אנחנו מצייתים רק מפחד

"אנחנו מצייתים רק מפחד", אני זוכר שברגר אמר לי פעם.

ישבנו בבית חרושת נטוש גדול בפרידריכסהיין. אני, לין, ברגר וקלאוס. בימי ראשון הם חילקו ארוחות בחינם על בסיס תרומות לכל מי שידו לא היתה משגת ולשאר דיירי הבתים הנטושים בשכונה.
כשהחומה נפלה לין פחדה .עולמה התפורר. היא גדלה במזרח ברלין כל חייה. שם, בווילה וילקולה, היא ניסתה למלא את החלל הזה.

כשהשיטה המוניטרית נכנסה לתוקף במזרח ברלין, החנויות ייבאו שלל מוצרי צריכה. אולם קלאוס לא התרגש מכך כלל." אינספור מוצרים, קופסאות קרטון, בקבוקי זכוכית, אינספור עטיפות פלסטיק שייזרקו לפח. אינספור מיצים מתוקים, סוכרים מעובדים, אינספור דברים שייזרקו מאוחר יותר לפח. בשביל מה כל זה טוב לנו?" הוא התרגז והניח בצד בכבדות את כוס המים הכחולה המעט שבורה בקצהָ העליון.

"זו התרבות הקפיטליסטית הארורה הזו", לין התרגזה. זה מוזר, איך חשה כמיהה לאותו משטר אשר דיכא אותה. אבל החלל שנפער עם התפוררות המשטר היה עמוק מדי.
"זה נכון, DDR היה משטר מדכא ,אבל היו בו הרבה דברים יפים. בתרבות המערבית יש כל כך הרבה חולי…" לין הניחה את הסיגריה בתוך המאפרה ומעכה אותה. קלאוס גלגל עוד ג'וינט.
לין לגמה את הקפה באיטיות, לגימה אחר לגימה. הנמשים הבהירים שלה בהקו בשמש האירופית העדינה. עיניה השקופות הביטו מעלה. לצידנו עמדה נערה ירוקת שיער, שנדמתה כבת שבע-עשרה. היא החזיקה תינוקת קטנה ועזרה לה ללגום מהבקבוק לאט לאט. מולנו עמד אדם כבד גוף וקירח, שלאוזניו עגילים כבדים.

"בDDR לא הכול היה מושלם. אבל היו דברים יפים, דברים שאני מנסה לקחת איתי הלאה, לחיים כאן", היא דיברה בפשטות, ברוך, קולה היה עדין. לקחתי מברגר את הג'וינט. כמעט נחנקתי.
"כולם מאוד אוהבים לראות את זה כשחור-לבן, המערב טוב, המזרח רע. אבל בשתי החברות יש דברים רעים ודברים טובים. כאן, באוטופיה הזו שיצרנו…" היא מסתכלת סביב.
הקירות היו מעוטרים בגרפיטי, מכשירי חשמל ישנים שימשו כמנורות ,ופסלים עשויים מכל דבר אפשרי היו מפוזרים סביבנו.

קלאוס צחק. "תיקח לריאות ,אבל לא יותר מדי…"

קלאוס היה אחד מאותם בחורים מערביים שסירבו ללכת לצבא במערב גרמניה. אחת הדרכים לחמוק משירות צבאי היתה להגיע לברלין. היה זה כמו שטח ללא הפקר, שם חסו כל אותם נערים שנמלטו מגורלם כחיילים ושקעו במעטה של חיי לילה, סמים ומסיבות.

"ואהבה? איך אהבה קשורה לכל זה? למה אתה חייב לשבור את החוקים גם שם?" הבטתי בברגר, מנסה לגלגל את הטי-אייץ'-סי במורד גרוני, לתת להשפעת הסם לחלחל לתוך ריאותיי.
"למה אתה לא חוצה באור אדום? זה לא בגלל שהרמזור אדום. זה לא בגלל החוק. זה בגלל הפחד להידרס", הוא פרש בפניי את משנתו.
"מה בעצם אתה אומר?"
"הפחד הוא טבעי. החוקים לא".
"חוקים".

"זה הכול. מונוגמיה. צריכה. מגדלים אזרחים צייתנים שממלאים פקודות מתוך פחד. אתה לא מבין? מירי באקדח על אזרח של מדינת אויב ועד קניית סבון חדש. הכול פקודות .הכול חוקים של החברה שאנחנו צריכים לציית להם, ואם לא, ואם לא…" הוא מעך את הסיגריה והשליך אותה על נייר קרטון ששימש כמאפרה.

"אנחנו עוצרים באדום בגלל הפחד מלהידרס. אנחנו עובדים בגלל הפחד להיוותר ללא קורת גג .אנחנו אוהבים בגלל הפחד להישאר לבד. יורים בגלל הפחד להיכנס לכלא. שום דבר מהפעולות שלנו הוא לא שלנו. שום דבר מהפעולות שלנו לא נעשה מהסיבה הנכונה…"

ברגר הסיר את הנעליים. הוא תחב אחת מנעליו אל תוך חריץ ברצפה. לגמתי מהקפה של לין. שמעתי אותם מתווכחים ביניהם. קלאוס רצה לחתום על חוזה עם בעל הדירה. הם ישלמו סכום סמלי כל חודש, ובתמורה לכך איש לא ינסה לפנות אותם.
אבל מייק התנגד. "אנחנו צריכים להילחם עד הסוף… זה לא הכסף, זה העיקרון. אנחנו נלחמים כאן על העתיד שלנו, על העתיד של העיר הזו. נלחמים על מה שמגיע לנו."
"אתה לא רוצה שיפנו גם אותנו, שניזרק כולנו לרחוב, כמו שקרה בסקווט ברחוב מאיינזר…"

מהדורה מקוונת | דצמבר 2018
דימוי: מתוך אגדות על ציפורים, שחר סריג, רישומי מחשב, 2018