אני מגיע

אני מגיע. היא עומדת בדלת. לא, זה לא מדויק. אני מגיע (בכך אין ספק). היא עומדת כמה פסיעות מאחורי הפתח, מחכה לי.

כשאני מגיע היא מרימה את מבטה מהטלפון שלה ומברכת אותי לשלום. כך אני מוצא אותה תמיד בימים הללו, בין דלת הכניסה לגרם המדרגות, ראשה מורכן לטלפון.

יש לה רק עשר דקות מדודות בין היוצא לבא. זה שוב ושוב מדהים אותי: אני מכין את עצמי לפגישתנו בזמן הנהיגה, אורז עצמי לכלל צורה, הופך בפריטים שעל סדר היום, מנסח משפטים, ואצלה רק עשר דקות לפועלי הבמה להחליף את תפאורת הנפש בין מערכה למערכה. מה כבר אפשר לעשות בעשר הדקות (למעשה פחות) שבין סגירת הדלת לפתיחתה בשנית – ללכת לשירותים, לאכול אפרסק במטבח (מתי היא בכלל אוכלת?) ואז – לעיין בטלפון. זמן אינסופי יש בעשר דקות. ובעצם, מה מפליא בכך? בין עולם פנימי אחד לאחר היא מוצאת מנוחה בחדשות. נבלעת לבהייה בטלפון לפני שתיקרא ללבוש צורה לנוכח מבטי. ואולי, מכיוון ששומה עליה עתה להמתין בדלת פתוחה, חשופה למבטֵי הבאים, היא נחבאת אל המסך.

מסוכן להביט בטלפון. אפשר להתבשר על מוות או על הפיכה שלטונית.

*

אני עולה במדרגות. היא עולה אחריי. לפעמים אני מביט אחורה כמו אורפאוס. לפעמים אינני מסב את ראשי עד שאני נכנס לחדר (כך או כך היא תמיד נכנסת אחריי).

בזמן העלייה במדרגות אני סוקר את הבית. תמיד הכול במקום.

מה היא רואה כשהיא עולה במדרגות מאחוריי? לפעמים את קווי התחתונים שלי.

אנחנו סוקרות זו את זו. אני יודע רק מה אני רואה. לפעמים אני מתלבש בשבילה, מכוון לרושם מסוים. אינני יודע אם זה עובד. אני יודע רק שאת מעיל החורף הארוך שלי היא אוהבת. קל יותר להיות אלגנטי בחורף.

אחרי ההתיישבות, ברכת שלום נוספת, דברי הקדמה. גם כשאני קובע את סדר היום, לעולם אין לדעת איזו מין פגישה זו תהיה.

*

כשתם הזמן היא הודפת אותי החוצה, באופן ידידותי אך נחרץ. לפעמים אני מרגיש נשלף משם כמו פקק. לעתים בדלת משהו בה כבר אטום, בלתי אישי, כאילו כבר אינני שם. במהלך הירידה במדרגות (הפעם היא ראשונה ואני אחריה) הותרה הברית.

בהתחלה, כשעוד התקוממתי כנגד גבול הזמן הזה, הייתי תוהה, ומה אם לא אקום בצייתנות ואצעד אחריה, אלא אתמהמה, אמשיך לשבת ולדבר כמו אורח שממאן לעזוב, אחבל במעטפת העדינה והקשיחה של היחד שלנו.

לפעמים אני מפנטז להשתהות ולהיתקל בבא אחריי. למעשה, אני ממהר להסתלק, חושש להיתקל בבא אחריי. לא רוצה לשבור את הקיר הרביעי, את אשליית היחידות. פעם, כשהגעתי מוקדם יותר וחלפתי על פני הבית, יצאה מהשער אישה ונאנחה אנחה כבדה. מאז אני מקפיד לא להתקרב לשם לפני השעה היעודה.

מעולם לא היה לי שום מפגש תחום בדיוק שכזה. זמנים מדויקים מעירים בי את תשוקת הטרנסגרסיה, אני חייב לכופף אותם, להתגרות בהם. כשאני נפגש עם מישהו, לרוב אגיע כמה דקות אחרי השעה היעודה. וכשאני מלמד, לעתים קרובות אני מותח את שעת הסיום וגונב עוד כמה דקות כדי לסיים את הנושא. אם יש לי רכבת לתפוס, סביר שאגיע לרציף ברגע האחרון – אני שונא להמתין. איתה אני מאלץ עצמי בניגוד לטבעי להתייצב בדלת בדיוק של דקה ולהיפלט משם בשעה היעודה ללא התמרמרות. לפעמים אני מודע כל כך לזמן החולף שאני רוצה לבזבז אותו כאקט של מחאה. פשוט לשבת ולשתוק עד שיגיע הזמן ללכת. אף פעם לא עשיתי זאת.

*

במקום לנהל רומן אני הולך לטיפול. השאלה היא, בכלכלת ההמרה של הנפש, את מקומו של מה היה ממלא הרומן.

אני מחכה לרגעים שבהם החדר עובר טרנספורמציה, האוויר בינינו מתעבה. שתינו אורבות לרגעים האלו, מנסות לזמן אותם. אין לכך לחשים או השבעות, רק החליפין של השיחה. מהם המילים, המבט, האינטונציה שיובילו אותנו אל מעבר לסף הזה, יהפכו את החדר לחדר האחר?

הסוד הלא מדובר: שתינו קניבליות של אינטימיות.

*

יש במקצוע הזה סוג של פריצות – אבל כך גם בכתיבה (האחת עושה את זה עם כולם, השני רץ לספר לחבר'ה).

*

היא מקבלת אותי – ואת כל האחרים – בחדר העבודה שלה. אני מנסה לדמיין את חדרי שלי מתמלא נוכחויות. לעולם לא הייתי יכול להחליק את פני השטח שלו במידה מספקת לשם כך. איך אפשר לכתוב ולקרוא מבלי לערום ערימות? האם היא אינה זקוקה לשוליים לטאטא אליהם את גבבת הנפש?

אני מוצא מרגוע בהרמוניה של ביתה. אני יכול לנוח שם, שעון על המרחב המסודר הזה.

קליניקה. מהלטינית clinicus, שמשמעה רופא המבקר חולים במיטותיהם. איך הגענו משם לישיבה הזו שלי מולה בחדר העבודה שלה. אני מנסה לדמיין אותה עם תיק רופאים כרסתן ליד מיטתי, מניחה רטיות קרות על מצחי. זה לא עובד אפילו כבדיחה.

*

חברתי ו' סיפרה לי שכשהתלוננה למטפלת שלה על האלרגיה בכפות הידיים שמוציאה אותה מדעתה, היא הציעה להחזיק לה אותן, וכמה דקות הן ישבו כך, כשכף ידה אחוזה בין כפותיה של המטפלת. היא אמרה שהתחושה היתה נעימה ומרגיעה. שיוויתי בדמיוני את המגע, את סמיכות הישיבה. בסוף הפגישה הראשונה עם נ' הושטתי לה יד בדלת לפרידה. זה היה המגע הראשון והאחרון. היא לחצה את ידי, אבל משהו בהיענות שלה הבהיר לי שהמחווה אינה מובנת מאליה. מאז, הנגיעה היחידה היא במילה ובמבט.

היא מדמה את הדיבור ליד "מטפלת, מסדרת, נוגעת, יד מגששת בזהירות". אני נענה לדימוי הזה (אלא שהיא לא כתבה זאת לי או עליי).

בעצם, פעם אחת היא נגעה בי. בחלום. ישבנו סמוכות זו לזו על הבמה באודיטוריום אפלולי. זה היה אחרי שגירשתי משם את הסטודנטים שרצו לצפות בסשן שלנו. בהתחלה ניסיתי לשתף פעולה, אבל אז הבנתי שלא אוכל לקיים פגישה בתנאים כאלו. היה לי לא נעים לעשות סצנה, אבל עמדתי על שלי וביקשתי מהם לעזוב. אחרי שהאולם התרוקן ישבנו זו לצד זו והיא נגעה בזרועי להרגעה ולעידוד.

עוד חלום: אני מגיע אליה לפגישה יחד עם שני אנשים נוספים. יש מחסור במקומות ישיבה, ונ' מתכרבלת על איזה רהיט נמוך או מזרן. כשנגמר הזמן אני שם לב שהיא ישנה (היא תמיד ערנית לחלוטין). אני ניגש להעיר אותה כי תכף יגיע המטופל הבא ואי-אפשר להניח לה לישון. אני מהסס לגעת בה (זה לא ביחסים שלנו) ומחליט לקרוא בשמה, אבל לא מצליח להיזכר איך קוראים לה.

*

כשהיא כותבת לי "יקירי" אני נמלא חמימות למרות שזו רק צורת פנייה, ואין ספק שאינה שמורה רק לי. מדי פעם היא חותמת "חיבוק", ואפילו "חיבוק גדול", ואני נבוך כי לעולם איני שולח חיבוק למי שאינני עוטף בזרועותיי באמת. וגם – לא רק שאני חסכן (יש שיאמרו קמצן) במילות רגש, אני מרגיש כאן מנוע מהדדיות. בדרך כלל, אם מישהו כורך סביבי זרוע (אבהית, אמהית, חברית) אני ממהר להחזיר – להבהיר שאני העושֶׂה, ולא אובייקט פסיבי. ואילו כאן, היד על מסך הטלפון מהססת להשיב "חיבוק" מחשש לפגיעה בדקורום. ואולי באמת זה רק המטפל שיכול או רשאי לעטוף.

פתאום אני נזכר במשפט שאמרה מישהי שהיתה יקרה לי, אישה מבוגרת ממני בשני עשורים, מורה שנעשתה חברה, והיה שם גם מתח ארוטי מנוע ממימוש. הקרבה הפיזית בינינו תמיד היתה מתוחה (לרוב הצטמצמה לכמעט-מגע של העברת הג'וינט), ופעם, אינני זוכר בתגובה למה, היא אמרה: אולי יום אחד נצליח מבלי משים לגלוש לחיבוק.

אני יודע גם שבמובן מסוים, נ' היא האחרונה בשורת "הנשים המבוגרות", כלומר נשים מבוגרות ממני (רובן היו מורותיי). לרוב היה שם משהו שבין הערצה להתאהבות לרצון להתחבר, אבל המכנה המשותף היה צעידתן לפניי בזמן, כמי שמגלמות אופנויות של בגרות ראויה, מי שאוכל להיות כשאהיה גדול. גם היום, שרוי בבגרות אמביוולנטית, מודד בבהלה את המרחק ביני לבין הנעורים, אני עדיין זקוק למישהי שתצלח לפניי את הזמן ותתווה לי את הדרך הלאה, מישהי להיות מולה בעמדת "הצעיר".

*

היא לא אדם רך. יש לה קצוות. לפעמים אני יכול להרגיש את זנב החתול שלה נע מצד לצד באי-שקט. כשחיפשתי מטפלות המליצו לי על אחת רכת תלתלים. לא רציתי בה. דווקא הזנב של נ' קנה את אמוני.

לפעמים אני חושב שהיא בחרה במקצוע הזה כדי לאלץ את עצמה לסבלנות ולאהבת אדם.

*

איך להבין את הקרבה שבין "פציינט" לשם התואר paciente, שמובנו באמצע המאה ה-14 היה "מסוגל לשאת צרה וסבל ללא תלונה". איך הפכה הדמות הנושאת בשתיקה את מכאובה לאותה ישות מתלוננת פטפטנית, הפציינט?

*

לפעמים אני נחרד מהתובענות שלי שאינה יודעת שובעה. אני רוצה לחלוק איתה כל מה שכתבתי אי פעם, וגם – כל מה שקראתי ועיצב אותי, את כל גוף הידע שאני מחזיק בתוכי. אני רוצה שטעמה יהיה זהה לטעמי. אני רוצה להיות המטופל המועדף שלה, כמובן. אני רוצה להרשים אותה באינטליגנציה שלי, בכושר ההבעה שלי. אני רוצה להיות נוכח במחשבותיה גם בין הפגישות. אני רוצה שהיא תשמח לקראתי, תצפה לבואי. אני רוצה שהיא תהיה מאושרת שזכתה בי כמטופל. רק אני יודע איזו מפלצת של רצייה מסתתרת מאחורי החזות המאופקת, המסויגת, שאני מציג לעולם. ב"מסע המופלא" של מיאזקי יש יצור גלמוד שבולע כל מה שנקרה בדרכו עד שהוא תופח לממדים מפלצתיים ורעבונו רק גדל וגדל. זה נראה לי דימוי מדויק לרעב האינסופי של הנפש להכרה, להערכה, לאהבה. מבהיל כאשר הטורפנות הזו מתנקזת כולה לאדם אחד.

*

האם אי פעם נהפוך לחברות?

*

פתאום התגלה לנו נכס משותף – רחוב שהילדות של שתינו סבוכה בו. מיד נהיינו מעין בנות דוד אבודות. החזקנו בו בינינו בחדר, מתענגות על המציאה הבלתי צפויה. אחוז בזיכרונה של כל אחת הוא מעצים את אחיזתנו זו בזו.

*

הפגישות מנקדות את הזמן. ציוני דרך קבועים על מפת השבוע, כמו ימי ההוראה, שיעורי הפילטיס, הביקורים אצל אמי. לפעמים אני מרגיש כלוא במחזוריות חסרת רחם: שנת הלימודים, הסמסטרים, השנה הפיסקלית (משכורת ב-1 בחודש, מקדמות מס פעם בחודשיים, דו"ח שנתי באביב). ועם זאת, הילד גדל, האם מזדקנת. אני מזדקן. וגם בטיפול דברים נצברים, כמו נטיף שצומח לאיטו.

מחוץ למערה מערכת בחירות אחת ועוד אחת, מגפה עולמית, אנשים נפטרים מן העולם, חרדות מעריצוּת, עוד רגע מלחמת אזרחים. ובמערה הנטיף ממשיך לצמוח בקצב בלתי נראה לעין, שתי טיפות בשבוע.

הפגישות קוצבות את הזמן, מחלקות את השבוע לשני מרווחים לא שווים (האצבעות מדלגות בין קלידי הפסנתר: דו, סול ושוב דו). ישנו המרווח הארוך שחובק את כל שבוע העבודה, וזה הקצר יותר של סוף השבוע. אני חי מפגישה לפגישה, צובר חומר. כל אירוע, שיחה, הלך נפש, מועברים דרך הנפה הזו – האם על זה ארצה לדבר? מיד בצאתי משם אני מתחיל לצבור שוב, לארגן סדר יום לפגישה הבאה. אני חי מפגישה לפגישה, לפעמים עוקב אחר חלוף הזמן בקוצר רוח. ביני לביני אני תוהה אם מצאתי כאן פשוט כליא ברק לאי-השקט, מגנט לאובססיה. הטיפול נעשה לחוט שמכליב את הנפש לזמן.

*

אחרי חופשה בת שבוע, כשמתקרב מועד הפגישה, אני בתחושת הקלה כמו סוס השב לאורווה.

אני מגיע במין התרוננות פנימית כמי ששב למקומו, ודווקא הפגישה הזו מסתיימת במעין התכתשות. מוזר העירוב הזה שבין תאימוּת להזרה – אף פעם אין לדעת איזו מהן תשרור בינינו היום.

אני תוהה על המטוטלת שבין קתקסיס לדה-קתקסיס. כשהקִרבה נעלמת קשה להאמין בממשות הקרבה שהיתה. עכשיו יש בינינו רק התנצחות עקרה, מאבק כוחות, עוקצנות, הסתגרות מתגוננת. אני מתגעגע לאינטימיות, אבל לא יודע כיצד למצוא את הדרך חזרה אליה. אני מיומן בטקסי הפיוס עם אהובה, אין לי מושג איך מתפייסים עם מטפלת.

אני נזכר בגעגוע בתחושת הרומן. האינטנסיביות, התחושה שהנפש כולה מתארגנת סביב הגרעין הזה, שיש לי "משהו" שכוח הכבידה שלו מעניק צורה ומשמעות ליומיום. שבוי בזה הרגשתי מטולטל, חושד שמדובר בתעתוע אבל נהנה להיות נפעל. עכשיו שזה התנדף ממני אני מרגיש מיותם, מרומה לנוכח ההתפוגגות הזו, כמו אחד האוהבים בקומדיה של שייקספיר שפתאום הוסר מעליו הכישוף והוא ניצב נבוך מול מושא תשוקה אבסורדי.

האם עוף החול הזה יקום לתחייה? האם עליי לחולל דרמה, לחצות איזה גבול, כדי שייפתח שוב החדר האחר?

*

פעם, לפני הטיפול הראשון שלי, דמיינתי שלדבר עם מטפלת יהיה כמו החצנה של הדיבור הפנימי. התאכזבתי לגלות שמדובר בעוד מערכת יחסים.

*

הרומן בינינו החל בגג. פרצה מגפה, והחיים נקעו ממסלולם: בתי הקפה והחנויות נסגרו, מטוסים הפכו לחיזיון נדיר והכבישים התרוקנו ממכוניות. הכול הסתגרו בבתים. עברנו לשיחות טלפון (מראה הפנים בשיחת וידיאו יצר יותר הזרה מקרבה). על הגג היו מרחבי השמים, והצמחים לבלבו בעציציהם. חורף שמשי הלך והתחלף באביב רך. עליתי לשם לדבר באין מפריע, על גגות סמוכים צעירי הרחוב עסקו בספורט או השתזפו. היא הפכה לקול – עברנו לאנליזה, היא אמרה – אני יכול להיקשר לקול. בתוך קלסטרופוביית ההסגר, האקס-טריטוריה הזו: שמַים וקול לרקום איתו יחסים. בתוך הפריעה המוחלטת של היומיום החזקנו זו בזו. עם הזמן נקשרתי לתנאי השיחה האלו: החופש לקום, לשוטט, לא מרותק לכורסה אלא מתהלך למקצבי המחשבה; המפגש במקום-לא-מקום, מעין אמצע-דרך נטול גוף; החופש ממבט מקבע וממוחשיות הריאליה של קיומה. יכולתי לבדות אותה, להשתעשע, להעז. משהו במאזן הכוחות השתנה. נעשיתי חשוף יותר אבל גם תקיף יותר. נכנסתי לרומן.

"והנה אוהב הוא, אך אינו יודע את מי, וגם אינו יודע מה היה לו ואינו יכול לתאר זאת במילים: כאילו התדבקה לו מחלת עיניים מאיש אחר, והוא אינו יכול לבאר סיבת הדבר".^[*]

אני יוצא ממנה מעורבל. אחרי כמה פגישות טעונות וקרובות, פתאום, ללא הסבר, פגישה נוקשה ומרוחקת. לקראת סופה היא מעירה על המרחק, כאילו מדובר במזג האוויר בחדר ולא במשהו שבאחריותה. אני אומר יותר ממה שנוח לי. הזמן נגמר. אני נותר באי-שקט שבין מלנכוליה לרוגז, מודע פתאום לגודל הכמיהה שהוערה מרבצה ומשתוללת עכשיו בחדרי הנפש.

ואולי זו בדיוק הקרבה המתעתעת הזו, התחומה, הנבנית ומתפרקת שוב ושוב בין העלייה לירידה במדרגות, שמגרה את האובססיה. הדבר הזה שאיננו נתון עד הסוף, שהוא שם ולא שם, מעיר בי את תשוקת הבעלות. אני יודע שהתבנית הזו יכולה לשבות אותי בלפיתתה הרבה מאוד זמן.

*

המעגלים שלנו מצטלבים חלקית. אני שוטם את א' שהיא מחבבת; היא מעריכה את ב' שאני חש כלפיה תערובת של זלזול וקנאה. נהיה צפוף בחדר. אני רוצה שהיא תרגיש ותחשוב בדיוק כמוני. העובדה שיש לה פרספקטיבה משלה על העולם היא בלתי נסבלת. אני מרגיש נבגד ונעשה סגור וחשדן. אני מושך חזרה את הליבידו כמו פקעת שמגלגלים אחורנית, אבל רק היא תוכל לרפא את הפגיעה. זיכרון של הרגשה: אני בן ארבע או חמש, כועס על אמי ואין לי ערכאה אחרת מלבדה להוליך אליה את הכעס והעלבון. "אמא, תגידי לאמא!"

אבל אלו לא רק המעגלים החברתיים – גם העולמות התיאורטיים שלנו משיקים, אבל חשדניים זה כלפי זה. לפעמים אנחנו ניצבות (יושבות) שם כמו שלוחים של מחנות ניצים בשטח ההפקר, מחליפות התגרויות משני עברי החדר. אני מגונן על הטריטוריה שלי, רוצה שהיא תודה בדלות, בפשטנות, בשמרנות של הפסיכואנליזה, בכך שעולמה התיאורטי מפגר אחרי שלי, משתרך בדרך שאנחנו סוללים; היא (למרות שתכחיש) רואה בי נציג של כוחות הרס תרבותיים, דוגמטיות פוליטית. לפעמים אני רוצה להכניס אותה לעולמי; לפעמים להיעשות בן בית בעולמה; ולעתים אני תוהה איך אוכל לבטוח בה אם זה העולם שבו היא מתגוררת.

הם. יש להם קטגוריות לכול, טקסונומיה מסודרת של הנפש שהם נחים עליה בשביעות רצון עצמית. כשמשהו לא מתיישב עם הרשת שהם מטילים על העולם, גם לזה יש להם תווית מוכנה מראש – "לא מותאם". דלות עולמם שולחת אותם שוב ושוב לחפש מפלט בספרות, לבקש בה את האופק הפתוח, אבל אז, כמו נידונו לכך, הם שבים וכופים עליה את הסכמות הצייקניות שלהם, מצמצמים את הרחב לגבולות כלאם.

לרגע אחד דומה שמצאנו טריטוריית ביניים, מדרך רגל משותף. היא שולחת לי מאמר שלוקח חלק בעולמי ובעולמה במידה שווה. ההתערבבות הזו מציפה אותי בהתרגשות, ועם זאת אני עומד על המשמר מפני פלישה, דרוך להגן על סמכותי, על גבולותיי.

אבל נקודת המפגש נמצאת לאו דווקא על קרקע התיאוריה. היא מספרת לי חלום שחלמה. אני עצמי לא מופיע בו, אבל היא מאמצת בו משהו משלי. נעים לדעת שגם הנפש שלה מהדהדת את פגישותינו.

*

די מהר נארגו לתוך יחסינו טקסטים. בעיקר אלו שלי. היא מגלה את מניפת הטווס הטקסטואלית שלי ונשבית בקסמי רהיטותי. הנה נמצאה לי דרך אל לבה. נחתם בינינו חוזה נוסף – של כותב וקוראת. אני נח על זרי הדפנה, מסופק לעת עתה.

אבל עד מהרה אני רוצה לזכות שוב באותה נימת התפעלות, לזכות שוב בסימני הקריאה שלה – ואני שולח עוד טקסט. אני מנסה לגלות איפוק, לא להציף, לכוון יפה להקשר, לשלוח רק מה שמתבקש, לרסן את התשוקה להיוודע לה כולי. אבל כמו הבקבוקון שמוצאת אליס, אני כאילו נושא את התווית "קראי אותי". אני תוהה אם יש באמתחתי די טקסטים כדי להצית שוב ושוב את העניין שלה, להמשיך להתחמם באור הערכתה.

*

מהו המשחק הזה שאנחנו משחקות? אני משחק באופן עיוור, מודע לכך שאני מכיר רק את הכללים הבסיסיים. אני מנסה לפענח את טבע המשחק בעודי משחק, ועם זאת אני יודע שעיוורוני הוא חלק חיוני מהמשחק.

אחד מחוקי המשחק הוא שכמעט לעולם היא לא שואלת – איך עברה ההרצאה, איך התקדמת בכתיבה, מה שלום אמא. תנועת השיחה הטבעית ביותר בין חברים איננה מתרחשת. עליה להמתין שאני אעלה את הנושא. העלאת הרשת מהמים עם שלל היום היא באחריותי. לה מותר רק להגיב. לפעמים אני תוהה אם היא כובשת את סקרנותה או שהנפש שלה כבר מאולפת להתייחס רק לדגים שאני מניח לפניה.

מהו המשחק הזה שאנחנו משחקות? עבורה הוא עבודה; ועבורי – טכניקה של דאגה לַעצמי, משהו שבין חוג למבוגרים לקרש הצלה.

ואולי מוטב לומר בפשטות: זימנתי את נ' להיות עדה לחיי כי אינני יודע עוד איך להתייצב אל מול הזמן.

*

ובתוך כל זה, נדמה לי, מתחילה לצמוח חיבה. סוג של ידידות.

*

בתקופת התואר הראשון היה לי קראש על אחת המרצות. היא הזמינה את הסטודנטים לפגישות אישיות במשרדה. באתי, שאלתי אם אפשר לעשן, והצַתי סיגריה (בזמן ההוא עוד נהגו לעשן בכיתות ובחדרים). ישבנו שם שתינו והעלינו עשן, ואז היא תהתה בלגלוג עדין מה עוד ארצה שנעשה בפגישה הזו. לפעמים כך אני מרגיש עם נ' – כמי שרוצה להניח למה שלשמו אני שם (להדיח גם אותה לשכוח מזה) ופשוט לשבת ולעשן ביחד.

*

וישנו גם כל הידע הלא מילולי שאנו צוברות זו על זו. אצלה מתויקות המבוכה והמגושמות שלי, התזוזות שלי על סקאלת הגבריות-נשיות, האופן שאני כועס, הגוון המסוים של התעקשות או פרובוקציה, ניואנסים של מרי ושל תבוסה (אלו ניחושים בעלמא, אין לי מושג בעזרת אילו קטגוריות היא מתייקת אותי). וגם לה יש תיק אצלי – לא ארכיב מסודר אלא פתקים-פתקים של פריטי לבוש, ביטויים חביבים, הבעות ואינטונציות.

*

צריך אולי לומר גם משהו על ה', האקסית הטיפולית שלי. במשך עשור נפגשנו פעם בשבוע. לקראת סוף התקופה היא התחילה להציע בעדינות שאולי הגיע הזמן להיפרד. נבהלתי. אחר כך מסיבה כלשהי היתה הפוגה, הכדור נותר במגרש שלי, לא התקשרתי. הימים עברו והמשכתי לא להתקשר. הזמן נערם ונעשה יותר ויותר קשה להרים את הטלפון. וכך התפוגגנו זו לזו. חיפשתי הזדמנות הולמת לצלצל, לומר תודה ולהיפרד "כמו שצריך". גם ההזדמנויות חלפו. בשנים הראשונות ליוותה אותי אשמה על הסוף הזה והמחשבה ליזום איזה מפגש מאוחר ל-closure, אבל הזמן המשיך להיערם והנחתי גם לזה. האם היא הבינה שאינני יודע להיפרד אלא רק להישמט? האם הצליחה לא להיעלב? מוזר לחשוב איזה נתח מהביוגרפיה שלי, איזה ידע אינטימי (קנאות, שנאות, תשוקות לא ממומשות, מכשולים בלתי עבירים) מופקד אצלה. האם שמי עוד מופיע במחברות, בקובצי מחשב, או שמא האתיקה המקצועית מחייבת להשמיד את השרידים? שתינו הקפדנו באדיקות לשמר את הבורות שלי לגבי חייה, נדמה היה שלא אעמוד בהיכרות עם ממשות הקיום שלה מחוץ לחדרונים השכורים שבם נפגשנו. בפגישות הראשונות עם נ' הייתי מסוחרר משפע האינפורמציה שסיפק לי ביתה. האמביאנס שלה שפרוש כך לפניי ללא סייג.

*

אני קורא את הספר שכתבה איב קוסופסקי סדג'וויק על אודות הטיפול שלה. המטפל שלה הוא גבר סטרייט שמנמן, טיפוס לא אינטלקטואלי במובהק. הוא נטול יראה לנוכח הגאונות שלה, והדברים שהיא מטיחה בו לא הורסים אותו, אפילו כשעליונותה עליו ברורה. היא כותבת שהיא אוהבת את הבעת פניו כשהוא מקשיב. נדמה שהעניין והאהדה שלו הם ללא מצרים, ואני מתקנא בנוכחות הגברית המיטיבה הזו. בהבעת פניה של נ' כשהיא מקשיבה יש משהו עצור, כאילו היא מתאמצת לא לאפשר למחשבותיה להירשם, עוצרת בעצמה מלהגיב בטרם עת. מה אני אוהב אצלה – אינטונציות מסויימות, סקרנויות שהיא לא יכולה לכבוש, את אי-השקט שלה (זנב החתול שמיטלטל מצד לצד) ואת ההנאה שלה מהסגת גבול. וגם – האכפתיות שלה כלפיי מחממת את לבי.

*

לבד מכיסאה, יש בחדר שתי אפשרויות ישיבה, האחת סמוכה יותר אליה והשנייה רחוקה יותר. בתקופה הראשונה ליחסינו בחרתי בכיסא הקרוב יותר, כמו בנעורים כשהתחלתי לנסוע במוניות והייתי מתיישב בכוונה ליד הנהג להראות שאינני זקוק למרחק ביטחון. אחר כך, גם אצלה, עברתי למרחק הנוח יותר.

*

הנהיגה אליה ובחזרה היא חלק מהריטואל, חלק מהזמן שאני מפקיע לעצמי מתביעות החיים. לרוב אני מדליק את הרדיו. אם יש שיר רוק שאני אוהב אני מגביר, משעה את חיבוטי הנפש ואת הדריכות הנבנית לקראת הפגישה, ומתמסר למוזיקה ולשעטה, מתופף על ההגה. רחוק מאוד מהאדם המיושב והעצור שהיא תפגוש עוד מעט. פוחז. צעיר. חסר דאגה.

אחרי הפגישה אני עדיין מהורהר, לא ממהר להפר את השקט, אבל המבט בטלפון שב וטווה מסביבי את רשת היומיום, קורא לי לסדר. אני מתפקד חזרה לכל צבאות היומיום.

*

לפני כמה לילות חלמתי עליה. בהתחלה היה בינינו עימות משונה אבל בסוף החלום התחבקנו ארוכות. קצת לפני שהתעוררתי תהיתי מה לעשות בטקסט הזה שכבר איננו נאמן למציאות, עתה שיחסינו השתנו כל כך.

*

האם הנכתב הוא פיצוי על החלקיות, על הפגימות האינהרנטית של המפגש?

*

וישנו גם סיפור פגישתנו השנייה.

אני עולה במדרגות, היא אחריי. החדר נמצא למעלה, בראש גרם המדרגות, כך זכור לי. הדלת סגורה. אני מניח את ידי על כף המנעול, ומסב את ראשי אחורה לאישור. "לא", היא פולטת זעקה קטנה. אני עוצר, והיא מכוונת אותי לדלת שנייה במרחק כמה צעדים משם. רק אחרי שהתיישבנו אני מבין שכמעט התפרצתי לחדר השינה שלה. אני רוצה לקבור את עצמי מרוב מבוכה – היא בקושי מכירה אותי וכבר ביצעתי את הסגת הגבול האולטימטיבית. הטעות אמנם תמימה, אבל הסמליות של האקט כל כך מובהקת שקשה להתנער ממנה. עכשיו אצטרך לעמול לשכנע אותה שאני אדם נורמטיבי ובעל גבולות. זה מופת של מימוש בפעולה, כמעט אילוסטרציה למושג, כמעט פרודיה. ומתמצת במדויק איזו שניות יסודית: תעוזה ונבוכות, צורך עז בשבירת גבולות והיאחזות עיקשת בהם. עוד אין לנו מספיק יחסים כדי להכיל את הסמליות הזו. אחרי חלוף הסכנה היא מתבדחת על התקרית, אבל אני זוכר היטב את צליל הבהלה בקולה, ושב לראות את עצמי כבחלום או בהילוך איטי בסרט: אוחז בידית, מהסס, פונה לאחור, נבלם. עם הזמן הסמליות תידחק ואת מקומה יתפוס הקשר. חלמתי כבר כמה פעמים על ביתה, אבל גם בחלום לא נכנסתי לחדר השינה.

*

כשהתקשרתי אליה לראשונה היא נשמעה מופתעת, כאילו טרדתי אותה ממשהו. לקח לי זמן להסביר מי אני ומה אני רוצה. מאז, התקשורת שבין הפגישות עברה לערוצים הדיגיטליים.

אחד הדברים שהתגלו לי בחילופי הפתקים בינינו הוא נטייתה להפרזה בסימני קריאה. מוזר שאדם מיושב ולא דמונסטרטיבי כמוה מגלה חוסר ריסון כזה ביחס לסימני פיסוק.

אנחנו מלהטטות בין הערוצים. אני תוהה על הפואטיקה שלה במדיום הזה – חיתוך השורות במייל, המשלב הלשוני, מילות הפנייה והחתימה, סוגי החום והקרבה שהיא מרשה לעצמה כאן ולא פנים-אל-פנים. וכמובן, אני תוהה כיצד לכתוב לה בעצמי. ליתר ביטחון אני נצמד ללקוניות.

*

אני בא לפגוש בה במרחב-לא-מרחב. זה איננו חלום – זוהי הספרה הציבורית של הימים הללו: ריבועים-ריבועים על הלוח החלק של המסך. נלווים לכך הריגוש של ההצצה ובושתה, אף כי אינני נסתר אלא גלוי פנים ושם (הוויריזם שלי גלוי לעין כול), אף כי אני כאן ברשות. מה אני עושה כאן? בא לחבור אליה במקום שבו היא חיה ונוכחת, תאמר התיאוריה, משככת את רגשות האשם. בא לגנוב משהו, אני יודע.

מה אני גונב: עוד זמן, עוד קרבה, עוד ידע. אני כאן בהיתר. המשא ומתן המקדים נעשה. אני רוצה להציץ, היא רוצה לחשוף. או, בניסוח מיטיב יותר: אני רוצה להכיר והיא להיוודע. אהבת הטרנסגרסיה שלה (מרוסנת ומנומקת ככל שתהיה) היא אחת המתנות הלא צפויות של הקשר הזה, המקום שבו תשוקותינו חוברות.

*

בתמורה להרשאה לפלוש לעולמה אני חושף טפח מעוצמת ההעברה שלי. לא, זה לא עצם ההרשאה, אלא הודאתה שתחוש מבוכה (אין דבר שובה לב יותר מפגיעות).

*

איזה שיח אהבה מוזר זה – שיש בו מן הווידוי ויש בו מן הפיתוי, ודבר לא קורה. אהבה שמסתפקת בידידות? אולי מוטב, ידידות שמידמה לאהבה (כי אחרת זה יהיה לא יותר מאשר שעשוע נלוז, היפעלות יתר של הנפש בהילוך סרק).

*

אני מציע לה את עצמי כמושא לעיון ולפרשנות; אני מציע לה את עצמי כמושא אהבה; אני מציע לה את עצמי כטקסט כָּתיב (במובן של בארת) – אני מקווה שקריאתה תכתוב אותי מחדש.

*

במובן מסוים, זהו הרומן האולטימטיבי: היא לא רוצה שאעזוב את אשתי, ואני יכול לספר לה הכול על חיי מבלי שתקנא.

אבל אני יודע: בקרוב שוב אתעורר ואתהה על מקסם השווא הזה. הליבידו ייגוז, מותיר אותי כמו בלון קמוט מרוקן מהליום, נסרח בגובה רצפה, ניגף במועקת חוסר התוחלת.

*

אם אשרוד את ההעברה, אולי אצליח סוף-סוף להתבגר?

*

הנה שוב נסוגונו, חזרנו אל המים הרדודים. רק לפני שבועיים היינו בעיצומה של סערה: קונפליקט, פיוס ושוב חילופי מהלומות והתהייה מה לעזאזל קורה כאן, ואז בירור, הבנה חדשה. מסביב החיים לא הרפו אבל אני התהלכתי מוסח, שאוב כולי אל הדרמה שבינינו. עכשיו כל זה נדמה לא ממשי; אנו שוב זרות ידידותיות, טוות יחד שיחה מעט מאולצת. ואני משתאה איך המִשברים הפכו למי אפסיים.

מה לי חברתה השכורה?

*

ושוב מצטבר הגעגוע לחזור אל המקום שבו אני אוסף את עצמי, מוסר דין וחשבון.

*

המרחב בינינו מלא בזרמים בלתי נראים, כמו הזרמים החמים והקרים בים: פתיחות, נוקשות, חמימות, התגדרות. כל ניסיון שלי למפות את האינטראקציה נכשל לנוכח הפלואידיות הזו. לאט-לאט אני מבין שגם היא לא מחזיקה באיזשהו מפתח נסתר וסמכותי. העניין הוא פשוט לשהות במרחב הזה, להיטלטל כצמח מים עם הזרמים, לפעמים להיסגר כצדפה מפני תוקף, ובעיקר, להתמסר לחילופים של החום-קור.

*

אני קורא שיר שמישהי כתבה על הטיפול שלה ומזדהה עם הסנטימנט, לפחות חלקית. אחרי העירור שבהזדהות מגיעה אי-הנחת. מה לעשות עם האוניברסליות של הדרמה הזו, עם האופי הלא אישי שלה? א', אני מאמץ עמדה משועשעת; ב', אני נזכר בתלמידיי וכמה הם יקרים לי – למרות הגבולות שאני מציב, למרות מבנה היחסים הבלתי שיוויוני; ג', אני מגייס את כל ניסיון חיי כאוהב, וכקורא, ומזכיר לעצמי שהאוניברסלי הוא תמיד פרטיקולרי.

*

אני מדמיין לי את מצעד העולים והיורדים במדרגות. מיהו הקהל הזה שאני נמנה עימו – נשים, גברים, צעירים או מבוגרים ממני, ומה מניינו? מי יושב במקומי כשאינני שם? כיצד משתנה איכות החלל שבין הכורסאות? ומהי נעימת השיחה – האם הניגון זהה, או שכל דואט נשמע מעט אחרת? הם עולים ויורדים בסך במרווחים קצובים, איש-איש בתורו, אני אחד מן ההמון הלא ידוע הזה. זה מזכיר לי יצירת מחול (משהו בסגנון פינה באוש): שורה של רקדנים, כל אחד ניגש בתורו, מתייצב מול הרקדנית, הם מבצעים שורת תנועות מתואמות, והוא נסוג לאחור. אפשר לתרגם זאת בקלות לכוריאוגרפיה, או לחלופין לעבודת וידיאו שתכלול רק את רצף התנועות: טיפוס וירידה, התיישבות וקימה. משהו בפורמט של הריטואל הזה מצליח לתמצת דבר-מה יסודי: ההתייצבות של שני אנשים זה מול זה.

*

אני מגיע – שוב (חונה, בודק את השעה, ממתין, מעביר את הטלפון למצב שקט, בודק את השעה שוב, יוצא, צועד במעלה הרחוב, דוחף את השער). היא עומדת בפתח הבית, מחכה לי. אני נכנס. היא סוגרת את הדלת מאחוריי, עולה אחריי במדרגות. אנחנו מתיישבות.

– מסך –

מהדורה מקוונת | יוני 2021
דימוי: מתוך Monotype, לנה צ'רמושניוק
[*]     אפלטון, פאידרוס, תרגום: י"א הלר, 255d.