אלה – אמריקה של הטבע האלוהי, מה רבו מעשייך אמריקה, מה רבו נפלאותייך, אוצרות שמים ומחצבי מים לפני ולפנים, לאורך ולגובה ולעומק, כמה נדיב הטבע שלך, אמריקה, הוד והדר לתפארה, נזר הטבע – מופעיו רבים ובלשון רבים. נהרות, אגמים, הרים, יערות, מצוקים, מדבריות. עתיר וכביר ומרהיב הטבע, וברור שהמילה "gorgeous" הומצאה כאן, על אדמת מרחביה. הכול נראה spectacular, stunning, irresistible, ושפעת מילות יפי התואר – מה רבו מעשייך אמריקה.

באחד הימים, בעודי מצלמת את העננים המשייטים בצלילות, בזוהר מימי אגם למרגלות הרי הרוקי – עוד אגם, אחד מני מאות שראיתי פה, בכל קרן פרבר אגם ונהר וימות של תכלת – שבתי וחשבתי: איך מתארים את הפערים האלה? איך מכילים את הקצוות? את ההבדלים בין אזורי הספר לערי העתק? את המרחק בין היופי לדחי? איך מכילים את אמריקה המשתרעת מאופק עד אופק? הוא שאמרתי: עולם שלם. עולמות שלמים יש בה באמריקה, וחשבתי: אנשים שגרים במקום כל כך גדול, עצום, גרנדיוזי, בלתי נתפס – שומה עליהם שיאבדו פרופורציות. זאת יש לומר קריסטל קליר: אמריקה נעדרת פרופורציות.

ככל שחשבתי שאני מבינה ומכירה "אמריקה", גם אם בקטנה ובצניעות המתבקשת – בכל זאת חייתי והתגוררתי בה במשך שנים ועל פני תקופות חיים שונות – אני מבינה שאיני יודעת דבר. כל הבחנה נגועה בהכללה. אין דין ניו יורק כדין איידהו. אין דין פנסילבניה כדין אריזונה – האומנם? אני נזכרת בבית מלון אחד בדנוור – הילטון מפואר ומפנק. אותו מלון, בגרסה כמעט זהה, נמצא בכל עיר גדולה ברחבי ארצות הברית. היה זה מבנה גדול שמקיפים אותו לא פחות מארבעה רחובות. עשרים וארבע קומות. שמונים חדרים בכל קומה. שש-עשרה מעליות. במבואת הכניסה – מאות כיסאות, ספות, כורסאות ושולחנות, מחכים לאלפי האורחים שהגיעו, שמגיעים, שעוד יגיעו לכנס הזה, ולזה הבא אחריו. ולזה שאחריו. זאת אמריקה – אנשיה הורגלו לחשוב בגדול לטווח ארוך, לתכנן, לחשב, לאמוד, להנפיק, מראש, מבעוד מועד, לסלק מדרכם כל טיפת ספונטניות. לא לסמוך על המקרה. אין מקריות באמריקה. אין ישראלי שלא נדהם מרעיון ה-play date האמריקאי, שבו עלייך לקבוע מראש כל פגישה או שעת משחק של ילדך עם הילדים שאיתם הוא רוצה לשחק בשעות אחר הצהריים. הכול צפוי עד זרא והרשות אינה נתונה. וזוהי ההיררכיה: העבר – עבר, ההווה – קורה, והעתיד? העתיד הוא המלך! אנשי השירות בבית המלון היו אדיבים ומנומסים, אבל פניהם נמחו מזיכרוני בעודי מדברת איתם, מחמת הגודל, מחמת הריבוי, מחמת התחלופה הבלתי פוסקת. כל אנשי השירות היו בבחינת נעלמים. ביקשתי מגבת נוספת, קיבלתי ארבע. רציתי ספל נקי, קיבלתי גם טבליות קפה. ואת השאלה הקבועה: "Is that all ma'am?" ו"שיהיה לך יום טוב". רציתי להגיד: תודה, ג'ורג', או יום טוב גם לך, מליסה. אבל דמויותיהם נבלעו כהרף עין במעי המסדרונות. רואים ואינם נראים. מי היתה החדרנית שהחליפה וחידשה את הסדינים? מי היו פקיד הקבלה או פקידת הקבלה שהחלפתי עימם מילה או שתיים? מה שמה של שואבת האבק שחלפה על פניי ביעף? מיהו מצחצח החלונות שנבהלתי לגלותו תלוי על החלון מנגד? נער המעלית? במשך חמישה ימים לא דיברתי עם איש מהם, לא לקחתי ולו שם אחד. כשאני חושבת על זה: איש גם לא נתן לי את שמו, איש לא הציג את עצמו בפניי. לכל איש אין שם. אני נזכרת בתשובתו של בוץ' קולידג' (ברוס ויליס) לשאלתה של מיה ואלס (אומה תורמן) בסרטו המופתי של טרנטינו "ספרות זולה". כשזו שואלת לשמו, הוא מושך בכתפיו ועונה: "זאת אמריקה, מותק. השמות שלנו חסרי משמעות".

ומחוץ לאותו מלון, ב-downtown של דנוור, שאול תחתיות. עשרות רבות של אנשים חסרי שמות, ספק אם מישהו יודע על קיומם חוץ מהם עצמם, חלקם אינם ערים לעובדת קיומם בעצמם; הומלסים, נכים, על כיסאות גלגלים ובלעדיהם, נערים ונערות, שחורים ולבנים, צעירים וזקנים, המון זקנים, פרועי שיער, מלוכלכים ומוזנחים, סוחבים עגלות או שקי פלסטיק מרובבים בבוץ וסחי. באחד הימים חלפה על פניי אישה שפניה שרוטות וחבולות, זבות דם. היא ייבבה לעצמה ודיברה לעצמה והמשיכה ללכת. מישהו צעק אחריה, "אל תחזרי לפה יותר!". היא חדלה לרגע, ואז המשיכה לבכות וללכת. פניה השותתות לא עוזבות אותי. ואני חושבת: תחושת האשם עזבה את אמריקה. אותי. אותנו. את כולנו. זאת לא אמריקה. זאת האנושות שנעשתה קהה, חסרת חמלה. אכזרית כל כך. מה יכולתי לעשות? מה הייתי צריכה לעשות? מה יועילו פה נקיפות המצפון? עוברים ושבים חלפו על פני העוני וההזנחה במבטים לאים. גם אני. אין בכוחנו לעשות דבר. גם זאת אמריקה.

חמישה ימים לנתי במלון המהודר והמפונק הזה, ובכל פעם שיצאתי מהחדר, איבדתי כיוון. כשיצאתי מהמעלית, נאלצתי לעצור ולחשוב, לאן? לאן פניי? לאן פנינו? האשמתי את המרחב האורבני המשועתק. שכפול של עוד ועוד מאותו הדבר. גם המרחב האנושי מאבד חיות וחיוניות וכולנו שבבי אדם, מתוכנתים ופועלים מן המוכן. ברחובות, בחנויות, במסעדות, בכול ניכרת הלאות. כולם נחמדים, אדיבים, מסבירי פנים, עונים על שאלותינו ברצון. אבל משהו באמריקה נגוע. קר ומרוחק. טוב וזר בכפיפה אחת. לא מצאתי כאן תשוקה, לא ראיתי ניצוץ בעיניים, לא מבט שובב. הקפיטליזם הכריע את אמריקה. התאווה לכסף, לסדר, להצלחה. המשיבונים האוטומטיים, ההתנהלות המקוונת. האינטראקציות האנושיות הולכות ומתמעטות. והאנשים הם מנגנון יגע, סיזיפי, עמלני ומדיד. ואולי זה העידן הזה, אני חושבת, אין בו די אינטימיות. אמריקה שכחה או איבדה את הזכות לאינטימיות. כולנו לאט-לאט מאבדים אותה. אני כותבת את אמריקה. משהו בה קיצוני מדי ולא הגיוני. ואני חושבת: גם זאת אמריקה. הלא ייאמן פשוט ישנו.

מהדורה מקוונת | אפריל 2023
דימוי: נשיקות באוויר – שמן על בד, 100/80 ס"מ, 2020, אבירו לילו, מתוך עצים בחשיכה